אדישים זה לזה

במצרים יצאו ההמונים לרחובות כדי להחליף את השלטון • ואנחנו? • אצלנו הפערים הפוליטיים כל כך גדולים שלעולם לא נתאחד ונצא להפגין כולנו יחד

איור: יובל רוביצ'ק

אז מה חדש עם מצרים, אה? באים לסיני? מדהים לראות את הכוח שיש לאזרחים במדינה הזאת, בכל מדינה, בעצם. מדהים לראות איך עם שלקחו לו את הזכויות הדמוקרטיות הבסיסיות מצליח להחליף את השלטון ולחייב אותו בכוח להחזיר לו את זכויותיו. זה מדהים במיוחד בזמנים שבהם מעלים לנו את מחירי הדלק ואת מחירי הלחם ואף אחד לא מרים קול ואף אחד לא חושב על לצאת לרחובות (טוב, סוף סוף יש חורף, מה אתה רוצה-). ברור שמבאס לצאת לרחוב כשגשום וקר, אבל גם רוב השנה, כשחם ודביק, אף אחד לא ממש חושב על מרי אזרחי. החיים פה יקרים בצורה בזויה ואף אחד לא יוצא לרחוב. לקנות דירה לזוג צעיר זה כמעט בלתי אפשרי ואף אחד לא יוצא לרחוב. לגדל פה ילדים זה נטל כלכלי שמחייב מחשבות רציניות על קשירת חצוצרות, ואף אחד לא יוצא לרחוב. ובכלל, נגד מי נצא? נגד ממשלות שאנחנו בוחרים בהן פעם אחרי פעם? ממשלות שלא לוקחות אותנו בעצם לשום מקום, לא באמת מקדמות אותנו, ורק עסוקות בלשמר את הסטטוס-קוו.

אני חושד שחברי הכנסת שלנו והממשלות שמובילות אותנו יודעים מה הסיבה לכך שאף אחד לא יוצא לרחוב. כל עוד אנחנו כובשים עם אחר לא תהיה כאן התקוממות אזרחית. ההתקוממות היחידה שמסכנת אותנו היא התקוממות אזרחית פלשתינית. דמיינו מה יקרה אם כל הפלשתינים יחליטו לצעוד לכיכר רבין.

אם תחשבו על זה תגלו שההפגנות הגדולות ביותר שלנו הן הפגנות פוליטיות של השמאל והימין בנפרד. אזרחי ישראל אינם מסוגלים לגשר על הפערים הפוליטיים כדי לצאת יחד נגד העלאת מחירי הדלק או הלחם. החלוקה במדינה שלנו היא בסופו של דבר לימין ולשמאל, ולא לעשירים ולעניים או למזרחים ולאשכנזים. לצאת יחד כולם נגד הממשלות שלנו זה כמו לצאת נגד עצמנו, כמו להטביע את עצמנו. היחידים שעומדים רצוף מול משרדי הממשלה הם אנשים פרטיים במצבים קשים ביותר - הורים שהפסידו כבר הכל, נכים שאין להם לאן ללכת, ניצולי שואה שאין להם מה לאכול וילדים של עובדים זרים. רק הם עומדים רצוף ומוחים בקול גדול על העוול שנגרם להם. השאר, זאת אומרת אנחנו, עוברים על פניהם בדרך לאנשהו, מזדהים עם המאבק שלהם מהצד השני של המדרכה ולא עושים עם זה כלום. הרי זה לא המאבק שלי. יציאה לרחוב למען שינוי לא מחייבת שותפות גורל, היא מחייבת סולידריות. אבל איך נגשר על הפערים האלה כשאנחנו מחולקים לשמאל ולימין-

* * *
"תסתלקו מכאן!", צעקה אתי השכנה מהמרפסת שלה על 150 אנשי הצוות שצילמו את הסרט "לא בלי בתי".

ישבתי על המרפסת בכניסה לבית שלי והסתכלתי על הרחוב שלנו, שהפך למען הסרט הזה לאיראן. פוסטרים עצומים של ההנהגה האיראנית התנוססו על הבית שלי ועל בתים אחרים. סיסמאות בערבית רוססו על קירות הרחובות והשלטים ושמות הרחובות שונו לשמות בפרסית.

בזמן שכל יפו התרגשה מהסרט ההוליוודי שהצטלם אצלנו בשכונה, אתי השכנה לא אהבה את זה. נמאס לה. נמאס לה שבכל שנה מגיע לכאן צוות ענקי אחר והופך את השכונה שלנו ברעש אדיר למה שהוא רוצה. פעם אחת היינו לבנון ושבוע שלם היו בשכונה מרדפים מלווים ביריות. פעם אחרת הפכנו לגטו יווני תחת שלטון נאצי וברחוב הסתובבו מאות ניצבים לבושים בסחבות וחיילים נאצים צווחו עליהם. והפעם הפכנו בן לילה לאיראן ולאתי השכנה נמאס. אז היא החליטה לצעוק. מהמרפסת הקטנה שלה היא צרחה על בחורה עם ווקי טוקי שנראתה די חסרת אונים, ומדי פעם צעקה במרוקאית על בעלה, שכנראה התחבא בסלון הבית.

הבחורה מהצוות אפילו נופפה לה באישורים מהעירייה, אבל את אתי השכנה זה לא הרשים. גם לא הרשימה אותה העובדה שסאלי פילד, הכוכבת האמריקנית הגדולה, נמצאת כאן. עוד ועוד שכנים התאספו מתחת למרפסת של אתי וביקשו ממנה לשמור על השקט בזמן הצילומים. אף אחד לא חשב לרגע שאולי היא צודקת. אף אחד לא חשב אולי לקחת את הצד שלה.

לבד מול כולם, חמושה רק בצעקות ובמרפסת שלה, אתי השכנה לא עמדה לוותר. בכל פעם שהצוות ניסה לצלם את אחת הסצנות, אתי השכנה התחילה להפריע. כשנמאס לה מהצעקות היא התחילה לשפוך מים על הניצבים שעברו ברחוב, וכשחזר לה הקול היא התחילה לדבר בטלפון בקול רם. והכל מהמרפסת הקטנה שלה.

מהמרפסת שלי הבטתי בצוות הצילום מבקש מהשכנים לשכנע את אתי השכנה להפסיק להפריע, אבל ללא הצלחה. לא עזרה העובדה שאפילו אבו חסן סגר את המסעדה שלו לרגל בואה של סאלי פילד. לבדה, מותשת על המרפסת הקטנה שלה, אתי השכנה הוציאה שטיח גדול, הניחה אותו על מעקה המרפסת והתחילה לנער אותו ולהכות בו בכוח, בזמן שהיא צועקת במרוקאית על בעלה, על הרחוב ועל העולם שהשאיר אותה לבד. זה היה הרגע שבו הצוות חזר לצלם את הסרט על אישה אחת שנלחמת לבדה נגד כולם.

idor@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר