"אנחנו רק רוצים זכות קיום"

החלטת בית המשפט המחוזי בלוד השבוע על הקפאת הליכים ל־30 יום הפיחה תקווה מחודשת אך זהירה בקרב 3,500 עובדי רשת מגה. למחרת ההחלטה הם החליפו את הנפת שלטי המחאה וזעקות הפחד ("קוברים לנו את מגה") באיוש הסניפים ברחבי הארץ, והחלו להחזיק אצבעות למימושה של הבטחת יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, לאחר פגישתו עם נאמני מגה - "נשלב כוחות ונציל את מגה". 

עבור העובדים זו מלחמה על הבית והפרנסה. "אחרי הדיון היתה אופוריה גדולה, שמחה. לילה ראשון מזה הרבה לילות שישנתי טוב", מספרת ל"ישראל השבוע" מרינה פלאר (53), קופאית ראשית במגה ראשל"צ, הנחשבת לפנים של מחאת העובדים. היא אמא לשניים וסבתא לשניים, וחבריה למחאה מכנים אותה "גיבורה".

מרינה גאה לעמוד בראש המחאה. חזותה מרשימה והעברית שבפיה רהוטה, מיטיבה להביע את מה ששאר העובדים לא תמיד מצליחים להסביר. אך גם היא מלאה חששות, לא רגועה, לא בטוחה איך להתייחס לשינויים שעוברים על הרשת. "משהו נסדק. ראיתי את העובדים והאווירה קצת עצובה", היא אומרת. 

"אחרי 22 שנה יש בעלים חדשים, והתחושה היא כמו להתחיל מחדש. שינויים לוותיקים כמונו זה די מלחיץ. העובדים מוטרדים ויש הרבה שמועות ברקע, שנוגעות לחופשים שלנו ולשנות ותק - שלא ברור אם יישמרו או לא. לפחות דבר אחד ברור - אין כמו לעבוד", היא משחררת חיוך לא משכנע במיוחד.

מרינה פלאר. גאה לעמוד בראש המחאה // צילום: יוסי זליגר

גם רפי בוארון (62), מפרנסם היחיד של שבעת ילדיו, מנהל מחלקת בשר בסניף אשקלון, עובד כבר 22 שנה ברשת. הוא הגיע אליה אחרי שפוטר ממשחטת "מעוף", שגם בה עבד 22 שנה. "לקוחות בכו כשהבינו מה המצב, הדליקו נרות", הוא אומר, "אבל עכשיו אנחנו נותנים לנאמנים לעשות את העבודה. אנחנו עובדים ומתפללים שימכרו אותנו כמיקשה אחת - אחרת הלך עלינו".

רפי, שגר במושב ברכיה, קורא לציבור לבוא בהמוניו ולקנות, לעזור לו ולחבריו, ולדבריו יש כבר מי שהתייצבו. "הרבה באו לעודד. הסלולרי שלי מפוצץ בהודעות של אנשים שהשאירו לי הזמנות. הם אומרים: 'לא ניתן לכם ליפול'. זה מרגש", הוא מסביר, ומזכיר שלא ניצל את אף אחד מ־500 ימי החופשה שצבר לאורך השנים: "היום הראשון והיחיד שלא עבדתי בחיי היה ביום שני השבוע. עמדתי מול בית המשפט עם אלף עובדי החברה, וזה הרגיש רע מאוד".

רפי בוארון. "עובדים ומתפללים שימכרו אותנו כמיקשה אחת" // צילום: יוסי זליגר

אפשר להבין את רפי, שמספר על ילדיו: "שקל לא נתתי להם מעבר לבית החם, לאהבה ולאוכל, שתמיד יש בשפע. שניים סיימו תואר שני, לחלק מהאחרים יש תואר ראשון והכל ממלגות שהשיגו בעצמם. אני גאה בהם, אבל הלב מתכווץ. הם באים לבקר אותי, משאירים אחריהם מעטפות ואומרים לי: 'זה מהמעשרות שלנו'. אני מתעקש איתם שאני לא צריך, אבל בליבי אני יודע שאני זקוק לכל שקל שבמעטפה. אני מודה, לפעמים אני מתבייש מול הילדים שלי וזה אוכל אותי, אבל הבושה הזאת היא כלום לעומת הפחד הגדול להיות מפוטר. מקווה לסוף טוב".

 

לעבוד - ובכבוד

כמעט כל העובדים יגידו לכם שמגה זה כמו משפחה, ויש גם את רומן (59) וטלי אירמאייב מגדרה, הורים לשלושה המכונים "משפחת מגה". הוא עובד ברשת כבר 26 שנה. היא 33 שנה. "הילדים שלנו נולדו לתוך הרשת", מספר רומן, סב לעשרה. לזוג גם ילדת אומנה, אם לשלושה, "גם הם הנכדים שלנו", מדגישים השניים.

עם תחילת סגירת הסניפים, ובהם זה של טלי (שהפכה למנהלת שירות לקוחות בסניף מזכרת בתיה), הם עברו לקדמת המחאה. "זה מלחיץ ששנינו באותה סירה", אומר רומן, "בבית יש אווירת נכאים ואנחנו כל הזמן מדברים על מה יהיה. זה מפחיד. הכי כואב זה שבגלל הקיצוצים אני לא יכול לומר לנכד: 'בוא, סבא משלם', אם זה על חוג או על צעצוע, אפילו כזה שעולה רק 50 שקלים".

רומן מאבד קצת מהשקט שלו: "נתנו את הנשמה בשביל העבודה וזרקו אותנו לזבל. שכר מינימום זה הכי משפיל, וגם את זה לא נותנים. אנחנו לא רוצים ללכת ללשכת התעסוקה או לביטוח לאומי. לא רוצים לחיות על גב המדינה. לא רוצים נדבות. בסך הכל ביקשנו את ה־5,000 שקל שלנו".

בזמן שרומן מנסה להירגע, טלי מודה שהוא לא מפסיק לבכות בזמן האחרון. "איך אפשר לגדל ככה ילדים", היא אומרת, "בעלי ואני נדפקנו. זו תסבוכת ואני לא יודעת איך נצא מזה. חזרו לי הרבה הוראות קבע. מעולם לא קיבלתי טלפון מהבנק, אבל מלפני חודש הם לא מפסיקים להתקשר, אחרי שקיזזו לכל אחד מאיתנו כ־2,000 שקל כחלק מההבראה. הייאוש גדול מול עתיד לא ברור. הם זרקו אותנו לכלבים. הם מכרו אותנו בזמן שחייכו לנו בפנים".

ונחזור למרינה, שגם מול לקוח מעט נודניק שומרת על שלווה מלאה, בניגוד לסערה שבתוכה. "המלחמה היא על עתיד החברים שלי ועל עתיד ילדיהם", היא אומרת, "המלחמה היא על כך שלא אבוא לבקר את הבת שלי בידיים ריקות. עצוב לומר שחשבתי שאצא ממגה ישר לפנסיה וכאדם מכובד, אבל עכשיו החיים הבטוחים שלי - קורסים".

מה הכי מפחיד אותך?

"לרדת מתחת לקו העוני. המשכורת שלי היום טיפה מעל למינימום וככה אני מתגלגלת מדי חודש, פה עם בונוס או מתנה לחגים, שם עם הלוואה. אם אני היום מאבדת את העבודה והולכת לעבוד בשכר מינימום, ולא משנה איפה - זה מפחיד".

יש תקווה?

"כן. התחלנו לעבוד ומנסים לחזור לשיגרה. אנחנו נעמוד על הרגליים. אז אנחנו פה כדי להישאר, השאלה היא מה יהיה המחיר ובאילו תנאים. נשארו העובדים המסורים, המקצוענים, הטובים. ראיתי בימים האחרונים אנשים זועמים ובוכים וחרדים, אבל עכשיו אנחנו רק רוצים שייתנו לנו סחורה ולחזור לפעילות".

מה ירצה אתכם?

"אם נצליח להימכר כרשת ולשמור על תנאי העובדים שיש - זה יהיה אגדי. משהו קרה מול בית המשפט. הרגשנו שרוח חדשה נושבת. אנחנו לא רוצים מותרות. אנחנו רק רוצים זכות קיום. אני מתכוונת להמשיך במאבק הזה. יש לי תחושה חזקה שיהיה סוף טוב".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו