במהלך הצפייה בדרמה המעולה "אימפריית הפשע", מתגנבת לא פעם התחושה שכל העושר הוויזואלי, ההקפדה בתלבושות, הדיוק התקופתי, איכויות הצילום הקולנועיות והדמויות המרובדות הם בסופו של דבר רק תירוץ להראות לנו עוד ועוד שדיים בדרגות שונות של חשיפה. באחריות, מדובר בסידרת הטלוויזיה שמציעה הכי הרבה נשים חשופות חזה חשוף פר פריים. לא בהקשר הפורנוגרפי דווקא, אלא יותר מה שנהוג לכנות "עירום אמנותי". ומאחר שמדובר בשנות ה-20 של המאה הקודמת, לוהקו רק נשים טבעיות. "אימפריית הפשע" מספרת על אמריקה פוסט מלחמת העולם הראשונה, שניסתה לאכוף את החוק האוסר על מכירת האלכוהול, אך הפסידה בכל החזיתות בתוך המדינה. מההפסד הזה צמח הגיבור האמריקני, שתמיד תמצאו אותו עם כוס משקה ביד. מעבר לעובדה שיוצרי "אימפריית הפשע" (טרנס וינטר) ו"מד מן" (מתיו וינר) שימשו תסריטאים של "הסופרנוס", יש תמה שחוזרת בכל שלוש הסדרות האמריקניות המשמעותיות של העת האחרונה (לצורך הדיון אשאיר את הטובה מכולן, "הסמויה" מחוץ לתמונה): הן כולן בודקת היכן בעצם עובר הגבול המוסרי של הגיבור הראשי. מה שמעמיד את השאלה למבחן בכל אחד מהמקרים זה משבר אדיר שעובר עליו במישור האישי-נפשי. כל אחד מן הגיבורים הנידונים - טוני סופרנו, דון דרייפר או נאקי תומפסון - הוא גבר חזק, מצליח, שמתמודד עם הקושי לשמר את המבנה החברתי והמעמדי המוכר לו ממקום מושבו בראש הפירמידה. במהלך הניסיון חסר המעצורים לעשות זאת, הוא מחדד למעננו את הסיבה שמלכתחילה גרמה לנו להימשך לסדרות האלה: היכולת לפנטז על הגיבור האולטימטיבי. היכולת לחוות את החיים ולהתמודד איתם דרך דמות בדיונית שהיא האלטר אגו של כל אחד מאיתנו. בכל אחת מהסדרות האלה הגיבורים מרחיבים את מעגל האפשרויות, חיים כמו שהצופה רוצה לחיות. טוני, דון ונאקי הם גברים כמו שאנחנו מפנטזים להיות. גברים יצריים בעלי חוט שדרה ששותים, שוגלים והורגים על בסיס יומי. הסדרות האלה נותנות לנו, הצופים, בעצם את מה שחסר לנו: חיים יצריים בעיר החטאים. לטענת היוצר של "אימפריית הפשע", נשים חשופות חזה הן חלק אורגני מהמכלול. ובכל זאת, בתוך כל השפע הזה, הגיבור הולך לאיבוד. וזאת משום שמאחורי כל גיבורעל שכזה עומד יוצר מקריח במשבר נישואים. צפייה מעמיקה יותר בסדרות האלה תגלה שלמעשה כולן נוצרו כתגובת נגד לפיחות במעמדו של הגבר המודרני. סדרות המופת האלה הן בעצם הקריאה שלו לעזרה. הזווית של הסיפור היא הזווית הגברית, וכל הסדרות הן ורסיה כזאת או אחרת לשאלה איפה בעצם טעינו. "הסופרנוס" הלכה לפסיכולוגיה, "מד מן" הלכה לשנות ה-50, פוסט מלחמת העולם השנייה, ו"אימפריית הפשע" לשנות ה-20, רגע לפני השפל הכלכלי. "דדווד" הגיעה עד למערב הפרוע. התיקון של כל אחד מהגיבורים האלו נמצא בעזר כנגדו, בדמות האישה. הנשים בכל הסדרות האלה הן מחסום בדרך להגשמת הפנטזיה, הן בעיה שיש להתגבר עליה ובו בזמן הן המוזה, הסיבה, המוטיבציה לעשות דברים מלכתחילה. הסדרות כולן משופעות בדמויות מורכבות של נשים חזקות ונהדרות, אבל כולן מתישהו עומדות בדרכו של הגיבור. כרמלה הקתולית היא הסמן הנוצרי בחייו של טוני סופרנו, ב"אימפריית הפשע" מרגרט חברה בליגה הנשית נגד אלכוהול ובטי ב"מד מן" היא עקרת הבית הלא מסופקת והדיכאונית. לפחות על "הסופרנוס" אנחנו יכולים לומר בביטחה שטוני בסופו של דבר מצא את הגאולה בשלמות המשפחה הגרעינית. אצל דון הגירושים הם אלה שפתחו אותו לעולם חדש ולנישואים שניים. גם נאקי בוחר באישה שאיתו אחרי שהורה להרוג את בעלה, מתוך תקווה שתעשה לו ילד ובכך בעצם תשלים תיקון לבנו הפעוט שמת לאחר הלידה. וכך שוב אנחנו נחשפים לעוצמתו של הטקסט המקראי שקבע "עזר כנגדו": שתהיה לו לעזר או שתהיה נגדו- ועוד נקודה אחת קטנה לסיום: עם כל הכבוד להופעתו הנהדרת של סטיב בושמי, מי שגונב את ההצגה ומציג את אחת הדמויות הגבריות הכי מעוררות השראה שנראו על המסך הקטן הוא דווקא השחקן מייקל פיט. יש מי שנוטים לראות בו תואם לאונרדו דיקפריו, אבל בסידרה הזאת הוא מוכיח שהוא כל מה שדיקפריו כבר לא יהיה לעולם. ג'ימי דרמודי, המייקל קורליאונה הבא.
אימפריית החושים
כמו "הסופרנוס" ו"מד מן", גם הסידרה המצוינת "אימפריית הפשע" נותנת לנו הצופים בעצם את מה שחסר לנו: חיים יצריים בעיר החטאים
Load more...