האיש שזיעזע את העולם הערבי

זה האיש שמנהיגי העולם הערבי חוששים מפניו. דווקא שליטה של אמירות קטנה במפרץ הפרסי, קטאר, הצליח בשנים האחורנות לחולל מהפכה של ממש, פשוטו כמשמעו, בכללי המשחק בעולם המערבי. חמד בן ח'ליפה, אמיר קטאר, אחראי להקמתה וניהולה של רשת הטלוויזיה אל-ג'זירה, שהתהפוכות הדרמטיות האחרונות במזרח התיכון מיוחסות, בין היתר, לשידוריה.

בן ח'ליפה עלה לשלטון בהפיכה שקטה ואלגנטית שביצע ב-27 ביוני 1995. בעת שהאמיר הקטארי ח'ליפה בן חמד שהה מחוץ לארצו, הקיפו כמה עשרות קצינים חמושים את בתיהם של המשפחות החשובות במדינה, ודרשו מהם להישבע אמונים לבנו, חמד. כמה מהמשפחות צייתו, ואלו שהתנגדו הושמו במעצר בית. חמד, שחשד שאביו עומד להביא את אחיו מחו"ל להחליפו, ביצע את מהלך הנגד שלו באופן זריז. בנאום שנשא לעמו בטלוויזיה הסביר שלא עמדה בפניו שום ברירה, והודיע שהוא מצפה להעברת שלטון מסודרת. האפיזודה כולה הוצגה כפתרון של סכסוך משפחתי, ולא כטלטלה פוליטית. לאב המודח לא נותרה ברירה.

מאחורי התרגיל המבריק עמד מי שלימים הפך לשר החוץ וראש הממשלה הקטארי, חמד בן ג'אסם. בן ח'ליפה מעריך כל כך את יכולותיו של בן ג'אסם, עד שבמשך שנים היה סוד ידוע כי בכל פעם שהאמיר עזב את המדינה נדרש גם שר החוץ לצאת לחו"ל, מאחר שבן ח'ליפה לא מוכן לחזור על הטעות של אביו. מאידך, יש לו גם סיבות טובות להמשיך להזדקק לשירותיו של בן ג'אסם. אחרי הכל, הוא שהעניק לקטאר את הנכס הגדול ביותר שלה: אל-ג'זירה.

האופציה האמריקנית

קבלת הפנים שחיכתה לאמיר עם תפיסת השלטון הבהירה לו בן לילה את הכללים בעולם הערבי. מיד לאחר ההפיכה השתלט צבא סעודיה על שטח משמעותי מהמדבר הקטארי. מעבר להשפלה הלאומית, היה בכך אות מבשר רע. האמיר הטרי הבין שבכל רגע יכולה שכנתו רבת הכוח להפיל את שלטונו. כמו רבים משליטי ערב, פנה בן ח'ליפה לארה"ב.

עם תפיסת השלטון, החל האמיר לדחוק באמריקנים להקים בסיס צבאי בארצו, ואף הציע לממן את בנייתו. ארה"ב היססה, אבל הפיתוי הכלכלי עשה את שלו. ב-1996 השקיעה קטאר יותר ממיליארד דולר בבניית בסיס "אל-עודייד", אולם בשנותיו הראשונות הוא נאלץ לראות את האמריקנים מייעדים לו שימוש צנוע כמחנה אחסון. עם הזמן, באו הקטארים על גמולם: לאחר מלחמת המפרץ הראשונה ביקשו הסעודים להצניע את הנוכחות האמריקנית בארצם, ומרבית הכוחות ששהו בסעודיה הועברו לקטאר. מספר החיילים האמריקנים באמירות דרך קבע עלה לכמה אלפים, ובמלחמת המפרץ השנייה אף זכתה קטאר לארח את מפקדת הכוחות האמריקניים.

גם האמריקנים, מצידם, שמחו על ההזדמנות לבסס את אחיזתם בקטאר. תפוקת הנפט היומית של הנסיכות עומדת על כמיליון חביות ביום, אולם עתודות הנפט צפויות להסתיים ב-2026. למזלה של קטאר, היא התברכה גם במאגרי גז טבעי, שחשיבותו הולכת ועולה בעולם בשל תקני איכות הסביבה. היקף מאגרי הגז שבידי קטאר נאמד בחמישה עד שבעה אחוזים מעתודות הגז העולמיות, וההערכות הן כי הם יספיקו לכ-250 שנים של תפוקה - כמות גז ששווייה דומה לכ-100 מיליארד חביות נפט. לא רע עבור מדינה בעלת פחות ממיליון תושבים. בעידוד בן ח'ליפה הפכו חברות האנרגיה האמריקניות לשותפות המרכזיות בתעשיית הגז הקטארית, על חשבון הצרפתים, שפעלו בחופשיות במדינה בתקופת אביו.

לבן ח'ליפה היתה סיבה להיות מרוצה: מטרותיו האסטרטגיות הושגו, והוא זכה לבסס קשר הדוק עם ארה"ב, הנשען על שתי רגליים איתנות: שיתוף פעולה צבאי ואינטרסים כלכליים. לכאורה, גם לאמריקנים היו את כל הסיבות לחייך. אלא שככל שנקפו השנים, התברר להם שדווקא בארצו של בעל בריתם נולד הגורם שיתסיס את העולם הערבי, יסית נגד וושינגטון ויערער את האינטרסים האמריקניים מקהיר ועד לאפגניסטן.

בין אל-קאעידה למונדיאל

באמצע שנות ה-90 נאלץ שירות ה-BBC בערבית להיסגר כתוצאה ממדיניות הצנזורה הקשה של ערב הסעודית, שהיתה שותפה בערוץ. בקטאר זיהו הזדמנות, ובאפריל 1996, פחות משנה לאחר עלייתו לשלטון של חמד בן ח'ליפה, הוקמה באמירות התשובה האולטימטיבית לערוצי החדשות של המערב - תחנת הטלוויזיה אל-ג'זירה.

מיום הקמת אל-ג'זירה טענו הקטארים שמדובר בערוץ עצמאי, הפועל ללא מעורבות ממשלתית. אלא שבפועל, שר החוץ הקטארי חמד בן ג'אסם אל-ת'אני, יזם את הקמת התחנה, מינה את אנשיו לנהל אותה ורתם את נציגויות משרד החוץ הקטארי לקידומה. לא פעם הוצבו משדרי הערוץ על גגות נציגויות קטאר בעולם הערבי. היה זה אך הולם: ממילא, גם הטלוויזיה וגם השגרירות פעלו בשביל אותו הבוס.

כדי לאייש את הערוץ החדש, שכרו הקטארים את העיתונאים שעבדו עבור ה-BBC, ואליהם נוספו אנשי תקשורת שייצגו מגוון של תפיסות פוליטיות בעולם הערבי, חלקן כאלו שלא זכו מעולם להישמע מעל במה מרכזית כל כך.

לעיתונאים שהתגייסו לשירותיה הציעה אל-ג'זירה תנאים מפנקים חסרי תקדים. הבכירים שוכנו ב"ג'זמין וילג'", שכונת וילות בדוחא. בבתים המפוארים התגוררו מנחי תוכניות חילונים שמאלנים בשכנות לעיתונאים מוסלמים אדוקים. בסלון אחד חגגו עם אלכוהול, ובסמוך לו התפללו לביעור הנגע הרע מהעולם. המשותף להם היה כסף, והרבה ממנו. אל-ג'זירה העניקה לעיתונאיה משכורות דמיוניות וחופש עיתונות שהיה אמנם מוגבל, אבל עדיין הגיע רחוק הרבה יותר ממה שקיבלו בכל מדינה אחרת בעולם הערבי. יותר מכל, אל-ג'זירה היתה הבמה שבה ניתן היה לעשות את מה שאי אפשר היה להעלות על הדעת עד להופעתה - לבקר באופן חופשי את המנהיגים הערבים ואת בעלי בריתם מבית ומחוץ.

אחד החידושים הראשונים שהכניסה אל-ג'זירה היתה דיוני אולפן חיים וללא צנזורה, שהעניקו במה גם לגורמי אופוזיציה. עד לאותם ימים, כל התוכניות היו מוקלטות ומצונזרות, כך שתקיפת השלטון היתה בלתי אפשרית. אל-ג'זירה הפר את הכלל הזה, והערבים התמסרו לערוץ. תוך שנים מעטות, הפכה רשת הטלוויזיה לכלי התקשורת החשוב בעולם הערבי. המנהיגים הערבים נתקפו פאניקה. במדינות רבות אסרו על אל-ג'זירה להחזיק משרדים, ומשרדים שנפתחו נסגרו שוב ושוב אחרי שידור תוכניות שתקפו את הממשלות המארחות.

פרט לזכות הביטוי לאופוזיציה, הובילה אל-ג'זירה קו אנטי-אמריקני תקיף. מנחים, כמו מגיש התוכנית "הכיוון הנגדי", ד"ר פייסל אל-קאסם, או השייח' יוסף אל-קרצ'אוי, מנהיג הדת המוכר ביותר בעולם המוסלמי, נוהגים לתקוף באופן בוטה את מדיניות ארה"ב ואת ישראל. מרבית העיתונאים בערוץ מיישרים עימם קו: אל-ג'זירה התנגדה לפלישה לעיראק, למלחמה באפגניסטן, ואף שידרה את קלטות המסרים של אוסאמה בן לאדן, שהרתיחו את הממשל והציבור האמריקני. באופן אירוני, בו בזמן שהערוץ יצא נגד ארה"ב וישראל, הוא הואשם על ידי ממשלות ערב הנפגעות משידוריו שהוא "שליחם של הציונים", ואפילו שהוא ממומן על ידי ישראל.

תוך זמן קצר, הביאה אל-ג'זירה למהפכה תקשורתית ותרבותית. 40 אחוזים מצופי הטלוויזיה בעולם הערבי נחשפים אליה, הרבה יותר מכל ערוץ לווייני אחר בערבית. מדי פעם נפוצות שמועות מכיוון הממשל הקטארי על אי שביעות רצון אמריקנית ועל לחצים שמופעלים על דוחא על מנת שתשתיק, או לכל הפחות תגביל, את פעולת הערוץ. כך זוכה בן ח'ליפה ליהנות מכל העולמות: גם מתמיכה צבאית של ארה"ב בדמותם של אלפי חיילים המוצבים בארצו, וגם מתדמית מרדנית ועצמאית של מי שעומד על שלו ומוכן אף להתעמת עם וושינגטון בשם הכבוד וחופש הביטוי של העולם הערבי.

אל-ג'זירה מהווה כיום את מקור הלגיטימציה העיקרי לשלטון האמיר. הצירוף של תחנת טלוויזיה פופולרית ועושרו חסר הפרופורציה מאפשר לבן ח'ליפה לצאת להרפתקאות כלכליות ותדמיתיות בלתי נתפסות: להתחייב להוציא 37 מיליארד דולר על אירוח המונדיאל ב-2022, לקנות את הזכות לחסות על החולצה של ברצלונה ב-165 מיליון יורו או להתמודד על הבעלות על מנצ'סטר יונייטד. אלמלא אל-ג'זירה, היה כל מנהיג מוסלמי המכבד את עצמו מגנה את בזבוז נכסי האיסלאם על הבלים מערביים, אולם כשתחנת הטלוויזיה לצידו, רק מעטים יסתכנו בהפיכת בן ח'ליפה לאויבם.

נקמת ההמבורגר

כמו רבים בעולם הערבי המאמינים שהדרך לוושינגטון עוברת בירושלים, גם האמיר הקטארי ראה חשיבות גדולה ביחסים עם ישראל. ב-1996 נפתחה נציגות ישראלית במדינה, ואפילו בתקופה רגישה כמו האינתיפאדה השנייה, מוכן היה השלטון לסכן את תדמיתו ולשמור על קשר עם ישראל. בזכות ישראל, נסללה הדרך להעמקת קשרי המסחר עם ארה"ב וללגיטימציה מצד הקהילות היהודיות ובקונגרס.

מאידך, בן ח'ליפה לא יצא מעורו כדי להדק את הקשרים עם ירושלים. לאחר פתיחת הנציגות הישראלית בקטאר היחסים לא העמיקו, ולעיתים קרובות נוצרה התחושה שהקשר בין המדינות הוא המינימום ההכרחי המתחייב מהאינטרסים של קטאר בוושינגטון. במקרים מסוימים, משברים הוחמרו באופן מלאכותי על ידי הממשל בקטאר על מנת להראות לציבור כי השלטון אינו משתף פעולה עם ישראל. אם לומר את האמת, גם ישראל מעולם לא ראתה ביחסיה עם קטאר נכס אסטרטגי כמו בקשריה עם מדינות ערביות אחרות, ולא חיפשה דרכים לשדרג אותם.

ככל שהתהדקה הברית הצבאית בין קטאר לארה"ב וגדלו ההשקעות האמריקניות במדינה, נזקקה דוחא פחות לקשר עם ישראל. היחסים הצטננו במהלך האינתיפאדה השנייה, ונותקו כליל בזמן עופרת יצוקה. כיום לא מתקיימים קשרים רשמיים בן המדינות, והצעה קטארית לחדשם תמורת אישור להכנסת מלט לרצועת עזה נדחתה על ידי ירושלים.

תוך 15 שנה הצליח האמיר ללהטט בין כל היריביות והסתירות הפנימיות במזה"ת: גם ליהנות מחסות אמריקנית וגם לערער עליה, גם לקחת חלק בנורמליזציה עם ישראל וגם לשפוך דלק על מדורת הסכסוך. מעטים למדו כיצד לנהל מדיניות מתוחכמת וגמישה, שתגן על האינטרסים הלאומיים במזה"ת. גם בישראל, זה לקח שיש עדיין להפנים.

בכל זאת אין לומר ששלטונו של בן ח'ליפה מובטח לעד. מנהיגי ערב נוטרים לו טינה על ערעור כיסאותיהם אולם למעט סיוע סורי לניסיון כושל להדיחו ב-1996, הם עדיין לא נרתמו לפעולה נגדו. גם ארה"ב מעדיפה לשמור את הנפט והגז זורמים ולא לפתוח בעימות. אולי תהיה זו דווקא חיבת האמיר למזון מהיר שתביא עליו את סופו: בן ח'ליפה מפורסם באהבתו לג'אנק פוד עתיר שומן, ובשנים האחרונות בריאותו הידרדרה. יהיה זה אירוני במיוחד אם נקמתה של ארה"ב באמיר שהמציא את אל-ג'זירה תבוא בדמות המבורגר וצ'יפס.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו