אם תרצו להזמין את וויל סמית' לדרינק, 28 בפברואר התפנה לו לגמרי. בשבוע שעבר הודיע סמית' שיצטרף לרעייתו, ג'יידה פינקט סמית', ויחרים את טקס הפסלונים השנתי בלוס אנג'לס. המחאה נגד אפליה גזענית מצד חברי האקדמיה לקולנוע, שלא הכניסו השנה שום שחקן שחור לרשימת המועמדים, מסעירה את הוליווד, ורעייתו של סמית' סייעה בליבוי האש באמצעות סרטון ויראלי שהעלתה לרשת.
"להתחנן להכרה, או אפילו לבקש אותה - זה מוריד את הכבוד העצמי ואת הכוח שיש לנו. ואנחנו ציבור מכובד ומלא כוח, אסור לשכוח את זה. לא אגיע לטקס וגם לא אצפה בו", אמרה פינקט סמית' בסרטון שהעלתה לרשתות החברתיות, ובו שלחה איחולי הצלחה למנחה השנה, הקומיקאי השחור כריס רוק.
"לא ידעתי שאשתי מתכוונת לעשות את זה", סיפר סמית' (47) בשבוע שעבר בראיון לתוכנית "בוקר טוב אמריקה", על רקע רמיזות שהגבר המסוקס היה צריך את ציפורני האישה כדי שתנהל עבורו מלחמות. "לא הייתי בארץ באותו זמן, וכשחזרתי הביתה זה קרה. שמעתי את המילים שלה, והן הפילו אותי לקרשים, שמחתי שאני נשוי לאישה הזאת. זאת היתה החלטה שלה לפעול למען עצמה, למעני ולמען משפחתנו.
"יש לנו מעמד בקהילה, ואם אנחנו לא חלק מהפתרון - אנחנו בעצם חלק מהבעיה. ברגע שאשתי לא באה, יהיה מוזר מבחינתי להגיע לטקס עם שרליז (ת'רון). בנקודת הזמן הנוכחית לא נוח לנו לעמוד שם ולהגיד שהכל בסדר".
מחאת Oscarsowhite# ("אוסקר כל כך לבן") בטוויטר לא הצליחה עדיין לסחוף מחרימים רבים מהקליבר הגבוה (פרט לבמאים ספייק לי ומייקל מור), אבל זוכה לתמיכה מילולית מצד כוכבים דוגמת ג'ורג' קלוני ומארק רופאלו. סמית', שמגלם רופא מומחה לפציעות ראש בסרט הפוטבול החדש "בלתי הפיך", ראה עצמו מועמד מתבקש לקטגוריית השחקן הראשי, כך שהסערה האמוציונלית נוגעת לו אישית.
זו השנה השנייה ברצף שבה האוסקר לא מקפיד על גיוון אתני, מה שחזק את הטענה על גזענות מובנית. תחקיר של ה"לוס אנג'לס טיימס" מ־2012 מצא כי באקדמיה האמריקנית לקולנוע, שבוחרת את הזוכים ושזהות חבריה חסויה, יש 94 אחוז לבנים ו־77 אחוז גברים. נשיאת האקדמיה, שריל בון אייזקס, הודתה שהיא "שבורת לב" מחוסר הגיוון, והבהירה שהאקדמיה תנקוט "צעדים דרמטיים" כדי לכלול בין חבריה יותר יוצרים שחורים ובני מיעוטים אתניים. נשקלת גם האפשרות להרחיב את הקטגוריות המתחרות, כדי לאפשר הצגת מספר רב יותר של מועמדים.
רק לאחרונה, כשסמית' האמין עדיין שיקבל מועמדות (ויש שיאמרו, ניסה להתחנף למקבלי ההחלטות הלבנים), הוא טען בראיון ל"הוליווד ריפורטר" שגזענות בהוליווד היא נדירה. "לכולם יש חוויות החיים שלהם, שגורמות להם להעדיף דבר אחד על אחר, כמו להעדיף שיער בלונדיני על שיער חום. אם אתה רואה מישהו כהה־עור צועד מולך ברחוב, התגובה שלך תהיה שונה מהתגובה למישהי לבנה בגובה 1.55 מטר. אני חייב להגיד שאני חי בתחושת פגיעות מתמשכת, אבל גזענות היא יחסית נדירה. גזענות זה כשמישהו חושב שהגזע שלו עליון".
אז מה גרם לסמית' להפוך לפתע את עורו? האם המאבק החברתי שלו קשור לזעם על זניחתו במועמדויות לאוסקר? ייתכן שמדובר רק באגו פגוע, כפי שסבורה השחקנית הוותיקה ג'נט הוברט, ששיחקה לפני יותר מעשרים שנים את דודתו ויוויאן בסידרה "הנסיך המדליק מבל אייר".
"אירוני שמישהו מחרים את האנשים שבזכותם הוא הרוויח הון - רק כי הוא לא ניצח. ג'יידה מעמידה פנים שהיא לוחמת חופש. זה מאולץ, כי בעלה לא קיבל מועמדות", אמרה הוברט ל"לוס אנג'לס טיימס". "הסמית'ים כל כך מזויפים - הכל בשביל תמונה. אנשים נהרגים, נורים משמאל ומימין, רעבים, מנסים לשלם את החשבונות, והיא מדברת על שחקנים ועל האוסקר. זה פשוט לא עמוק".
סמית', שהתעמת עם ההאשמות, השיב: "אולי בעקיפין זה קשור, אבל מבחינת ג'יידה מדובר בהרבה יותר מזה. גם אם הייתי מקבל מועמדות, ולא היו שחורים אחרים, היא היתה מצלמת את הסרטון. עדיין היינו יושבים פה ומנהלים את הדיון הזה. זה משהו עמוק יותר מאשר עוד קמפיין למעני. זה מאבק למען ילדים שיצפו בטקס הזה ולא יראו שם ייצוג של עצמם.
"הגיוון הוא העוצמה העיקרית של אמריקה. אנשים שונים ממקומות שונים מביאים את הרעיונות, ההשראות וההשפעות שלהם לתוך סיר מרק אחד גדול. עבורי, הוליווד בשיאה מסמלת ויוצרת את תמונת היופי הזה, וכשאני מתבונן ברשימת המועמדים לטקס האוסקר השנה - היופי לא משתקף".
סמית', שהיה מועמד לאוסקר פעמיים בעבר (ב־2001 על הסרט "עלי" וב־2006 על "המרדף לאושר"), הוסיף: "הייתי מועמד, ומעולם לא הפסדתי לאדם לבן. זה מעניין. בפעם הראשונה הפסדתי לדנזל וושינגטון, ובשנייה לפורסט וויטאקר. עבורי זה היה דבר עצום. כשאני רואה את רשימת המועמדים הפעם, כולם מצוינים וראויים, אבל אני מרגיש שאנחנו הולכים בכיוון ההפוך.
"יש הידרדרות גדולה לעבר בדלנות וחוסר הרמוניה מטעמי דת או גזע. זאת לא הוליווד שהייתי רוצה להשאיר לבאים אחריי. זאת לא התעשייה ולא המורשת שהייתי רוצה להותיר".
• • • •
סמית' נולד בפילדלפיה בשם ווילארד קרול ג'וניור. אמו, קרוליין, עובדת חינוך, ואביו, ווילארד סמית', בעל חברה למתקני קירור. "גדלתי על חוקי אולד סקול, שבהם היית מדבר רק כשהיו פונים אליך", סיפר בראיון ל"ניו יורק מגזין". "היתה בבית אווירה רוחנית. אמי היתה רצינית בתחום החינוך וסבתי היתה חברה בכנסייה, כך שהמשמעת היתה חזקה".
השכונה שבה גדל, במערב פילדלפיה, היתה כור היתוך של מגזרים. "התגוררו שם 50 אחוז יהודים חרדים. בשכנות אלינו חיה קבוצת נשים מוסלמיות יפהפיות. גדלתי בבית בפטיסטי, ושלחו אותי לבית ספר קתולי. בכל מקום הייתי מוקף בדתות שונות. בבית הספר היו כ־90 אחוז לבנים, אבל בערך 90 אחוז מהילדים ששיחקתי איתם היו שחורים, כך שספגתי את הטוב מכל העולמות.
"זה המקום שבו הקומדיה שלי התפתחה. בשכונה שחורה כולם מעריכים קומדיה על החיים האמיתיים; בקהילה לבנה הפנטזיה מצחיקה יותר, אז התחלתי לחפש בדיחות שיעבדו בצורה שווה על כולם".
בגיל 16 תיכנן לעצמו קריירה מוסיקלית. הוא הקים עם ג'פרי טאונס את הרכב הראפ "די.ג'יי ג'אזי ג'ף & דה פרש פרינס", ואליו צירפו את הביטבוקסר האנושי רדי רוק סי. השלישייה הקליטה שירים קלילים והומוריסטיים, שזכו להשמעות רבות. אלבומם הראשון, שיצא ב־1987, מכר חצי מיליון עותקים (אלבום זהב). כעבור שנה שיחררו אלבום שני, שטיפס למקום הרביעי במצעד המכירות האמריקני, מכר יותר מ־3 מיליון עותקים והביא להם פרס גראמי. ההצלחה העצומה הפכה את סמית' למיליונר בטרם מלאו לו 20.
"האלבום הראשון שלי יצא בשנת הלימודים האחרונה שלי בתיכון, וזה היה מסוכן מאוד. החיים היו טובים מדי", סיפר ל"Reader’s Digest". "אמרתי להוריי שאני רוצה לעשות ראפ. הם אמרו, 'ראפ?' אמא שלי למדה בקרנגי מלון (אוניברסיטה פרטית בפיטסבורג) והיתה שבויה במחשבה שלימודים בקולג' הם הדרך היחידה להצליח בחיים. אבי, לעומתה, הצליח לראות את האפשרות לעשות דברים קצת אחרת. הסכמנו שאקח לעצמי שנה לעשות מוסיקה, ואם זה לא יעבוד - אלך לקולג'. כבר באותה שנה הפכתי לאמן הראפ הראשון שזכה בגראמי, וקניתי לאמא שלי מרצדס".
וככל שחשבון הבנק הפרטי שלו צמח, כך מצא סמית' דרכים יצירתיות לבזבז את הכסף. באחת הפעמים, למשל, סגר עם חבריו הקרובים חנות שלמה של גוצ'י באמצע היום כדי לעשות בה סיבוב שופינג פרטי, לעצמם בלבד. "היכולת שלך לקנות כל דבר שאתה רוצה עלולה להפוך אותך לקצת משוגע", הודה בעבר בראיון למגזין "פיפל".
אבל גם לקוּלים ממתינה נפילה מהירה וכואבת. אחרי שנתיים של הכנסות עצומות, חשדה רשות המסים האמריקנית שסמית' מעלים הכנסות. בתום בדיקה הוערכו חובותיו למס הכנסה בסכום של 2.8 מיליון דולר, מה שגרר שעבוד של הכנסותיו והחרמת רכוש וציוד אישי. ב־1990 מצא סמית' את עצמו על סף פשיטת רגל, אולם בדיוק אז הציעה לו רשת NBC לככב בסיטקום "הנסיך המדליק מבל אייר".
בסידרה, שהפכה מאז לפולחן, גילם גירסה בדויה של עצמו - וויל דה פרש פרינס סמית', נער מתבגר ושטוף חוכמת רחוב מפילדלפיה, שעבר להתגורר אצל קרובי משפחה אמידים בשכונה היוקרתית של לוס אנג'לס. הסידרה רצה שש עונות, היתה בין 20 התוכניות הנצפות בארה"ב באותן שנים והפכה את סמית' לכוכב מיינסטרים אהוב, כולל שתי מועמדויות לפרס גלובוס הזהב לשחקן ראשי בסידרה קומית.
ב־1993 לוהק לתפקידו הדרמטי הראשון בקולנוע, כנוכל הומוסקסואל בסרט "קשר בכל מחיר". על סט הצילומים הוא סירב בכל תוקף לנשק את השחקן אנטוני מייקל הול, ולצורך צילום סצנת הנשיקה נאלצו המפיקים לגייס כפיל. "מבחינתי זה היה מאוד מאיים", סיפר סמית' ל"Entertainment Weekly". "כל הזמן חשבתי רק מה החברים שלי בפילדלפיה יחשבו על זה. בתקופה ההיא לא הייתי מספיק יציב מבחינה רגשית כדי לבצע בצורה אמנותית את הקטע הזה".
בסרט "בלתי הפיך" // צילום: אי.פי
לאחר ההצלחה ב־1995 עם קומדיית השוטרים "בחורים רעים", השתתף סמית' בבלוקבאסטר ענקי: סרט האקשן הבדיוני "היום השלישי" (1996), שבו נכנס לדמות טייס הקרב מפמפם הסיגרים שהוזעק "לכסח לאי.טי את התחת". הסרט גרף בקופות 817 מיליון דולר וקיבע רשמית את דמותו של סמית' כזכר אלפא כובש (אגב, סרט המשך בלעדיו מתוכנן לצאת בקיץ הקרוב).
סמית' המשיך לצוד חייזרים גם ב־1997, כששיחק לצד טומי לי ג'ונס בלהיט "גברים בשחור", שהיה הסרט הרווחי ביותר באותה שנה (589 מיליון דולר). הסרט הזניק מחדש גם את הקריירה המוסיקלית שלו, בזכות שיר הנושא, שהפך ללהיט עולמי והביא לו גראמי נוסף. השיר נכלל באלבום הסולו המצליח שהוציא באותה שנה, "Big Willie Style". מאז הוציא עוד שלושה אלבומים, שלא שיחזרו את ההצלחה (האחרון ב־2005).
לקראת סוף המילניום סירב להצעה לגלם את הדמות הראשית ניאו בסרט "מטריקס", תפקיד שנחת לבסוף בחיקו החמים של קיאנו ריבס. במקום זה העדיף סמית' להצטלם לקומדיה התמוהה "פרוע על המערב" (1999), עם קווין קליין וסלמה הייק, שהיתה לכישלון מוחלט.
"'מטריקס' היה קונספט שקשה להעביר אותו בשורה אחת, ולא הצלחתי לראות את זה", הסביר בראיון למגזין "Wired". "צפיתי בקיאנו בסרט, ובאופן מאוד נדיר אני מצהיר שיש מצב שבמקומו הייתי הורס את 'מטריקס' לגמרי. בנקודה ההיא בקריירה לא הייתי חכם מספיק, כשחקן, לגרום לסרט לקרות. לעומת זאת, קיאנו היה חכם מספיק לתת לסרט ולבמאי לספר את הסיפור, ולא לנסות ללהטט במשחק בכל רגע".
ב־2001 העלה סמית' 15 ק"ג של מאסת שרירים, בתוספת אימוני איגרוף אינטנסיביים, רק כדי להיכנס לדמותו של המתאגרף האגדי מוחמד עלי בסרט הביוגרפי "עלי". אשתו, ג'יידה, גילמה בסרט את רעייתו הראשונה של עלי, סונג'י רוי. "וויל עשה עבודה טובה", אמר אז מוחמד עלי למגזין "טיים", "הוא האיש היחיד בעולם שיכול להיראות כמוני ולשחק אותי".
אחרי סרטי המשך ל"גברים בשחור" ול"בחורים רעים" כיכב סמית' ב־2007 בסרט הפוסט־אפוקליפטי "אני אגדה", ובמקביל הגיע למקום החמישי ברשימת "50 האנשים החכמים בהוליווד", שבחר השבועון "Entertainment Weekly". "סמית' השיב לחיים והגדיר מחדש את דמות כוכב הקולנוע מהדור הישן, בתקופה שבה כוכבוּת בקולנוע הפכה לדבר קטן ושולי", נימק המגזין את הבחירה. "הוא הגיע לרמת פופולריות בינלאומית חסרת תקדים בעבור שחקן אפרו־אמריקני".
• • • •
את אשתו הראשונה, שרי זמפינו, הכיר סמית' ב־1991. שישה חודשים אחרי חתונתם (ב־1992) חבק הזוג את ילדם טריי (היום בן 23). השניים נפרדו ב־1995, בתום שלוש שנות נישואים בלבד. "הייתי נמהר בגירושים, זה לא היה עד כדי כך נורא", הודה לימים סמית' בראיון ל"Wired".
לאחר הפרידה התנחם בזרועות ג'יידה, שאותה פגש לראשונה ב־1990 כשהגיעה להיבחן לתפקיד בת זוגו בסידרה "הנסיך המדליק מבל אייר". היא לא זכתה בתפקיד, אבל נשארה שם בשבילו. "עזרתי לוויל להבין מה קרה בנישואיו, והוא עזר לי להבין מה קרה למערכת היחסים שלי", סיפרה ב־1996 ל"פיפל", "הוא הפך לחבר הכי טוב שלי. יכולתי לשתף אותו בכל דבר".
באחד מימי ההולדת של ג'יידה יצר סמית' למענה סרטון די.וי.די ובו הוראות פעולה - יש בגדים מוכנים בשבילה בקומה העליונה ומכונית מחכה בחוץ לאסוף אותה. היא הוטסה לסן פרנסיסקו, שם הוא המתין לה במסעדה שעליה היא קראה ביקורות מהללות. "זה כמה גדול שוויל עושה את זה!" אמרה ל"פיפל".
ב־1997 התחתנו, ומאז הם יחד, הודפים שוב ושוב שמועות עקשניות על פרידה. ג'יידה, שמשחקת בימים אלה בסידרה "גותהאם", הסבירה בעבר למגזין הצרפתי "גאלה": "בכל שנה זוג סלב אחר נמצא תחת זכוכית מגדלת. הפעם, לחוסר המזל, אלה אנחנו. וויל ואני יודעים את האמת ומחכים בשקט שהסערה תחלוף".
בשבוע שעבר שוגר לעבר הזוגיות שלהם חץ דוקרני במיוחד, שגרם לרכילאים לחכך ידיים בהנאה. השחקנית הטרנסג'נדרית אלכסיס ארקט (אחותם של פטרישיה ודיוויד ארקט) העלתה פוסט בפייסבוק, סביב סערת האוסקר, שבו הפציצה ללא כל ריכוך: "כשג'יידה תצא מהארון כלסבית ובעלה המזוקן יודה שנישואיו הראשונים נגמרו כשנתפס עם השוגר דדי שלו, האמרגן והמפיק בני מדינה - רק אז אקשיב להם".
גרושתו של סמית', שרי זמפינו (היום פלטשר), שמעולם לא דיברה פומבית על נישואיהם, מיהרה להקליט סרטון תגובה, אחרי שיחה שניהלה עם בנם טריי. "וויל היה סטרייט ב־1992, והוא סטרייט ב־2016. זה פשוט לא נכון. לא מצאתי את וויל במיטה עם גבר, וגם לא מצאתי אותו במיטה עם אישה.
"הנישואים נגמרו משום שהייתי לא מאושרת. אני פגועה וכואבת מכך שמישהו יכול להיות כל כך זדוני, פזיז והרסני, ולהשתמש בשקר כדי להוכיח איזו נקודה".
וויל וג'יידה לא הגיבו עדיין לטענות העסיסיות. בינתיים הם מתמקדים בגידול שני ילדיהם המשותפים - ווילו (בת 15) וג'יידן (בן 17).
בעוד שסלבריטאים רבים מנסים להסתיר ככל האפשר את ילדיהם ולספק להם פרטיות, הסמית'ים דוחפים אותם קדימה על השטיחים האדומים. הם אפילו הפיקו בעצמם את הסרט "קראטה קיד", שנועד לסדר לג'יידן תפקיד ראשי ראשון כבר בגיל 12. כמה חודשים לפני יציאת הסרט התארחו בני המשפחה על ספתה של אופרה ווינפרי, כשוויל הסביר, "יש לי עדיין מנטליות של אדם עני. אני הולך לישון כל לילה כשאני לחוץ מהמצב הכלכלי שלי, בדיוק כמו פעם. אני לא רוצה שהילדים שלי יהיו עבדים ללחצים של כסף".
הזלתם דמעות? אל תמהרו לצאת לקבץ עבורו נדבות: הונו הפרטי של סמית' הוערך ב־2014 בלא פחות מרבע מיליארד דולר. כך שהילדים בטוחים, לפי שעה.
את הבכורה הקולנועית שלו עשה ג'יידן בגיל 7, כששיחק לצד אביו ב"המרדף לאושר". לפני כשנתיים שיחקו שוב יחד בסרט "העולם אחרי". בראיון ל"ניו יורק מגזין" הסביר ג'יידן, "זה כמו להיכנס לעסק משפחתי. בסרט הראשון אבא לימד אותי איך מצלמה עובדת. ב'קראטה קיד' הוא החזיק לי את היד ועקב אחריי. ואז, ב'העולם אחרי', הוא כבר אמר, 'אוקיי, אתה שחקן, אני שחקן, בוא נעשה סרט יחד'".
הסמית'ס. מימין: טריי (בנו מנישואיו הראשונים), ג'יידה, וויל, ווילו וג'יידן // צילום: GettyImages
גם ווילו התגלגלה לקולנוע בגיל 7, כשקיבלה תפקיד קטן בסרט של אבא "אני אגדה", אולם בניגוד לאחיה, היא בחרה בכיוון שונה. בגיל 10 הוחתמה בחברת תקליטים בבעלותו של ג'יי.זי ופרצה כזמרת עם הסינגל המצליח "I Whip My Hair" (139 מיליון צפיות ביו־טיוב). "יש לה כוח קסם במשפחה", מודה האב הגאה, "יש משהו מלהיב בנערה מתבגרת שעושה מה שהיא רוצה".
אבל אז, דווקא בעיצומה של הפריצה, החליטה להאט את הקצב. "היא אמרה לי, 'אבא, אני רוצה ללכת לבית הספר עם החברים ולבלות איתם'. אמרתי לה, 'לא בובה, יש לנו התחייבויות, את צריכה לנסוע להפקה בניו יורק, תהיי עם ביונסה'. והיא ענתה, 'יש לי רעיון טוב: מה דעתך שפשוט אהיה בת 12?'. בסופו של דבר, זו היתה הבחירה שלה".
רק לפני חודש, שלוש שנים אחרי, שיחררה ווילו את אלבום הבכורה שלה. בינתיים הקפידה לתחזק שערוריות: לפני כשנתיים, כשהיתה בת 13, פירסמה באינסטגרם צילום שבו היא נראית שכובה על מיטה ומאחוריה השחקן מויזס אריאס, אז בן 20. אף שהם לא נגעו זה בזה, אמריקה הזדעזעה - עד כדי כך שהרשות להגנת הילד דרשה להיפגש עם ווילו והוריה.
"אין שום דבר מיני בצילום או בסיטואציה", זעקה בתגובה ג'יידה, "אתם סתם משליכים את הזבל שלכם על הילדה. אתם מתנהגים כמו פדופילים בארון, וזה לא קוּל".
בראיון ל"ניו יורק מגזין" ניסה סמית' להסביר: "זה אולי נראה כאילו דחפנו את הילדים שלנו לתחום, אבל זה מטורף. לעולם לא אדחף מישהו כדי שהפרצוף שלו יהיה מרוח על פוסטר. ג'יידן עשה בחירה מודעת. אם הוא היה רוצה להיות רופא שיניים לא הייתי יכול לסייע לו, אבל יש לי קשרים עם כמה מיוצרי הסרטים הגדולים בכדור הארץ, אז זה יכול להיות סיוע עצום בשבילו. המטרה אצלנו במשפחה היא ליצור בדרך שעושה אותך שמח. אנחנו מנסים ליהנות, וניצול התקשורת למען פרסום פחות קורץ לנו".
על האווירה היצירתית שבה גדלים ילדיו סיפר סמית': "מבחינתנו, בית צריך להיות מפלט לאמנות. יש אצלנו צבעים וכן מוכן לציור. יש פסנתר ומיקרופון להקלטה. ויש ציוד עריכה ומצלמות.
"הדבר שיפתיע אנשים רבים בנוגע לבית שלנו הוא היעילות. אנחנו מתייחסים ברצינות למיקרופון, לפסנתר ולמכשיר ההקלטה. הם צריכים להיות מוכנים באופן תמידי לרגע שלמישהו מבני הבית יצוץ פתאום רעיון. אתה לא יכול לצייר אם אין לך צבע מוכן לידך".
ב־28 בפברואר, אם לא יתרחשו שינויים מהותיים, יהיה לסמית' הרבה זמן פנוי לצייר.
nirw@israelhayom.co.il- - - - - - - - - - -בכלל לא בטוח שסמית’ ראוי לאוסקר
גם בלי הסקנדל סביב הדרת השחקנים השחורים מהמועמדויות לאוסקר, תפקידו של וויל סמית' בסרט "בלתי הפיך" נכשל במטרתו העיקרית - לעורר דיון ציבורי ער ונרחב בארה"ב. "בלתי הפיך", שהבמאי המוערך רידלי סקוט הוא בין מפיקיו, עוסק במחקריו של ד"ר בנט אומלו (סמית') על הנזקים המוחיים הכבדים שנגרמים לשחקני פוטבול שנים אחרי שפרשו ממשחק פעיל. הסרט הסתמן כשיגור של חץ ישיר לעבר בכירי ליגת הפוטבול האמריקנית (NFL), על חלקם בהתעלמות מממצאיו הקשים של אומלו ועל בריחתם מאחריות בנושא.
הסרט מלווה את אומלו, פתולוג ונוירולוג ניגרי, שהגיע להתמחות בארה"ב ונשאר להשתקע בה, ובוחן מקרים אמיתיים של שחקנים שהפגיעות המוחיות החוזרות שספגו במגרש גרמו להם בהמשך לאי יציבות נפשית שהביאה עד להתאבדותם.
זו דרמת ספורט טובה, שמתעכבת על ההיבט הלא מחמיא של הענף הפופולרי ביותר בארה"ב (בסרט נטען שמשדרי הפוטבול ביום ראשון תפסו את מקום הביקור המסורתי בכנסייה). הסיפור רווי אמפתיה, והוא מובא בצורה שתגרום לכל צופה לנוע בחוסר נחת בפעם הבאה שבה ישודר בסלון שלו גמר הסופרבול.
אחרי שורה של פלופים, "בלתי הפיך" סומן כהזדמנות של סמית' לקאמבק עם מה שמכונה בתעשייה "פיתיון אוסקר" - סרט מעורר באזז שיוצא בסמיכות לעונת הטקסים, בקריצה מחושבת לקבל מועמדויות. סייעה לכך העובדה שאלק בולדווין ואלברט ברוקס מגישים תצוגת משחק מרשימה כרופאים שניצבים לצד אומלו. באשר לסמית', ניכר מעל הכל המבטא הניגרי הכבד שסיגל לטובת התפקיד.
בתקופה שבה ידיעות חדשותיות על תקיפות אלימות מצד כוכבי פוטבול הפכו לקלון הרשמי של הספורט הלאומי באמריקה, "בלתי הפיך" היה אמור לייצר הרבה יותר רעש. אבל מי שהניח שה־NFL יחוויר למראה הסרט - התבדה.
קשה, אפוא, שלא לחבר בין הכותרות שמייצרים בני הזוג סמית' בשבועיים האחרונים לבין מפח הנפש האמיתי מהעובדה שהסרט לא עורר את הדיון הציבורי המתבקש. בהיעדר שערורייה מצד ה־NFL, שנציגים מטעמו אף הוזמנו להקרנות מיוחצנות, עוגמת הנפש של סמית' ורעייתו דירבנה אותם לטעון לקיפוח גזעי.
אם יש קיפוח כזה, לא "בלתי הפיך" הוא הדוגמא. הסרט המדובר והאיכותי "Straight Outta Compton", למשל, על חברי הרכב הראפ NWA ברחובות אל.איי והמהומות הקשות בעיר בתחילת שנות התשעים, הוא סרט שאכן קופח, למרות שהיה שלאגר קופתי וביקורתי בקיץ החולף.
האם סמית' היה ראוי למועמדות על משחקו ב"בלתי הפיך"? למרבה צערו, לא בטוח.
דודי כספי, לוס אנג'לסטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו