גולדן בוי

לאונרדו דיקפריו לא תמיד מצליח לשרוד. "טיטאניק"? הוא מת. "ג'אנגו ללא מעצורים"? הוא לא חי. "השתולים"? ליאו עמוק באדמה. "רומיאו ויוליה"? לא נהרוס לכם את הסרט הזה, אבל אתם יכולים לנחש מה קורה לדיקפריו במהלכו.

בסרט החדש שלו, "האיש שנולד מחדש", הוא מנסה לא למות. והוא ממש ממש נכנס לקטע. דיקפריו מגלם את יו גלאס, דמות אמיתית משנות השלושים של המאה ה־19, צייד פרוות שהותקף על ידי דוב, נשדד וננטש על ידי חבריו למסע, ואז זחל במשך חודשים במאמץ להגיע למקום מבטחים בשממה האמריקנית הלא מיושבת.

בכל הנוגע למה שנדרש ממנו כדי לגלם את הדמות, בואו נאמר שזה כלל הרבה שלג, עורות דובים ואצבעות שאיבדו תחושה מרוב קור. הפקת הסרט היתה כל כך סבוכה ומאתגרת מבחינה גיאוגרפית, עד שהיוצרים עצמם נאלצו לעיתים לזחול במאמץ להישאר בחיים. הצילומים הופסקו שוב ושוב. אבל גלאס, דיקפריו וגם "האיש שנולד מחדש" שרדו. התוצאה, בבימויו של אלחנדרו גונסלס איניאריטו ("בירדמן"), תגיע אל אולמות הקולנוע החמימים והבטוחים בשבוע הבא.

ישבנו עם דיקפריו לשיחה על כוח סבל, היתקלויות במוות, ואולי ההישרדות הגדולה מכולן - איך לעזאזל נצליח כולנו לחיות עם שינוי אקלים קיצוני. אזהרת ספוילר: אחד הסיפורים האלה כולל כריש.

כשצפיתי בפתיחה של "האיש שנולד מחדש", הדבר היחיד שעבר לי בראש היה: וואו, זה ממש נראה קר. 

"זה היה מפרך פיזית לכולם. היה לנו צוות ענק שנסע ללוקיישנים מרוחקים מאוד, גבוהים מאוד, מקלגרי ועד ונקובר. כמו ב'בירדמן', אלחנדרו איניאריטו יצר שוטים מורכבים עם הצלם שלנו, עמנואל ('שיבו') לובצקי, צילומים שיוצאים ונכנסים אל היער. הוא היה מסובב את המצלמה לתעד קרב נרחב ועצום, ואז חוזר לרגע אינטימי יותר עם הדמות. הם תיאמו את כל הדברים האלה בדייקנות רבה. אבל כמובן שמהרגע שהגענו לשם, גרמי השמיים השתלטו על העניינים". 

מה משך אותך לתפקיד של יו גלאס?

"גלאס הוא אגדה שמספרים מסביב למדורה - והכל נכון. הוא שרד התקפה פראית של דוב, האנשים שלו השאירו אותו מאחור כי הניחו שתכף ימות, ואז הוא יצא למסע בשטחים הלא מתועדים של פנים אמריקה וזחל מאות מיילים של שממה בכוחות עצמו. אז מבחינתי זה היה סיפור ליניארי פשוט.

"אבל בידיו של אלחנדרו, כמובן, זה הפך לסוג של שירה ויזואלית, אקזיסטנציאליסטית. אין הרבה במאים שרוצים לעשות פרויקט כזה, בגלל הקושי בצילומים. התסריט מסתובב כבר שנתיים. אבל רק כשאלחנדרו לקח על עצמו את זה, הסרט יצא לדרך.

"קראתי שוב את התסריט, נפגשתי איתו שוב, והחלטתי לצאת למשהו שאני מאפיין כפרק בחיי, יותר מאשר סתם מחויבות לסרט. כי זה היה אפוס במלוא מובן המילה".

אז אתם מצלמים בחוץ. קר, מלוכלך, אכזרי. איך אתה מרגיש בכל זה? יש רגעים שאתה שואל את עצמך למה אני עושה את זה?

"כל יום של הסרט היה קשה. זה הסרט הקשה ביותר שצילמתי אי פעם. כשתצפה בסרט, תראה על המסך את כוח הסבל שנדרש מאיתנו. החלק הכי קשה מבחינתי היה להיכנס ולצאת מנהרות קפואים. לבשתי עור של איילים ופרוות דובים, ששקלה בערך 50 קילו כשנרטבה. בכל יום מחדש כמעט חטפתי היפותרמיה".

עד כמה הצוות היה ערוך לכל זה? הם אמרו, נו, אנחנו הולכים לזרוק את דיקפריו לנהר קפוא, תכינו את הפרמדיקים?

"אל תדאג, היו שם לא מעט צוותים רפואיים. והיתה להם מכונה כזאת שהם הרכיבו - מין מייבש שיער ענקי עם זרועות של תמנון, כדי שאוכל לחמם את כפות הרגליים והאצבעות אחרי כל טייק. אז בעצם הפציצו אותי עם תמנון מייבש שיער אחרי כל טייק, במשך תשעה חודשים".

והיו הרבה טייקים. 

"לאלחנדרו ולשיבו היה חזון - לצלם הכל באור טבעי. היו לנו חודשים של חזרות לפני הצילומים, אבל בכל יום היינו צריכים לעשות מחזה. כל שחקן, כל חתיכה הכי קטנה של הסט, היו צריכים לפעול כמו גלגלי שיניים בשעון שוויצרי. המצלמה נעה מסביב, ואתה צריך לפעול בתזמון מושלם. עשינו חזרות כל יום, ואז היה לנו חלון הזדמנויות של שעתיים לצלם באור טבעי.

"הסרט הזה הוא קצת כמו מציאות וירטואלית - זה הדבר הכי קרוב לשקיעה בטבע. בהתקפה של הדוב, אתה כמעט יכול להרגיש את הנשימה שלו. זה לא דומה לשום דבר שראית". 

שמעתי שהיו לך בעיות עם השלג.

"היו הרבה סיבוכים בזמן הצילומים, כי זאת היתה השנה החמה ביותר בהיסטוריה המתועדת. בקלגרי היו לנו כל מיני אירועים קיצוניים של מזג האוויר. יום אחד ניסינו לצלם סצנה, אבל היה מינוס 40 מעלות, אז המצלמות לא עבדו. פעמיים במהלך הצילומים נמס לנו שלג בגובה שלושה מטרים בתוך יום אחד. נתקענו עם שבועיים־שלושה בלי שלג, בסרט שהוא כולו על שלג. אז היינו צריכים לעצור את הפקת הסרט כמה וכמה פעמים. זה מה שקורה בגלל שינויי האקלים - מזג האוויר הופך קיצוני יותר, לשני הקצוות".

איך פתרתם את בעיית השלג?

"היינו צריכים לנסוע לקוטב הדרומי! לקצה הדרומי ביותר של ארגנטינה, לעיירה הדרומית ביותר בעולם".

"הסרט החדש (בתמונה) הוא הקשה ביותר שצילמתי אי פעם" // צילום: יח"צ

יש לך ניסיון בפעילות בחוץ? אתה טיפוס של הישרדות?

"אני אוהב להיות חלק מהטבע, חלק ממקומות פראיים. אני אוהב לצלול, והייתי באמזונס. אבל לזרוק אותי באמצע שום מקום עם מעט מדי צידה לדרך? לפני הסרט לא עשיתי את זה אף פעם".

המוות התקרב אליך בצילומים. 

"החברים שלי הכריזו עלי כעל האדם שאתה הכי פחות רוצה לצאת איתו להרפתקה אקסטרימית, כי כשאני בסביבה, האסון מרחף באוויר. אם לחתול יש תשע נשמות, אני חושב שלי היו כמה. למשל, היתה התקרית עם הכריש..."

כריש?

"כריש לבן ענק קפץ לתוך הכלוב שלי כשצללתי בדרום אפריקה. חצי מהגוף שלו היה בתוך הכלוב, והוא תקף אותי".

איך לעזאזל הוא נכנס לתוך הכלוב?

"הם משאירים את החלק העליון של הכלוב פתוח, כדי שיהיה לך קו רציף לפני השטח, ואז ממלאים את המים בדגי טונה. הגיע גל, ודגי הטונה קפצו לאוויר. הכריש קפץ כדי לתפוס אותם, וחצי מהגוף שלו נחת בתוך הכלוב, ביחד איתי. אני ניסיתי ליפול לקרקעית של הכלוב והתאמצתי לשכב שם, הכי שטוח שהצלחתי. הכריש ניסה לקחת חמש או שש נגיסות במרחק סנטימטרים מהראש שלי. החבר'ה שם אמרו לי שזה לא קרה להם בשלושים השנים שהם עובדים שם". 

ואחר כך הוא פשוט יצא בעצמו?

"הוא זינק שוב החוצה. אין לי סרטון וידאו של זה. זה מטורף".

גם את הטיסה של "דלתא" לרוסיה דיקפריו לא ישכח לעולם.

"ישבתי לי במחלקת עסקים, בשנת 2009, והמנוע התפוצץ לנגד עיניי כמו כוכב שביט. ישבתי שם, הסתכלתי החוצה על הכנף, וכל הכנף פשוט התפוצצה בתוך כדור אש. הייתי היחיד שהסתכל החוצה. זה היה מטורף.

"הטייסים כיבו את כל המנועים לכמה דקות. ואז אתה פשוט יושב שם, דואה באוויר בלי שום קול, ואף אחד במטוס לא אומר מילה. חוויה סוריאליסטית. אחר כך הם התניעו בחזרה את המנועים, וביצענו נחיתת חירום בשדה התעופה קנדי בניו יורק.

"והיתה גם תקרית הצניחה החופשית. זאת היתה צניחת טנדם. משכנו את החוט של המצנח הראשון, והיה שם איזה קשר. הוא לא נפתח. הבחור שצנח איתי חתך אותו. המשכנו בנפילה חופשית עוד חמש או עשר שניות. אפילו לא חשבתי על המצנח השני, חשבתי שאנחנו פשוט צוללים אל מותנו.

"הבחור משך את החוט של המצנח השני, וגם בו היה קשר! הוא פשוט המשיך לנער אותו ולנער אותו באמצע האוויר, וכל החברים שלי היו אולי קילומטר מעלי, ואני צולל לכיוון האדמה...

"בסופו של דבר, המצנח נפתח באמצע הצלילה. החלק הכיפי היה כשהוא אמר, 'אתה בטח תשבור את הרגליים שלך בדרך למטה, כי אנחנו צונחים ממש מהר עכשיו'. אז אחרי שאתה רואה את כל חייך חולפים לנגד עיניך פעמיים - פתאום האיש הזה אומר לך, 'אה, ועכשיו עומדות להישבר לך הרגליים'.

"זה לא קרה בסוף, כי עשינו, אתה יודע, את גלגול החבית הזה. נחבלנו כמו שצריך, אבל לא שברנו רגליים". 

אתה עדיין יוצא לצניחות חופשיות?

"לא. כבר לא".

עם האקסית בר רפאלי. "אתחתן כשיגיע הזמן לזה" // צילום: רויטרס

בילית חלק גדול מחייך חשוף לביקורת הציבורית. איך שרדת את זה? רבים לא מצליחים.

"אתה יודע, הכל מאוד סוריאליסטי. אני לא חושב שמישהו באמת יכול להתרגל לכך שמזהים אותו בכל העולם. לפעמים זה מרגיש כמו להיות חלק ממשחק מחשב, במיוחד עם הפפראצי והאנשים שעוקבים אחריך.

"אבל זה חלק ממי שאני עכשיו. זה חלק מחיי, כל עוד אני בוחר לעשות את מה שאני עושה. ואני אוהב לעשות את מה שאני עושה. אני חושב שאשרוד, בגלל שאני לא מגביל את עצמי. אם יש חוויה שאני רוצה לחוות, או מקום שאני רוצה להיות בו, אני עושה את זה. אני חושב שזאת הדרך שלי להכניס לפחות מראית עין של נורמליות לחיי". 

אתה גם דובר נלהב למען איכות הסביבה. איך זה התחיל?

"היתה תקופה בקריירה שלי, אחרי 'טיטאניק', שלקחתי הפסקה מהחיים האלה ורציתי להעריך מחדש את התשוקה הגדולה הנוספת בחיי. התעניינתי במדע ובביולוגיה מגיל צעיר מאוד, כנראה בגלל שצפיתי בסרטים על יערות הגשם במוזיאון הטבע.

"בילדותי גרתי במרכז לוס אנג'לס, באזור סילבר לייק, וזה קרוב למוזיאון הטבע. אז נחשפתי לפלאי הטבע באמצעות הקולנוע - סרטים תיעודיים באיימקס ודברים כאלה. זה משהו שתמיד אהבתי, ובסוף שנות התשעים החלטתי לחקור את התחום הזה קצת יותר ולגלות יותר מעורבות בעניינים של איכות הסביבה.

"התמזל מזלי וזכיתי להיפגש עם סגן הנשיא, אל גור, בבית הלבן. הוא הוציא לוח, צייר את כדור הארץ ושירטט את האטמוספירה שלנו. והוא אמר: 'אם אתה רוצה לגלות מעורבות - דע לך ששינויים אקלימיים הם האיום הגדול ביותר על האנושות אי פעם. זה משהו שלא רבים מדברים עליו'. תזכור, זה היה לפני 17, 18 שנה.

"השיחה הזאת סללה את הדרך. ב־1999 עשינו את יום כדור הארץ. הקמתי עמותה. התחלתי לדבר על הנושא. ב־2006 יצא הסרט של גור 'אמת מטרידה', ואני חושב שהוא השפיע על כולם בצורה עמוקה מאוד". 

מהם האתגרים הגדולים ביותר, לדעתך?

"ראינו מחסור מהותי במנהיגות, והרשינו לתעשיות הענק לעוות את הדיון בנוגע למדע. השנה היא נקודת קיצון משמעותית במאבק על איכות הסביבה. זאת היתה השנה החמה ביותר בהיסטוריה המתועדת של בני האדם. יולי היה החודש החם ביותר אי פעם. אנחנו רואים גזי מתאן מפעפעים מתחת לקרקעית הים. יש גלי חום עצומים, בצורת, שריפות. החומציות באוקיינוס מתגברת. זה מפחיד.

"הייתי בגרינלנד, ויש שם נהרות שעולים על גדותיהם כאילו הם באמצע הגרנד קניון. השאלה היא מה אנחנו עושים כדי להתמודד עם זה. האם אנחנו הולכים להתאחד כקהילה? כל העולם? האם אנחנו הולכים להתפתח כמין האנושי ולהילחם בנושא הזה? המין האנושי מעולם לא עשה משהו כזה".

אז זה קצת יותר גדול מסתם "קנו מכונית היברידית"?

"נעמי קליין פירסמה ספר ששמו 'זה משנה הכל', שמדבר על הקפיטליזם מול האקלים. תראה, כולם אוהבים כסף, אני אוהב כסף - אנחנו חיים בארה"ב, וזאת מדינה קפיטליסטית. אבל בסופו של דבר, הקפיטליזם תקע אותנו בהתמכרות לנפט, וזאת התמכרות שקשה מאוד לשנות.

"אני מכין עכשיו סרט תיעודי על הנושא הזה, וביקשתי מנעמי לתת לי משהו שאוכל להגיד, שיוכל לעזור לאנשים להבין מה הם צריכים לעשות. היא אמרה לי שאין דבר אחד שאדם אחד יכול לעשות. כל תנועת ה'גרין־ווש' - לקנות מכונית היברידית, שזה כמובן לא יכול להזיק, למחזר וכיוצא באלה - זה לא מספיק.

"צריכה להיות תנועה אדירה ברמה גלובלית. וזה צריך לקרות עכשיו. 2015 תהיה השנה שעליה אנשים יסתכלו פעם ויגידו אם קיבלנו את ההחלטות הנכונות או לא".

אתה בעד פתרונות מדעיים לשינויי האקלים?

"יש מדענים בלונדון שמדברים על הפצצת האטמוספירה בכימיקלים כדי להגביר את יכולת החזרת האור שלה. יש אנשים שרוצים לשים תערובת של ברזל סולפט באוקיינוס כדי לייצר מספיק פחמן. כל זה טוב ויפה, אבל אנחנו צריכים ליצור פוליסת ביטוח לעצמנו כרגע. וזה אומר שאנחנו צריכים להפסיק לייצר כל כך הרבה פחמן. אם נצליח בעתיד למצוא דרך להפוך את ההשפעה של גזי החממה באמצעות מדע - מצוין. אבל אנחנו לא יכולים לסמוך רק על נס טכנולוגי.

"אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, אבל שמעתי את ברני סנדרס מדבר בעימות הנשיאותי הראשון של הדמוקרטים, ואני ממליץ לשמוע את מה שיש לו לומר על הסביבה. כשכל אחד מהמועמדים נשאל מה הנושאים החשובים ביותר שאיתם צריך כדור הארץ להתמודד, ברני סנדרס ענה בפשטות: 'שינויי אקלים'. מבחינתי, זה מעורר השראה".

(תרגום: מעיין זיגדון)

•   •    •    •    •

השיא עוד לפניו

אי אפשר להגיד שלאונרדו דיקפריו לא עבד קשה כדי להגיע למעמדו הנוכחי. בשנה הבאה ימלאו עשרים שנה לצאת "טיטאניק" - הסרט שהפך אותו לסופרסטאר, לשחקן שיכול לעשות ככל העולה על רוחו. אם נסתכל ברשימת הסרטים שעשה מאז, ניתן לראות שבשני העשורים האלה הוא השתמש בכוח העצום שהורעף עליו בתבונה רבה.

כל תפקיד שגילם נבחר בפינצטה. כל במאי שעימו עבד - וודי אלן, רידלי סקוט, קלינט איסטווד, כריסטופר נולאן, ספילברג, טרנטינו וסקורסזה, כמובן - נתפס כמישהו שיכול ללמד אותו דברים שהוא לא יודע ולעזור לו להשתפר מבחינה מקצועית.

לא כל הסרטים שבהם השתתף היו טובים, אבל אף אחד מהם לא היה סתמי. אף אחד מהם לא נעשה רק בשביל הכסף. אף אחד מהם לא היה סרט המשך. העובדה שהוא הקפיד לעשות בדרך כלל סרט אחד בשנה (ולכל היותר שניים) גרמה להופעותיו לקבל מעמד של אירוע מיוחד, ומנעה מצב שבו הוא ממאיס את עצמו על הצופים. 

אני מודה שלא תמיד אהבתי את דיקפריו. ההתעקשות של סקורסזה להמשיך ללהק אותו לסרטיו ביאסה אותי בהתחלה, ולא פעם הרגשתי שהוא לא יותר משחקן עם בייבי־פייס נצחי, שנוגס ביותר משהוא יכול ללעוס בניסיון נואש להרשים.

ב־2002 הוא גילם בהצלחה תלמיד תיכון בן 16 ב"תפוס אותי אם תוכל", אבל שנתיים בלבד אחר כך, ב"הטייס", הוא כבר ניסה לגלם מיליארדר פסיכי בערוב ימיו, ונכשל כישלון חרוץ. כישלונות דומים המתינו לו בכל פעם שניסה להתעלם ממגבלותיו ולעשות קיצורי דרך. ב"חלון פנורמי", למשל, דרמת חיי הנישואים מ־2008 שאיחדה אותו עם בת זוגו מ"טיטאניק", קייט ווינסלט, הוא התקשה לשכנע שיש לו ניסיון החיים הדרוש כדי לגלם איש משפחה ששרוי במצוקה קיומית.

ב"השתולים" הוא אמנם היה השחקן הראשי, אבל חמישה שחקנים אחרים, בעלי תפקידים קטנים יותר (ג'ק ניקולסון, מאט דיימון, מארק וולברג, אלק בולדווין וריי ווינסטון), העיפו אותו מהמסך בכל פעם שעשו "פו". גם ב"לגעת ביהלום" הוא נראה קצת כמו ילד שעומד על קצות האצבעות ומשחק אותה קשוח בניסיון לעבור סלקציה בכניסה למועדון. 

אבל מתישהו, משהו החל להשתנות אצל ליאו. פרצוף התינוק פינה את מקומו, ובמקומו קיבלנו גבר שיכול לגדל זקן מלא. מאמץ היתר שאפיין רבות מהופעותיו נעלם בהדרגה, ולפתע הגיח לנגד עינינו שחקן מוכשר ויעיל, שיודע שיש דברים שהם מחוץ לטווח שלו.

ניצני השינוי החלו להופיע ב"שאטר איילנד", ובסרט "התחלה" של כריס נולאן הוא באמת הצליח לסחוף ולרגש, ולגרום לאנשים לראות אותו באור חדש כשחקן.

לפני שנתיים, ב"הזאב מוול סטריט", שיתוף הפעולה החמישי שלו עם סקורסזה, הוא כבר הגיש הופעה פרועה, קרועה ומשוחררת לחלוטין. סצנת הסלפסטיק הבלתי נשכחת, שבה הוא זוחל לעבר הלמבורגיני שלו בעודו שרוי תחת השפעת סמים חזקים במיוחד, היא ללא ספק הדבר הטוב ביותר שהוא עשה בחייו. אם תשאלו אותי, הוא היה צריך לזכות באוסקר כבר אז.

כך או כך, בגיל 41, עם אוסקר על המדף או בלעדיו, דיקפריו הוא כיום שחקן בשל, בוגר ומנוסה, שמרתק לעקוב אחריו. והחלק הכי טוב? השיא שלו עוד לפניו.

ישי קיצ'לס 

•   •    •    •    •

סוף סוף אוסקר?

הפעם זה כנראה חייב לקרות. הזכייה של "האיש שנולד מחדש" בשלושת הפרסים החשובים של גלובוס הזהב השבוע (סרט, במאי, שחקן) הפכה את לאונרדו דיקפריו למועמד המוביל במירוץ לאוסקר - הפרס שהוא מעולם לא זכה בו. וזאת השאלה הכי גדולה שתרחף בחודש וחצי הקרובים מעל הוליווד: האם זו תהיה השנה שבה סוף סוף יחזור דיקפריו הביתה עם הפסלון המוזהב של האקדמיה?

"הדברים האלה לא בשליטתנו, זה בידיים של אנשים אחרים עכשיו", אמר דיקפריו לפני כשבוע בתוכנית הבוקר של NBC, "אני חושב שכל אחד מעריך זכייה מהסוג הזה, שהקולגות שלך מכירים ביכולותיך".

דיקפריו כבר בן 41, וזאת תהיה המועמדות השישית שלו, אחרי "מה עובר על גילברט" (1994), "הטייס" (2005), "לגעת ביהלום" (2007) ו"הזאב מוול סטריט" (2014), שעליו קיבל שתי מועמדויות - כשחקן וכאחד המפיקים. כשעלה השבוע לקבל את גלובוס הזהב השלישי בקריירה שלו (מתוך 11 מועמדויות לאורך השנים), עמד הקהל באולם - שכלל את כל הכוכבים הכי גדולים של התעשייה - והריע לו ממושכות.

בארבע השנים האחרונות הופיע דיקפריו בשלושה סרטים שהכניסו סכום כולל של 1.2 מיליארד דולר - "ג'אנגו ללא מעצורים", "גטסבי הגדול" ו"הזאב מוול סטריט" - מה שהופך אותו בוודאות לכוכב הכי מבוקש בתעשייה, כזה שחייב כבר לקבל את האוסקר.

"אני יודע שזו קלישאה, אבל האמת היא שזאת לא הסיבה שבגללה אני עושה את הסרטים הללו", אמר ל־NBC, "אני עושה אותם מכיוון שאני אוהב את האמנות, וקולנוע עבורי הוא אמנות מודרנית נהדרת. אני רוצה להיות מסוגל פעם להסתכל לאחור ולומר: 'אני עשיתי את פיסת האמנות הזו, ונתתי את כל כולי בזמן שהייתי בתוך זה'. אם אתה עושה את זה מספיק במהלך החיים, אז אתה אמן מאושר".

•   •   •

ליאו, כמו שמכנים אותו חבריו, נולד בהוליווד ב־1974. בן יחיד לאם שהיגרה מגרמניה ועבדה כמזכירה משפטית ולאב שהיה מאייר ומפיץ ספרי קומיקס. את שמו קיבל כשאמו ההרה התבוננה בציור של לאונרדו דה וינצ'י במוזיאון באיטליה. "אבי תמיד אמר: 'צא החוצה, בן, ולא משנה מה תעשה שם, לא אכפת לי אם אתה מצליח או לא, העיקר שיהיו לך חיים מעניינים'", סיפר בראיון למגזין "Parade", "'תהיה שמח כשאתה לובש את המכנסיים בבוקר'. אני מאמין שאני אכן חי בצורה הזאת". 

עם אמו הוא נוהג לדבר לפחות פעם ביום, ואפילו הדביק לה את הכינוי מאמאראצי, בגלל הנטייה שלה לצלם אותו באובססיות.

את טבילת האש שלו בעולם הבידור עשה בגיל 15, כשהשתתף בסידרת הטלוויזיה "לאסי החדשה", ושנה אחריה ב"סנטה ברברה". בתקופה הזו הודיע להוריו שהוא רוצה לעזוב את לימודיו בבית הספר כדי להתרכז בקריירת משחק. "הם תמכו בי ללא תנאי", סיפר בראיון ל"טלגרף" הלונדוני, "הם גרמו לי להרגיש שכל החלומות שלי ניתנים להגשמה. אני מכיר המון אנשים שגדלו במצב משפחתי טוב בהרבה משלי, אבל לא חוו את רמות האהבה האלו בחייהם".

כעבור שנתיים הוא כבר לוהק לסרט "כך הייתי", לתפקיד נער מתבגר שסופג התעללות מצד בן זוגה של אמו (שגילם גיבור נעוריו, רוברט דה נירו). עברה בקושי שנה ודיקפריו כבר קיבל מועמדות ראשונה לאוסקר על גילום ילד הלוקה באוטיזם, בסרט "מה עובר על גילברט".

ב־1997 שבר את הקופות עם "טיטאניק" של ג'יימס קמרון, שבנה אותו כאליל הבנות. הסרט הכניס 1.84 מיליארד דולר, מה שהפך אותו לסרט המכניס ביותר עד אז. ההקרנה המחודשת של הסרט בתלת־ מימד, ב־2012, העלתה את הכנסותיו ל־2.18 מיליארד.

•   •   •

רשימת האקסיות שלו ארוכה ומרשימה, וכוללת הרבה מאוד דוגמניות בינלאומיות. האחרונה היתה קלי רורבאך (דוגמנית בגדי ים, שלוהקה השבוע לתפקיד של פמלה אנדרסון בעיבוד הקולנועי ל"משמר המפרץ"), וכבר נפוצו שמועות על אירוסיהם. אבל בחודש שעבר הם נפרדו.

בתחילת שנות האלפיים ניהל מערכת יחסים בת חמש שנים עם הסופרמודל ג'יזל. בנובמבר 2005 פגש את בר רפאלי במהלך מסיבה בלאס וגאס לכבוד להקת 2U. הם נפרדו לכמה חודשים ב־2009, שבו זה אל זו ונפרדו סופית ב־2011. השמועות ייחסו את הפרידה לחוסר הרצון של דיקפריו להעלות את היחסים שלב.

מאז הפרידה מבר, הוא יצא עם הדוגמניות טוני גארן וארין הית'רטון ועם השחקנית בלייק לייבלי. בתחילת השנה שעברה סיפרו הצהובונים על קשר כלשהו בין דיקפריו לריהאנה. בראיון למגזין "Parade" נשאל אם הוא מאמין בנישואים, והשיב: "זה יקרה כשיגיע הזמן. האמת היא שאתה לא יכול לחזות נישואים, אתה לא יכול לתכנן את זה". 

הוא פילנתרופ נדיב ואקטיביסט העוסק בשלל נושאים חברתיים - החל מזכויות הומוסקסואלים, דרך הגנה על בעלי החיים וכדור הארץ ועד תמיכה מוצהרת במפלגה הדמוקרטית ובנשיא אובאמה.

הונו מוערך ברבע מיליארד דולר. הוא מתגורר באחוזה ענקית בלוס אנג'לס עם מגרש כדורסל בחצר, סמוך לאחוזה של מדונה. בבעלותו גם דירה מפוארת בניו יורק ובית חוף במאליבו. האם הוא מגדיר את עצמו כמאושר? "בסופו של יום, יש אנשים עם עבודות הרבה יותר קשות, שמקריבים הרבה יותר מחייהם האישיים כדי לעשותן. למשל, חיילים. אני לא רוצה לשמוע את עצמי מתלונן על הקושי שבלהיות מפורסם, כי יש לי היכולת והחופש לעצור את זה אם רק ארצה".

ניר וולףטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו