"מכונת הכסף", סרטו המבדר אך חסר התכלית של הבמאי אדם מקיי ("אחים חורגים", "חדשות בהפרעה"), הוא הגירסה ההרואית־חינוכית של "הזאב מוול־סטריט". בניגוד לג'ורדן בלפורט, החלאה חסרת המוסר שכיכבה ב"הזאב", גיבוריו הם אנשים ישרים וסימפטיים שמודעים לחזירות, לשחיתות ולחוסר הצדק שמאפיינים את המערכת הפיננסית הדורסנית שבתוכה הם פועלים. ואם בלפורט וחבריו התפלשו בהנאה מופגנת בכאוס הקפיטליסטי וההדוניסטי שחוללו, הרי שגיבורי "מכונת הכסף" (שמועמד לחמישה פרסי אוסקר) הם אלה שבאים לעשות להם "נו־נו־נו".
עם זאת, כמו סקורסזה, גם למקיי מאוד חשוב לספק לצופיו גוד־טיים. ומכיוון שיש דברים מהנים יותר מהטפת מוסר (או מהרצאה משמימה בנושאים כלכליים), הוא הופך את סרטו לקומדיית אבסורד צדקנית שמתייחסת לקהל כאילו הוא קצת מטומטם. זה כוחו העיקרי של הסרט (שמבוסס על "The Big Short", רב המכר של מייקל לואיס שסקר את הסיבות שהובילו לקריסה הכלכלית של 2008) - אך גם מקור חולשתו.
העלילה הדחוסה מתנהלת בשלוש זירות ומתחקה אחר כמה אשפים פיננסיים שזיהו את סימני הסערה לפני כולם, והחליטו לעשות מזה כסף. כריסטיאן בייל, בתספורת גרועה ועם עין מזכוכית, מגלם מנהל השקעות אקסצנטרי וחובב מטאל שמחליט לסכן את כל המיליונים הרבים שעליהם הוא מופקד כדי להמר ששוק הדיור יקרוס. סטיב קארל, גם הוא בתספורת גרועה (וטראומה אישית בעברו), מגלם מנהל השקעות אחר שחובר לבנקאי שמנוני ושאפתן, המגולם בידי ראיין גוסלינג, כדי לעשות דבר דומה. ואילו בראד פיט הוא בנקאי בגמלאות (ופרנואיד לא קטן) שמסכים לעזור לשני משקיעים טירונים לעשות את המכה שלהם. וכן, גם לו יש תספורת גרועה.
כאמור, החבר'ה האלה (שמגולמים כולם בידי כוכבי קולנוע ענקיים) הם "הטובים". הם אמנם מיליונרים, והם הרבה יותר חכמים מכם, אך אתם אמורים לאהוב אותם ולרצות בהצלחתם. מדוע? כי הם אאוטסיידרים חברתיים שלא משחקים לפי החוקים (בין כי הם לא רוצים, בין כי הם לא יודעים איך). כי הם לא מעניקים חשיבות למה חושבת עליהם הסביבה (ואם אתם לא מאמינים, פשוט תראו את התספורות שלהם, למען השם!). כי הם אנשי משפחה. כי הם שבים ומדגישים עד כמה המערכת דפוקה ולא הגיונית ומושחתת. כי אף אחד מהם לא באמת נהנה ממה שהוא עושה. כי אם אחד מהם מתחיל ליהנות יותר מדי ממה שהוא עושה (או חלילה לרקוד), ישר מגיע חברו ומזכיר לו שמי שהולך להיפגע מכל זה הם האנשים הפשוטים שמשלמים מסים. כלומר, אנחנו.
בתוך כך, מקיי עושה הכל כדי שהאווירה תישאר קלילה ומוגזת. בכל פעם שהדיאלוגים המהירים מאיימים להפוך לג'יבריש, הדמות של גוסלינג שוברת את הקיר הרביעי ומדברת לצופים בגובה העיניים. ואם משהו עדיין לא ברור, אל פחד, צופים טיפשים. מקיי כבר יגייס כמה סלבריטאים (כמו סלינה גומז או השף המפורסם אנתוני בורדיין) כדי שיסבירו לכם את זה שוב, כמו שמסבירים לאהבלים.
כאמור, "מכונת הכסף" הוא סרט מבדר. הוא מתקדם בקצב גבוה, ומענטז בין זירה לזירה כמו רקדנית היפ־הופ חרוצה (וחצי לבושה). אך למרות שהצפייה בו אינה כרוכה בכל מאמץ, התנועה המתמדת שלו בין זחיחות לכעס צדקני, לשביעות רצון עצמית, למוסרנות טרחנית, גורמת ללא מעט צרימות בדרך. והעובדה שהוא מרבה להתנשא על הצופים אינה תורמת לשיפור המצב. מקיי אולי הצליח להפוך את הנושא המסובך והמבלבל שהוא בחר לעצמו לסקסי ונגיש, אבל הסרט שהוא יצר לא יהפוך את הקהל שלו לחכם יותר, או ידרבן אותו לצאת לרחובות. והתרומה שלו לפתרון הבעיה (או להבנתה) מזערית, אם בכלל. טוב, בשביל זה יש את "Inside Job" התיעודי, של צ'רלס פרגוסון.
"מכונת הכסף" ("The Big Short"), במאי: אדם מקיי. ארה"ב 2015
מארק רופאלו ורייצ'ל מקאדמס ב"ספוטלייט" // צילום: יח"צ
צדק תרדוף
לא פשוט להמליץ על "ספוטלייט" (שמועמד לשישה פרסי אוסקר). יש בו משהו אפור, יבש ולא מלהיב. ואין בעשייה שלו ברק או תנופה שגורמים לצפייה בו להפוך לחוויה סוחפת. עם זאת, למרות שהוא לא "כיפי" כמו "מכונת הכסף", נניח, המקצועיות והענייניות שהוא מפגין, משני צידי המצלמה, וההימנעות המרשימה שלו מכל מימד סנסציוני או נצלני הופכות אותו לסרט שכדאי מאוד לראות.
בהתבסס על תחקיר מקיף ומחריד שפורסם ב"בוסטון גלוב" בתחילת שנות האלפיים, סרטו של טום מקארתי ("אנשי התחנה", "הסנדלר") עוסק בפרשת פדופיליה רחבת היקף שהתחוללה במשך עשורים רבים בכנסייה הקתולית של בוסטון. גיבורי הסיפור הם קומץ העיתונאים שחשפו את הפרשה (שטויחה במשך שנים), ובמשך כשעתיים הצופים מוזמנים להתלוות אליהם בשעה שהם מעיינים במסמכים ישנים, מחטטים בארכיונים מאובקים, עושים טלפונים ודופקים על דלתות בחיפוש אחר עדים או קורבנות אמיצים שיסכימו לשתף עימם פעולה.
זהו procedural פר אקסלנס - רוצה לומר סרט שמתמקד בתהליך עצמו. ללא קיצורי דרך וללא קישוטים מיותרים. ככזה, הוא נותן כבוד למקצוע העיתונות (ולקהל), ומדגים, באופן מתודי ולא מתייפייף, כיצד עבודה רצינית, מעמיקה ונטולת פניות יכולה לשרת את הקהילה ולחולל בה שינוי של ממש. שכן מלאכת עשיית הצדק היא עסק שוחק, מייאש ולא זוהר. אבל נחמד שמישהו עושה אותה מפעם לפעם. לא?
את העיתונאים האידיאליסטים מגלמת חבורה מהימנה של שחקנים שכוללת את מייקל קיטון, מארק רופאלו, רייצ'ל מקאדמס, לייב שרייבר, בראיין דארסי ג'יימס וג'ון סלאטרי. זהו אנסמבל מנצח, וניכר שכולם הגיעו לעבודה כדי "לשחק עבור הקבוצה". רוצה לומר, אין בהופעות שלהם שום אלמנט ראוותני שעשוי להפר את האיזון העדין של היצירה הצנועה הנ"ל; אף אחד מהם לא מרביץ מונולוג מלודרמטי מפוצץ שעשוי לגנוב את ההצגה; וכל אחד מודע לחשיבותו בתמהיל ולחלקו היחסי בהרכבת התמונה הגדולה, שהולכת ומתבהרת בהדרגה.
מעל לסרט תלויה כמובן כל העת המציאות. ובמציאות הזאת - שהפכה בעשור וחצי האחרונים לאינטרנטית, ושטחית, וצעקנית, וגדושת אינטרסים זרים - תחקירים סבלניים כמו זה שעומד במרכז הסיפור שלנו הם זן נכחד. עובדה זו טוענת את "ספוטלייט" במלנכוליה נוסטלגית, ומעניקה למסר הפשוט והישיר שלו כוח נוסף. כבר כמעט שלא עושים סרטים כאלה. וגם תחקירים כאלה קשה למצוא.
"ספוטלייט" ("Spotlight"), במאי: טום מקארתי. ארה"ב 2015
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו