14 בינואר 2016, נתב"ג. לירן ויובל כדורי אלטמן, הזוג הגאה שהפך מדינה שלמה במאבק להביא ילד לעולם באמצעות פונדקאית, יורדים מהמטוס שהביא אותם ואת יהל, בתם בת השבועיים, מארה"ב. תינוקת יפה וטהורה, שנולדה בסוף דצמבר, באמצעות אם פונדקאית אמריקנית.
ודווקא במדרגות הנעות בכניסה לישראל, יובל חוטף את המציאות המרה בפנים.
"אני עולה עם הילדה שלי על הידיים, עגלה ותיקים ועריסה ומזוודות עמוסות", הוא נסער, "ומהצד השני של המדרגות, ממש רחוק, אני שומע מישהו אומר, 'אה, הילדים המסכנים האלה. איזה מסכנים הם יהיו כשילכו לגן. איזה עוול עושים להם'.
"מבחינתי זה רגע מכונן. זה היה אחרי חודש בארה"ב, עם הלידה שלה, ואנשים שפירגנו לנו ואמרו שאנחנו זוג יפה והילדה יפה וחמודה, והטייס מאל על, שאמר עם הנחיתה 'מזל טוב ליהל, העולה החדשה'.
"רציתי לזנק על האיש שהעיר לנו, והחלטתי שלא. האמירה שלי בחזרה לאנשים כאלו היא שהילדים שלי מסכנים כי הם יפגשו בגן את הילדים שלהם, שלא מקבלים משהו אחר. הם הבעייתיים בעיניי".
הירידה הזאת מהמטוס, הוא אומר, היתה הפעם הראשונה שבה הרגיש את הצביטה ההורית הזו. את מהות ההורות, שכל כולה להגן על הילד שלך. "ברגע ההוא הבנתי איזה הורה אני אהיה. הבנתי שאני אגן עליה, שאני אתן לה הכל, ואני אגיד לה תמיד שהיא תהיה מי שהיא רוצה ואיך שהיא רוצה, והיא תמיד תהיה מוקפת באהבה שלנו. למשל, אפילו שאני ולירן לא מאמינים בסטריאוטיפ הזה של בנות לובשות ורוד ובנים לובשים כחול, אם היא תרצה ורוד - זה מה שהיא תלבש".
עכשיו יהל הקטנה ביחידת הדיור שלהם בבית הוריו של יובל בנס ציונה, מוקפת באהבה. מלאכית קטנה עם עיני טורקיז ושיער בהיר, מכורבלת בשמיכה לבנה. יובל מחזיק אותה כשבטנה על זרועו, מנסה להקל את כאבי הבטן שלה. אחר כך הוא מעביר אותה ללירן, שמניח אותה בעדינות בעריסה ומכסה אותה בשמיכה. העריסה מתחברת למיטה הזוגית, ולידה שידת החתלה גדולה, משחות אמריקניות לחיתולים ומזוודה מלאה בשמלות קטנטנות בכל הצבעים, מלתחה מפוארת לתינוקת הקטנה.
"בכל לילה לפני השינה אני אומר ליהל איזו ילדה של אהבה היא", יובל אומר לי בהתרגשות. "כמה אנשים התפללו בשביל שזה יקרה. בסוף נמצאה בחורה מלאת אהבה, שרצתה לעשות את הדבר הזה בשבילנו, וכל הדבר המדהים הזה הביא אותה לעולם. כשהיא תגדל, היא תדע שהיא מיוחדת, כי ההורים שלה נלחמו כדי שהיא תבוא. וזאת תמצית ההורות בעיניי".
• • •
הם זוג לוחמים. יובל כדורי אלטמן (36), איש תוכן, קופירייטר וקריאייטיב, ולירן כדורי אלטמן (39), שעובד ברדיו תל אביב, נמצאים בזוגיות יציבה ומלאת הערכה ואהבה כבר 15 שנה. עושים הכל כדי לעשות שינוי ביכולת של זוגות גאים להקים משפחה. מבלי להתכוון הם הפכו לפנים של מאבק, לסמל של יציאה מהארון, של רצון לשוויון.
הם נישאו בספטמבר 2005, אחרי כארבע שנים של זוגיות, באירוע גדול באולם בחיפה. כ־300 מוזמנים, חופה מסורתית, שתי כוסות, שנשברו לאו דווקא לזיכרון ירושלים, אלא "כדי לנפץ דעות קדומות ומקובעות".
"חלק מהעניין היה לשמש דוגמה לילדים שבארון ומתלבטים מה לעשות עם עצמם", נזכר לירן בחיוך. "להראות להם שאפשר גם להתמסד, בצורה זו או אחרת. אני זוכר שגם אנשים שלא הכירו אותנו מקרוב היו עם דמעות בעיניים, כי זה היה טקס מרגש".
אחרי חמש שנים העלה יובל ליו־טיוב את הנאום שנשא בטקס. בחליפה שחורה ובעיניים דומעות הוא נעמד מול הקהל וקרא לאבא שלו, שלא בא לחתונה, לדעת לקבל, לדעת להכיל, לדעת שיש גם דרך אחרת, ולהיות גאה במי שהולך בה. "זאת היתה קריאה לצעירים להבין שההורים שלהם אוהבים אותם, ושגם להם יש מסע לעבור, ומצד שני - קריאה לא לוותר על מי שאתה ולא לבחור בארון".
ברגע שהבינו שהם רוצים להקים משפחה, ידעו שהם עומדים לפני דרך ארוכה. בהתחלה שקלו אימוץ בגוואטמלה (שם החוק מאפשר לגבר יחיד לאמץ בן) או הורות משותפת עם אם ישראלית.
יובל: "יש אנשים שזה מתאים להם, לנו זה לא התאים. הבנו שאנחנו לא רוצים לשים חוצץ בינינו, כי בגוואטמלה אתה צריך להסתיר את העובדה שיש לך בן זוג, ולא רצינו לחלוק את הילד עם עוד מישהי. הרי לזוגות סטרייטיים לא פוריים לא אומרים 'תכניסו אישה נוספת לחיים ותחלקו בילד'. אז למה אני צריך לקבל את זה?"
לפני תשע שנים פנו להליך פונדקאות בקפריסין. נטשו את הרעיון של רכישת דירה בתל אביב והשקיעו 120 אלף דולר בשני ניסיונות להרות.
"חשבנו שאיזה יופי, יש לנו כסף, והנה, אנחנו יכולים לעשות ילד", אומר יובל בלהט. "בפעם הראשונה נקלטו שני עוברים, שנפלו בשבוע העשירי להריון. בפעם השנייה העוברים לא נקלטו.
"התרסקנו. עשרה שבועות אתה מרגיש שאתה מגשים את החלום שלך, ואז זה קורס. ואתה לא יכול להיכנס לחדר ולנסות פעם נוספת כמו זוגות סטרייטיים, כי נגמר לך הכסף ונגמר לך הכוח לעבור הכל מחדש. זה דיכאון שלא נגמר, ואתה לא קם על הרגליים. חיפשנו מה לעשות. החלטנו להתפנק על החיים, עברנו לדירה חמודה בתל אביב, במגדל מפואר. חיינו טוב. עשינו כל דבר מזויף כדי לנסות לשמוח ולהגיד שהחיים שלנו צריכים להיות במקום הזה, ושאנחנו צריכים ליהנות ממה שאפשר. אבל הכל היה בכאילו".
לירן: "זה היה מאוד מתסכל שאין לנו ילד. לא בגלל החברה שלנו, אלא לגמרי מתוך רצון והבשלה שלנו. יובל בא אלי ואמר, 'בוא נגרום לזה לקרות'. זה היה לפני הבחירות של 2013, היתה תחושה שאולי אפשר יהיה לשנות פה דברים. היה לו רעיון שהיה בחלקו פרובוקציה, לא יודע כמה הוא האמין בזה".
יובל: "מצאתי את עצמי הרבה מעל לגיל שבו הקצבתי לעצמי להיות אבא, וזה היה מעין פיק של ריקנות. הבנתי שאין לנו כסף לעבור שוב תהליך כזה, אז חשבתי שאעלה באיזה אתר בקשה לגייס כספים בשבילנו, ודרך זה אעשה גם שינוי חברתי".
לירן ויובל בקמפיין. "לא הבנו מה זה יעשה"
לירן אומר שהרעיון נשמע לו מוזר. הוא צוחק כשהוא נזכר איך עצר בדרך הביתה בדיזנגוף סנטר כדי לקנות חבילת דפים וטושים. איך כתבו את השלטים שבהם ביקשו מאנשים לפתוח את ליבם ואת ארנקם כדי לעזור להם להביא ילד לעולם. איך צילמו את הסרטון שלוש או ארבע פעמים, "כשאני עוד עם הגופייה של מכון הכושר, בכלל לא הבנתי מה זה יעשה.
"ב־11 בלילה העלינו את זה לאתר, והלכנו לישון. בבוקר התחלנו לקבל טלפונים. היינו בכותרות. הסרטון התחיל לקבל חיים, ומלא צפיות, ומיליון הודעות לפייסבוק. פתאום שינינו פאזה, לא היינו רק יובל ולירן שאוספים תרומות כדי להביא ילד, אלא זוג הומואים שמנהל מאבק אמיתי. נוצר שיח, שהקהילה לא הצליחה לייצר במשך שנים".
בתגובה לקמפיין כוכבים מהארץ ומחו"ל, ובהם נינט טייב, ג'ואן ריברס המנוחה והראל סקעת. העלו תמונות שלהם לרשתות החברתיות כשהם מצטלמים עם השלט "גם אני רוצה שיהיה להם ילד".
• • •
בעזרת הציבור הם הצליחו לגייס 40 אלף שקלים, שבהם השתמשו כדי לארגן ערב גדול בנושא השינוי במשפחה. כמו בחתונה, הם שוב לא היו לירן ויובל הפרטיים, שרוצים ילד, אלא לירן ויובל הלוחמים, שקוראים לשינוי.
"היינו הפנים של המאבק הזה. לא מאבק של תנו להומוסקסואלים להתקיים, אלא של תנו לנו להקים משפחה, להתחתן, להביא ילדים", אומר לירן בהתלהבות. "הרמנו ערב ברדינג עם אמנים, עם נאומים, שכל המטרה שלו היתה לעורר מודעות, לעשות שינוי. קיבלנו המון תמיכה, לצד תגובות של 'איכס, הומואים'".
יובל: "נכווינו הרבה מתגובות שליליות. אנשים מתחילים לבקר אותך, להיכנס לך לחשבון הבנק, וברגע שאתה חולק את החיים הפרטיים עם כולם כדי לקדם מטרה מסוימת, אתה זה שכל שונאי ההומואים יתנגחו בו. אבל עשינו מהלך. כשהממשלה התחלפה ויעל גרמן נכנסה למשרד הבריאות, היא אמרה שהיא רוצה לטפל בעניין הזה, ואנחנו הפכנו לשגרירים של הדבר הזה.
"אנשים ראו שאין לנו קרניים, ואנחנו מאוד נורמליים. התגובות היו מטורפות, עצר אותי ברחוב אדם בן 80 ואמר שהוא ואשתו ראו אותנו בטלוויזיה, וכל כך מגיע לנו, והם איתנו. אמרתי ללירן שאם כמות עצומה של אנשים שלחה לנו אנרגיות להמשיך את הדבר הזה, בסוף זה יקרה. כבר הרגשנו שאנחנו בתוך שליחות ציבורית, הרצון האישי שלנו היטשטש לגמרי. אבל אמרנו שאנחנו מנצחים את הדבר הזה, בשביל כולם.
"אמרתי אז שמרוב כמיהה לילד וכאב שלא הצלחנו, אני לא מסוגל יותר להתקרב לילדים. וערב אחד, השכנה שלנו מלמעלה, שהיתה אם יחידנית, באה פתאום עם התינוק שלה בן השנה. היא מושיטה לי אותו ואומרת שאמא שלה אושפזה בבית חולים, והיא צריכה שנשמור עליו. מראה לי את הבקבוק, את החיתולים, כמה הסברים קטנים של מה עושים ואיך מכינים אוכל, והולכת.
"הרגשתי שמשהו משתחרר בתוכי. טיפלנו בו, והרדמנו אותו, והיינו הורים למופת. הלכתי לישון בתחושה שמשהו אחר הולך לקרות.
"בבוקר אבא שלי מתקשר, אותו אבא שאחרי החתונה כבר היה במקום יותר מכיל ומקבל, ואומר שקרה נס. כסף שהיה בגדר אבוד, איזה חוב ישן מאוד שמישהו היה חייב לו ונחשב אבוד, שולם פתאום. והוא נותן לי את הכסף, כדי שנצא לדרך. זה היה נס. הילד הזה, שבא אלינו באמצע הלילה, והכסף הזה. ידענו שמשהו טוב הולך לקרות".
עם איבט הפונדקאית ובעלה מט. "נוצר בינינו קשר מעולה, זה לא שגרתי", אומרת איבט
הם פנו לסוכנות "בייביבלום" בהנהלת גיא טצה, שבנתה עבורם מסלול בארה"ב. הסוכנות חיברה אותם למרפאת ORM בפורטלנד, אורגון, שאחראית לכל ההליך הרפואי, ויחד הצליחו להוזיל עלויות. ל־ORM יש מחלקה ישראלית, שמטרתה להנגיש את התהליך לישראלים, לגשר על פערי ידע ולהוות קשר ישיר מול הרופאים בחו"ל.
יובל: "רצינו לעשות פונדקאות במקום שיש בו פיקוח, שהתהליך בריא גם לפונדקאית. במדינה שלא מנצלת נשים ושהרפואה בה מתקדמת, כמו ארה"ב. ההורים של לירן השלימו עוד כסף, לקחנו עוד הלוואות, ויצאנו לדרך".
את תורמת הביציות בחרו מתוך קטלוג. בתמונות הרבות שלה, שיש להם בסלולרי, נראית בחורה צעירה עם עיניים כחולות, שיער חום בהיר וחיוך שובה.
יובל: "היה חשוב לנו קודם כל שהיא תהיה בריאה. אחי, עודי (עודד), סבל בגיל 8 מסיבוך של דלקת קרום המוח ולא חזר לתפקוד מלא, דבר שהשאיר טראומה משפחתית שנותנת משקל גדול מאוד לבדיקות גנטיות מקדימות. היה חשוב לנו גם המראה, שאפשר לראות בתמונות, וגם הדברים שהתורמות כותבות על עצמן - הכישורים שלהן, תפיסת החיים".
תורמת הביציות קיבלה 8,500-7,000 דולר. יובל ולירן אינם יודעים את זהותה. גם את הפונדקאית, איבט קרייג, הם בחרו מתוך קטלוג, אבל כבר משיחת הסקייפ הראשונה נוצר איתה קשר חזק.
"היה חשוב לנו לדעת שיש מאחוריה משפחה תומכת, שהמניע שלה הוא בעיקר לעזור לזולת, ושיש לנו כימיה איתה. לקח לנו בדיוק עשר דקות להבין שהיא האישה המושלמת בשבילנו".
העיניים של שניהם נוצצות כשהם מדברים על איבט, היום בת 24, נשואה לטד ואם לשתי ילדות בנות שנתיים ו־3 מהעיירה מקמינוויל, כשעה ורבע נסיעה מפורטלנד.
"היא כל הזמן אמרה לנו שעוד לפני שהתחתנה חלמה להיות אם פונדקאית", ממשיך לירן. "בכל השנתיים האלו של התהליך היא קיבלה בסך הכל 30 אלף דולר, בכל עבודה היא תרוויח יותר מזה. אבל היא ראתה שליחות בדבר הזה, לעזור למישהו שלא יכול להעניק חיים. ואתה מבין שזה לא בא מהמקום של ניצול אישה".
בשיחת טלפון עם איבט מארה"ב היא מספרת בהתרגשות שכשהחליטה להיות אם פונדקאית, העדיפה לעשות זאת עבור זוג גברים, מתוך אידיאולוגיה. "נוצר חיבור טוב עם לירן ויובל, אני מאוד שמחה שיכולתי לתרום לכל התהליך הזה, בעיקר בשבילם. נוצר בינינו קשר מעולה, זה לא שגרתי".
במאי 2014 טסו יובל ולירן לארה"ב, לעבור בדיקות בריאות ולתת זרע. רק אחרי שהשלימו את כל החוזים בוצעה הפריית הביציות. לרחמה של הפונדקאית הוחזרו שתי ביציות, האחת הופרתה בזרעו של יובל והאחרת בזרעו של לירן. רק בעוד כשבוע, אחרי בדיקת רקמות, יידעו מי האבא הביולוגי של יהל, "לא שזה משנה משהו למי מאיתנו", אומר יובל.
"ואז אתה חוזר לארץ, וזהו", לירן מושך בכתפיו. "יושב ומחכה לשמוע מהמרפאה, מדבר בסקייפ כל היום עם הפונדקאית ועם הרופאים, ולא נמצא שם כדי להיות באמת חלק מהעניין הזה. מחכה".
תאריך החזרת העוברים נקבע לאמצע אפריל. ב־16 באפריל נסע יובל מתל אביב לבית הוריו בנס ציונה. "הרחתי ריח מוזר ועליתי למעלה. פתחתי את הדלת של החדר של אחי הצעיר, וראיתי שהחדר עולה באש. אחי לא היה שם, אבל כשפתחתי את הדלת, הלהבות זינקו עלי. נשרפתי בצורה די רצינית, גילגלתי את עצמי שלוש קומות במדרגות של הבית כדי לכבות את עצמי".
לירן היה אז בעבודה. "פתאום אמא של יובל מתקשרת ואומרת שהבית נשרף. לא הבנתי, בכלל לא חשבתי על זה שהוא הלך אליהם. ואז היא אמרה שהוא מאושפז בשיבא.
"נסעתי לבית החולים, יובל היה מורדם ומונשם. 30 אחוז כוויות. ואת רק חושבת על זה שזה אמור להיות חודש מאוד שמח".
יובל התעורר אחרי יומיים, כ־12 שעות לפני מועד החזרת העוברים. "קבענו להיות עם איבט בסקייפ בזמן הטיפול", אומר לירן. "אז כיסינו את יובל בשמיכה, אמרנו שהוא לא מרגיש טוב. לא רצינו שהיא תהיה במתח ביום של החזרת העוברים, שבו היא צריכה להיות מאוד רגועה. מובן שאחר כך סיפרנו לה מה קרה".
יובל: "רק החיים יכולים לכתוב דבר כזה. שמצד אחד אתה בפיק של הדבר הכי טוב, ומצד שני אתה עובר את הדבר הכי נורא, בכיסא גלגלים, בבית חולים.
"אמרו לי שהייתי בסכנת חיים, שיש לפניי לפחות שלושה חודשים של שיקום, אבל אני לא נתתי לזה לקרות. בתוך חודש יצאתי מבית החולים על הרגליים. אני מאמין שבכל דבר רע שקורה לך, הפתרון נמצא איפשהו, ואתה צריך לעשות את הדרך אליו. כשהשתחררתי, הבנתי שזה שנשארתי בחיים היה הנס השני. כל השריפה הזו עשתה לנו מין ריסטרט.
"החיים עמוסי אירוניה. החדר שבו נשרפתי זה החדר שבו אני מגדל היום את הילדה שלי. חזרתי למקום הזה עם הילדה שלי בידיים, ויש בזה משהו מופלא בעיני".
הצלקות עדיין מכסות את גופו של יובל, אבל הן כבר לא מטרידות אותו. "עכשיו, כשיש לי את יהל, הן כמעט חסרות משמעות".
• • •
בתחילת ההריון הם עוד ניסו לשמור על איפוק, כדי לא לספוג מפח נפש במקרה של הפלה. ככל שהזמן עבר והכל היה תקין אצל איבט, כך ההתרגשות גדלה. הם היו צמודים לסקייפ כשנשמעו בפעם הראשונה פעימות הדופק של העובר, הם היו שם באולטרה־סאונד הראשון, הם עקבו אחר הבטן התופחת, הרחוקה מהם אלפי קילומטרים.
לירן: "אתה רואה תמונות של הבטן גדלה, אבל אתה לא יכול ללטף אותה. אז הצטלמנו שנינו עם כריות בסלון, וליטפנו את הכריות. לא היה לנו כסף להתחיל לנסוע כל חודש לפורטלנד כדי לראות את ההתקדמות. ובארה"ב אין המון בדיקות כמו שיש בארץ, אז אתה מאוד מתרגש כשכבר רואים משהו".
יהל מתעוררת, ויובל רץ אליה. להחזיק, להרגיש, ללטף את הפנים הרכות, את העיניים שסוף סוף פקוחות. "בחודש השמיני של ההריון ישבתי עם לירן בסלון ואמרתי שהרגש האימהי מתחיל לאכול אותי. יש לנו ילדה שהיא חיה, נושמת, בועטת, והיא לא נמצאת לידנו, אין לנו שום יכולת לגעת בבטן הזאת, להרגיש את הבעיטות. היא קיימת, אבל היא נמצאת אוקיינוסים ממני, והדבר הזה מאוד כואב".
באמצע החודש שעבר עלו יובל ולירן על מטוס לארה"ב, כשבועיים מוקדם מהמתוכנן. איבט לקתה בסוכרת הריון, תופעה די שכיחה בהריון, שעלולה לגרום לגדילה מואצת של העובר ודורשת מעקב. ההערכה היתה שהעוברית שבבטנה כבר גדולה מאוד, מצב שמחייב לקבוע תאריך יעד ללידה במקרה שלא תהיה לידה טבעית עד השבוע ה־39.
לירן: "הגענו לשם, וישבנו עם המשפחה שלה מתחת לעץ חג המולד. בעלה של איבט, טד, הוא איש מאוד נחמד, ביקרנו אצל המשפחה שלו, כולם היו מאוד מכילים ואוהבים. הילדה שלה בת ה־3 אמרה לנו מייד: 'אתם לוקחים את התינוקת איתכם הביתה, נכון? זו התינוקת שלכם? איזה יופי'. אפילו היא הבינה את העניין בצורה מאוד יפה ופשוטה. עשינו טיולים ביחד, וקנינו מתנות. נוצר קשר מדהים".
כעבור 11 ימים, ב־27 בדצמבר, המועד שנקבע מראש, התאשפזה איבט לצורך זירוז הלידה.
לירן: "משכיבים אותה בחדר בבית החולים, וכולנו לידה. אנחנו, האימהות שלנו, אחותו של יובל ובעלה של איבט. אומרים לנו שזה ייקח ארבע־חמש שעות, ושנלך לאכול משהו.
"אנחנו יורדים למטה לקפטריה, בוחרים שם עוף ואורז, ופתאום מגיעה האחות הראשית ואומרת לנו, 'בואו מהר, הילדה עם הכתף למטה, חייבים לעשות ניתוח קיסרי'.
"עזבנו הכל, והיא העלתה אותנו למעלה במדרגות צדדיות. בדרך כלל בחדר הניתוח אצלם מרשים רק לבעל להיות עם היולדת, אבל בעלה ויתר על זה, ושנינו קיבלנו אישור מיוחד להיכנס.
"אנחנו שם בפנים, עוד לא מבינים מה קורה, ובתוך שתי דקות אנחנו שומעים את הצרחה והרופא קורא ליובל לחתוך את חבל הטבור. אני לא יכול לראות דם, אבל יובל לא רק ראה, אלא גם צילם את הכל. אני בכיתי מהתרגשות".
"אני את הילדה שלי אראה גם בתוך הבטן, לא משנה כלום", יובל צוחק. "יצאנו החוצה עם התינוקת בידיים, לבשר לעולם שיש לנו בת, ואנחנו רואים את כל האחיות צמודות לחלונות, כי בדיוק התחיל לרדת שלג. זה היה השלג הראשון בפורטלנד בחורף הזה. היה בזה משהו נורא מרגש.
"רגע אחרי אתה הולך לחדר פרטי עם התינוקת, וזה מטורף. התנאים נוחים מאוד, חדר מאוד מרווח ונעים כמו של מלון, ומקבל מתנות מבית החולים. אחרי יום אתה הולך הביתה ומקבל מבית החולים לוח עם טביעת רגל של התינוקת.
"כשהשתחררנו, האחיות אמרו לנו, 'אתם זוג ההומואים הראשון שיולד אצלנו, אנחנו רוצים עוד הרבה כמוכם'. אין מרגש מזה".
צופיה, אמא של יובל, ויהודית, אמא של לירן, היו איתם שם, בלידה ובלילות הראשונים, אחרי שלקחו את יהל מבית החולים לבית ששכרו בעיר. "כל החיים אנחנו חייבים להן, ועכשיו יותר מתמיד", לירן מחייך.
גם אחותו הצעירה של יובל, שיר, באה לעזור יחד עם חבר שלה יקיר. "זה חשוב, כי אתה במדינה זרה, רחוק מהבית, ובלי העזרה הזאת אתה פשוט לבד".
• • •
את השם בחרו "באופן קוסמי", כדבריו של יובל. "כשאיבט היתה בחודש השמיני, שכבתי במיטה, וכאילו דיברתי איתה ושאלתי אותה איזה שם היא רוצה. ראיתי מול העיניים את השם יהל, שזה שילוב של יובל, ה' ולירן. עד שהיא נולדה לא היינו בטוחים לגבי השם הזה, אבל אחרי שהיא נולדה היינו בתחושה שזה השם שהיא בחרה לעצמה".
אחר כך החל המסע הביורוקרטי כדי להשיג ליהל את כל האישורים הדרושים להוצאתה מארה"ב.
לירן: "אתה צריך להוציא לה דרכון אמריקני, ותעודת לידה בחתימת שופט, והרבה ניירת. בשביל דרכון צריך לעשות לה תמונת פספורט שבה היא בעיניים פקוחות. הכינו אותנו שזה יכול לקחת שעות, בכל זאת, תינוקת בת שבוע, אבל היא כנראה נולדה להיות דוגמנית, כי בתוך שש דקות היינו בחוץ עם התמונה.
"ואז אתה נוסע לסיאטל, שלוש שעות וחצי נסיעה עם תינוקת בת שבוע, כדי להגיע למשרד הפנים ולקבל דרכון אמריקני. רק שם עושים את זה באזור הזה של ארה"ב. יש שירות שליחים שעושה את זה, אבל היה חשוב לנו לחזור הביתה מהר ולא להיתקע בגלל חג המולד. אז נסענו לסיאטל והסתובבנו שם עד שהדרכון מוכן, וחזרנו אחרי עוד שלוש שעות וחצי של נסיעה.
"השלב הבא הוא הגיור הרפורמי. צריך להיכנס איתה למקווה כשהיא עירומה, לנתק אותה לשנייה כדי שהיא תהיה לבד במים, ואז לתפוס אותה. עשינו את זה בפורטלנד. עם המזל שלנו, החימום לא עבד והמים היו קפואים, ולך תשחרר את הילדה שלך שם.
"אבל אתה יודע שאתה צריך את זה בשביל משרד הפנים בישראל, אז אתה עושה את זה וקופא לך הלב. בזכות הגיור הזה יהל נחשבת ליהודייה רפורמית".
יובל: "היא רשומה כיהודייה במשרד הפנים, אבל לא ברבנות. אם בעתיד היא תרצה להתחתן דרך הרבנות, תהיה לה בעיה. אבל אנחנו מאוד מאמינים באלוהים, ויהל תחונך על כל הדברים היפים שיש ביהדות ועל הערכים היפים שלה, ולאהוב את ה', ששמע את תפילותינו ועשה לנו נס. אבל היא תלמד גם שהיא לא זקוקה לרב או לרבנות שיגידו לה מה לעשות ואם היא יכולה או לא יכולה להתחתן".
אחרי שבועיים של ביורוקרטיה, הם יכלו סוף סוף לחזור לישראל. בשבוע שעבר הם עוד היו עסוקים בסידור פינת הילדים ביחידת הדיור בבית הוריו של יובל. כאן יגורו לפחות בחצי השנה הקרובה. גם כדי לקבל עזרה עם יהל וגם כדי לחסוך קצת כסף, כי כל החסכונות כבר הלכו. הם עדיין לומדים תוך כדי תנועה את הפרטים הקטנים, שיכולים להקל על יהל.
"כשראיתי את לירן בפעם הראשונה עם הילדה בידיים, זה היה הדבר הכי מרגש בעולם", אומר יובל. "כל החיים אתה רוצה לראות את בן הזוג שלך עם הילדה המשותפת שלכם, זה חלום שאתה משרטט, ופתאום זה הכי אמיתי, והכי מדהים שיש".
לאחר הלידה. "יצאנו החוצה עם התינוקת בידיים, לבשר לעולם שיש לנו בת"
לירן מתחיל לספר כמה הם יכולים להיות הורים טובים, ויובל קוטע אותו. "אתה לא צריך להתגונן. הדיון הוא כבר לא על ההורות שלנו כזוג גברים. פעם היינו עומדים כמו סניגורים ומגוננים על הזכות שלנו להורות, ומסבירים כמה המשפחה הזו היא טובה לא פחות מאחרות. היום אני לא צריך את התמיכה הזאת.
"כמו שאצל סטרייטים אין דבר כזה שמישהו יכתיב להם אם הם יכולים להיות הורים טובים או לא, גם אצלנו אף אחד לא יכול להכתיב את זה. מדינת ישראל מקדשת את הילדים, היהדות אומרת תעשו ילדים, אבל כל כך מקשה את הדבר הזה.
"אני לא מצפה מאף אחד להבין אותנו, להכיל אותנו. זה בסדר, אל תקבלו אותי. אבל אל תעמדו בדרכי. אל תחוקקו נגדי חוק. אל תכשילו משהו שמגיע גם לי. אל תפגעו בזכויות של הילדה שלי בגן".
• • •
גם עכשיו, כשהם מעבירים את יהל מיד ליד, מחבקים, מנשקים, דואגים ואוהבים, הם יודעים שהדרך לא הסתיימה. "במקום מסוים", יאמר לי יובל מאוחר יותר, "עברה לנו בראש המחשבה שאולי אנחנו לא בסדר שהלכנו לפונדקאות בחו"ל. אולי כדי לקדם את המאבק היינו צריכים לחכות שיהיה אפשר לקיים את התהליך הזה בארץ. אבל זה לא אומר שאם אנחנו הצלחנו, לא נמשיך להילחם פה למען שינוי".
לפי חוק הפונדקאות בישראל, רק זוג המורכב מגבר ואישה יכול להיות בקשר עם אם נושאת כדי לקיים הליך פונדקאות, שבסיומו מועבר הילד למשמורת ההורים המיועדים. ב־2010, בעקבות עתירה לבג"ץ של זוג אחר, יואב ארד ואיתי פנקס, הוקמה ועדה שהמליצה שגם נשים או גברים יחידנים (ללא בן זוג) יוכלו להיעזר בפונדקאות ולהיות מוכרים כהוריו החוקיים של הילד שייוולד בהליך.
לפני כשנה קידמה ח"כ יעל גרמן, שרת הבריאות דאז, הצעת חוק ממשלתית שתאמץ את מסקנות הוועדה. ההצעה עברה בקריאה ראשונה בכנסת, אבל נעצרה עם התפרקות הממשלה. בקרוב תגיש גרמן הצעת חוק פרטית, המבוססת על ההצעה הקודמת, בתוספת תיקונים מסוימים - ובהם זה שקובע שגם בני זוג בני אותו מין יוכלו להתקשר עם פונדקאית בישראל, תוך הגבלת מספר הליכי ההפריה שניתן לבצע לכל אחד.
לירן ויובל תולים תקוות רבות בשינוי החוק. "החוק כפי שהוא כיום מאוד בעייתי", אומר יובל. "מדינת ישראל נחשבת מאוד נאורה מבחינת זכויות להומוסקסואלים, ומצד שני מפגרת אחרי מדינות אחרות בכל מה שקשור לנישואי הומוסקסואלים והבאת ילדים.
"ואז זוגות מחפשים פתרונות זולים, ונוצרים מקרים של ניצול מצד חברות לא רציניות ושל בעיות בתהליך. וכל זה מכיוון שמדינת ישראל מסרבת למסד את הדבר הזה. למה זוגות מאותו מין, או אישה שלא יכולה להביא ילד בעצמה ואין לה בן זוג, לא יכולים לעשות את זה בארץ?"
"גם המרחק קשה", מוסיף לירן. "תחשבי, אנחנו הקדמנו את הנסיעה שלנו לארה"ב כי לאיבט היתה סוכרת הריון. נעלמנו מהעבודה למשך חודש, האימהות שלנו עזבו הכל ובאו איתנו, השעות שם הפוכות מאשר בארץ, המחיה יקרה.
"רצינו להיות עם איבט - לא לבוא, לקחת חבילה וללכת. פגשנו אותה בפעם הראשונה רק שבוע וחצי לפני הלידה, כשאנחנו מכירים כבר שנתיים. כל הנסיעות האלו היו עול גדול. יובל תמיד אומר שאם זה היה יכול להיות בארץ, היו יכולים לעשות מין 'משכנתא' להריון. הלוואות מסודרות, כדי שהזוגות לא יצטרכו להיות מנותקים מהארץ שלהם".
את הילד הבא הם מקווים להביא כשיהל תהיה בת שנתיים. "העלות תהיה קטנה יותר, כי העוברים המוקפאים כבר קיימים, ההליך הרפואי כבר נעשה. אבל אם יהיה שינוי בחוק, ונוכל להביא את העוברים המוקפאים לפה ולהיות צמודים לפונדקאית ישראלית, זה יהיה הכי טוב. לזה אנחנו מייחלים".
batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו