המחבל נשאת מלחם רצח שני יהודים ופצע שבעה, והוריד את תל אביב הגדולה על הברכיים. רובה יחיד ומחסנית ריקה למחצה הספיקו כדי להביס את העיר העברית הראשונה, שתושביה נבהלו באורח מביש. העומד בראשה רון חולדאי, שבדרך כלל הוא חריף לשון בכל עניין ועניין, הפך לפתע חלבי: העירייה תפתח את בתי הספר בהגנה מוגברת, וכל הורה יחליט אם לשלוח את ילדיו אל ספסל הלימודים; ואילו המורה־המחנכת - זה תוארה, לא תפקודה - תאמר להורים כי היא במקומם היתה משאירה את הילד בבית.
זה שיעור רע ל"משיחיי", לחובשי הספסלים מ"שלום כיתה א'" עד לסיום כיתה י"ב. משמעותו שלא לוקחים סיכון למרות הגברת אמצעי הביטחון (וזה מתבצע, מובן מאליו). אין נחישות. אין מנהיגות. אין נטילת אחריות. אין כבוד עצמי. יש רפיסות ונסיגה והתכנסות וראש בחול מול האיום הראשוני ביותר, החד־פעמי ביותר. בית הספר העייף ב־2016 אינו מלמד את הבאים בשעריו כי החיים נראים כבשירה של נעמי שמר - "צופה בי מבקש נפשי".
אל יאמרו לי שזה כתב אישום ציבורי מדור אחר אשר חלף ואיננו עוד. גם אם הדבר נכון, כי אז צריכה היתה ההנהגה הלאומית והעירונית להתניע את הגלגל מחדש ולנוע לאורו. לא לומר כמו נפתלי בנט, שהסיכון להיפגע בתאונת דרכים גדול מאשר מן הירי; ולא להבטיח כמו בנימין נתניהו שהוא פעיל וממעט בשינה; ולא לתקוף אותו בפי יצחק הרצוג כאילו מדובר בהבעת אמון/אי אמון בממשלה - אלא לומר דברים שקולים אך אמיצים: כן, ללכת לבית הספר "עם שיר חדש בלב".
ודאי שבהתאם לסידורי ביטחון מיוחדים. עם פנייה להורים בעלי רישיון לשאת נשק ללוות את התלמידים ולהתפרס להגנה היקפית סביב בית הספר, ולא לעודד אותם בכל כלי תקשורת אפשרי ליילל ולהתבכיין בידיים רפות. זה יכול היה להיות שיעור מאלף באחריות ובנטילת סיכונים סבירה ובדבקות במטרה, וברקע ראוי היה לנגן בחצר בית הספר את שירו של אריאל הורוביץ "פניה היפים של הארץ" המסתתרים לעתים כרקפת מאחורי הסלע.
ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי // צילום: גדעון מרקוביץ'
כך זה היה פעם וכך זה צריך להיות בחברה שנדרה בעבר כי "אין לי ארץ אחרת" ועתה היא מפגינה בחלקים ניכרים בכייה ונהי והי וחולשה ורפיון ורפיסות, בסיוע תזמורת תקשורתית למען ירידה מהארץ. בשדרות הלכו לבית הספר שנים על גבי שנים בין מטחי רקטות ופצצות מרגמות; ובעפרה ובאפרת חרקו שיניים עם כל רצח של נער בידי טרוריסט פלשתיני, ודמעו ולא עצרו; ותל אביב צריכה להדביק כדי להיות ראויה להם.
מטהרים את השרץ
מדהים להיווכח כיצד אהוד אולמרט מוסיף לתזמר את חבורתו בציבור ובעולם העסקים ובתקשורת. במקום שיבקש סליחה שלקח שוחד וקיבל דבר במירמה וניסה לשבש הליכי משפט בשיחה הנוראה עם שולה זקן, ורק בעטייה צריך היה להתכנס בתוך עצמו עד יומו האחרון - יש לו טענות, והוא מנצח על התזמורת והם מכנרים.
בתחילת השבוע צץ אצל גיא פלג בערוץ 2 מכתב שאורי מסר טען כי לא קיבל שוחד (גילוי עיתונאי זה יכול לשמש עילה לחקור מי השפיע על הפרקליטות לא להעמידו לדין, שערורייה בפני עצמה). אבל אולמרט, בשיחה עם שולה, התייחס לעצמו כנוטל שוחד ושופרותיו יוצאים ידי חובה באמירה דוחקת מהסוג של "נו, כן, הוא היה מושחת, אבל גם ראש ממשלה נפלא". מי שנחשבים לאורים ותומים בתקשורת מטהרים את השרץ וכל מה שמצאו לנכון לעשות עם הרשעתו היה לספר על ימיו הגדולים.
אולמרט מנצח על התזמורת והם מכנרים // צילום: נועם מושקוביץ'
ב־19 בינואר יתחדש המאבק המשפטי בעליון. אחרי שקראתי בפסק הדין של ניל הנדל כי ייתכן ששמואל דכנר הנוכל העניק בתמימות כסף לד"ר יוסי אולמרט בלי שאהוד ידע - הכל יכול להיות, בכל זאת כל אחד יודע שכסף במעטפות הוא שוחד גם אם ההרשעה היא קבלת דבר במירמה והפרת אמונים. להערכתי, צריך למצות את הדין, ואם יורשע מחדש בפרשת מרכז ההשקעות, העונש הראוי הוא בכלא מעשיהו ולא בפסק הדין הכושל של מוסיה ארד וחבריה במחוזי, ירושלים.
יותר מכך: אולי התיק החשוב ביותר בחשיפת דמותו העבריינית של אולמרט הוא ניסיונו למנוע את עיסקת הטיעון של שולה זקן, לרבות שיגור עורך הדין נבות תל־צור אליה תוך הסתרת הדבר מסניגוריה עופר ברטל ודב גלעד כהן. שי ניצן וראשי הפרקליטות עימו משהים את הגשת כתב האישום. הם יודעים למה. גם אני יודע למה. כל עיתונאי ועורך דין יודע למה, וזה לא סביר ולא מוצדק.
מייד אני שומע את מקהלת ה"רוקד על הדם", מילים ומנגינה אולמרט ושופרותיו. לא, לא רוקד על הדם. בהנחה כי הפרקליטות לא תעז להסכים כי שני העונשים שכבר הושתו עליו יהיו חופפים והוא אכן יישלח לשנתיים וחודשיים מאסר (ברוטו), נראה כי אין מניעה שבתי המשפט יקלו עימו בהמשך ויעניקו לו עוד הנחת סלב, הנחת ידוען. תיק השיבוש אינו משווע לעונש אלא להרשעה שעיקרה מקלון, ואם זה יקרה - מצידי שידונו אותו ליום מאסר אחד. אם הפרקליטות תמוסס את תיק השיבוש במשולש אולמרט־זקן־תל־צור היא תיהפך מבחינה ציבורית למשבשת.
אור נגוהות, בלי תנאים
תוכניתו של בנימין נתניהו להגביר את ההשקעה במגזר הערבי ב־15 מיליארד שקלים התקבלה במשיכת כתפיים אצל בוחריו. לי היא הזכירה רגע של אור נגוהות בפעילותו של מנחם בגין.
בשנות ה־60 קנתה העבודה (אז מפא"י) את הצבעת החרדים בעד המשך הממשל הצבאי בכפרי הערבים ברישיון לפתוח בנק. אבל בגין נועץ במשה דיין, שהבטיח לו כי אין צורך ביטחוני בממשל הצבאי (גם לדיין, איש מפא"י, היה זה רגע עילאי). בגין, שהוצג תמיד כלאומן וכפשיסט, נתן ידו למיגור משטר האפליה במגזר הערבי נגד דעת בוחריו.
אך נתניהו לא התמיד כבגין. נוכח פעולת הטרוריסט הערבי בתל אביב וההתבטאות הנתעבת של ח"כ אוסאמה סעדי שאינו מגנה רצח של משפחה מתנחלת (הנקין) - הוא החל לשים מכשולים בדרך למימוש תוכניתו להשקיע במגזר הערבי. לפתע צצו תנאים. שרק לא ידרוש מהם להכיר בישראל כבמדינה יהודית.
ההתניה בין הכסף לבין העמדות של הח"כים הערבים עלולה להתגלות כבכייה לדורות. דווקא כדי שלא תהיה "מדינה בתוך מדינה" אסור לעכב את התקציב לערביי ישראל (כפי שטועה הממשלה המעכבת בקרתנות השקעות במגזר הפלשתיני, שמעודד משה יעלון בהיעדר משא ומתן מדיני).
זרימת כספים מהתקציב בעורקי המשק הממלכתי אינה כלי ענישה. זהבה גלאון תצדק אם תעתור על כך לבג"ץ. גם לא סביר להעניש את הערבים בגלל הירי הטרוריסטי של נשאת מלחם והלשון הטרוריסטית של ח"כ סעדי. ממש כפי שלא יעלה על הדעת להעניש את ציבור המתנחלים בגלל דברי הבל קיצוניים של מוטי יוגב ובצלאל סמוטריץ'.
הממשלה אישרה את ההשקעה במגזר הערבי ואם לא התחרטה שתמשיך במעשיה הטובים; ובנפרד מכך, ובלי קשר והתניה, אם היא מוכנה סוף־סוף להגדיל את השירות הלאומי של הצעירים הערבים, או להילחם בנשק הבלתי חוקי המוחזק בסיטונות ובבנייה האסורה - שתפעל בכוח תוך כדי הזרמת המיליארדים, ולא במניעתם. ממשלה הגונה - ובעיקר נבונה - אינה מטילה סגר על מגזר.
ייגרם לישראל נזק כבד את מישהו בעולם יוכל לומר בצליל המוכר מתולדות האבות כי הקול - קול נתניהו, והידיים - ידי אביגדור ליברמן.
בקצה המנהרה השחורה
מאז כתב את "ברוך הגבר", הספוג בהבנה לרצח הנורא שביצע ברוך גולדשטיין במתפללים מוסלמים במערת המכפלה, הפך הרב יצחק גינזבורג למעין "ידוען", "סלב", גיבור תקשורת. הוא משרת היטב את מי שנפשם המעוותת צריכה למורה הוראה קיצוני, ומנגד גם את הפלשתינים שמצביעים עליו כדי לנגח את ישראל והציונות והמתנחלים, את כולם.
הרב יצחק גינזבורג // צילום: קונטקט
סברתי כי אין כבר מה לחדש בסיפור חייו של היהודי יליד ארה"ב, שבגיל 14 חזר בתשובה (חבל) והצטיין באקדמיה האמריקנית במתמטיקה ובמוסיקה, והפך חסיד חב"ד ובעלותו לארץ הקים לו אכסניה משלו המייצרת את הנוער הדתי־חרדי הקיצוני. עד שהגיע לידיי ספרו של מי שעסק בפעילות חשאית בשירות המדינה הציונית ד"ר רפי שגיא, "רדיקליזם משיחי במדינת ישראל". רובו ככולו מוקדש לגינזבורג.
התמונה העולה מתורתו מבעיתה. הוא עושה את מה שנאסר על חכמים ונכנס לפרד"ס - אל המסתורין והקבלה והנפש ומהות המשיח, ובנסותו למסוך יחד את תפיסת חב"ד עם עולמו הרוחני של הרב צבי יהודה הכהן קוק מגיע לעסוק בפסיכותרפיה של היחיד כבעיה נפשית שתמצא פתרונה במסגרת הגאולה, בואו של המשיח.
תוך שימוש במונחים קבליים הרחוקים מהציבור הרחב - ה"קליפות" הנודעות לשמצה, אך גם "קליפת הנוגה" של צה"ל שיסודותיה אינם רעים בלבד - מלמד גינזבורג את תלמידיו כי יש "לשבר" את בית המשפט אשר החלטותיו "פגומות ונפשעות"; ו"למגר" את ממשלות ישראל בהטרדה בלתי פוסקת כדי שיחדלו ליזום ויסתפקו בהישרדותן; וליודעי ח"ן, שרק מעטים מהם יכולים להתייחס לתפישה הקבלית של האר"י הקדוש בצפת במאה ה־16, הוא עורך השוואה בין השלטון לבין ארבע קליפות האגוז.
בתפיסתו - הציונות פסולה, סיימה את תפקידה ההיסטורי. אסור אפילו לפלרטט איתה. על הדמוקרטיה להיחרב. תחתה יש להקים מלוכה תורנית, והמלך הוא המשיח. הזוי, מסתורי. נסתרות דרכי הרב שמשחק לידי אויבי ישראל, ושל צעירים התועים בדרכי החיים ונוהים אחריו, ובקצה המנהרה השחורה יש מי שמשלם את המחיר הנורא של תורתו החלולה. לא הרב - אלא מישהו מצאן מרעיתו, כעמירם בן אוליאל ששיחזר את הרצח בכפר דומא.
אחרי הכל, פציפיסט
התבוננתי כמעט מהופנט בדמעה שזלגה מעינו של ברק אובאמה. היא דמעת אמת. אין ספק כי הנשיא נעצב אל ליבו, שלא עלה בידו להגביל את אחזקת הנשק שבידי אזרחיו. התוצאה תהיה שעוד ילדים אמריקנים חפים מפשע יירצחו על לא עוול בנפשם.
אובאמה נכשל בשבע שנותיו בבית הלבן בשורה של מהלכים. מדוע דמעות עכשיו? שירטטתי תמונת מצב כזאת: עמוק בליבו הוא פציפיסט, שולל שימוש בנשק. אך מגורים בבית הלבן אינם תפקיד מומלץ לפציפיסט. עליו לנהל מלחמות. לעולם אינו יכול לנהוג כפציפיסט.
גם אובאמה היה מעורב במלחמות רבות ככל נשיא, אבל סבל יותר מקודמיו. איראן ואפגניסטן ועיראק וסוריה הן פצעים כואבים, זיכרונות טריים. בכולן הגישה הפציפיסטית נכשלה כליל. הדמעה על כישלונו להגביל מכירת נשק מתוצרת בית היא התפרקות המתח המלווה את תחושת כישלונו בשורה של נושאים על פני תבל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו