"אתה רוצה אולי שמפניה ב-20 שקלים-", הציעה לי הקופאית האדיבה במכולת, רגע לפני שסיימה לעשות את החשבון וגילתה שאני ראוי להטבה המפליגה הזו. "לא", עניתי לה בלי להסס. "אני רוצה שתספרי לי כאן ועכשיו איפה מייצרים את השמפניה הזו ואני מוכן לשלם כמה אלפי שקלים כדי לטוס לשם ולחזור עם מכולה או שתיים". מיותר לציין שהבקבוק שהוצע לי לא הכיל שמפניה כלל וכלל. היין שבו היה בצבע של שמפניה, הוא ביעבע כמו שמפניה וגם הבקבוק נראה כמו בקבוק שמפניה עם פקק בצורת פטרייה וחוט ברזל שעוטף אותו, אבל הוא אפילו לא קרוב לשמפניה. לא משנה איזה בקבוק מהודר יציעו לכם במכולת השכונתית ב-20 שקלים או יותר, רק יין מבעבע שנעשה בשיטה המסורתית בחבל שמפן שבצרפת יכול לקרוא לעצמו שמפניה. שאר היינות המבעבעים יכולים להיות טובים, מורכבים ומרגשים, אבל הם לא יכולים להיות הדבר האמיתי. רק שלושה זני ענבים יכולים לשמש לעשיית שמפניה: שרדונה הלבן, פינו נואר ופינו מונייה האדומים. לשמפניה מענבי שרדונה בלבד קוראים בלאן דה בלאן. מי שממש מתאמץ, יוכל למצוא גם שמפניה מענבים אדומים בלבד - בדרך כלל פינו נואר, שנקראת בלאן דה נואר. השיטה המסורתית לעשיית שמפניה כוללת שתי תסיסות: תסיסה ראשונה במכלים או בחביות, שבסיומה הופך תירוש ענבים ליין רגיל, ותסיסה שנייה שמתרחשת בבקבוק והופכת את היין למבעבע. כדי להתחיל את התסיסה השנייה מוסיפים לכל בקבוק יין מעט שמרים וסוכר. הפחמן הדו-חמצני שנוצר כתופעת לוואי של פירוק הסוכר על ידי השמרים היה שמח להיפלט לאוויר העולם, אבל פקק השעם כולא אותו בתוך הנוזל בצורת בועות. בשיטה המסורתית אין עיגולי פינות או קיצורי דרך. למשך התסיסה השנייה יש השפעה מהותית על איכותו ומורכבותו של היין, ובמקרים מסוימים היא נמשכת גם עשר שנים ויותר וכוללת לא מעט טיפול ידני בבקבוקים. גם תסיסות שניות קצרות יותר בבקבוק הן חלק מתהליך מורכב, מוקפד ויקר, שאין שום דרך הגיונית להדביק לתוצאה הסופית שלו תג מחיר של 20 שקלים. היינות הזולים יותר, העשויים לרוב גם מזנים פחות אציליים מאלה המסורתיים שעוברים, במקרה הטוב, תסיסה שנייה במכלי לחץ, מאפשרים ייצור בכמויות גדולות והגעה מהירה למדפים. במקרה הקצת פחות טוב, מוסיפים ליין פחמן דו-חמצני ממקור חיצוני, באותה דרך שבה מוסיפים גזים לקולה. ראשי התיבות NV, שמופיעים על רובם המכריע של בקבוקי השמפניה שנמכרים בעולם, נועדו לציין את העובדה כי מדובר בשמפניה ללא שנת בציר או Non-Vintage. זהו יין שמעורבב בבתי השמפניה מיינות שנבצרו בכרמים שונים בבצירים שונים ונשמרו במרתפים עד לרגע שבו הוחלט שהם מוכנים. בשנים חמות במיוחד, שבהן כל הענבים בשלים דיים כדי לייצר מהם יין בלי להשתמש ביינות משנים קודמות, מיוצרים יינות וינטג' ששנת הבציר מתנוססת על תוויותיהם. ההתחממות הגלובלית, שלא פסחה על חבל שמפן, גרמה לכך שמשנת 1995 הצליחו בתי השמפניה לייצר יינות וינטג' כמעט מדי שנה. בין שנות הבציר הטובות ביותר בשמפן מציינים המומחים את 2002 ואת 2006. גם שנות 1999-1997 היו לא רעות בכלל, ואילו שנת 1996 נחשבת לאחת השנים הטובות ביותר בהיסטוריה המתועדת של השמפניה. ציון נוסף שנמצא על התווית הוא דרגת המתיקות של היין. באופן רשמי קיימות שש דרגות כאלה: מ-Extra Brut, היין היבש מכולם, ועד ל-Doux המתוק, אולם על המדפים תוכלו למצוא בעיקר את ה-Brut היבש ואת ה-Sec-Demi המתקתק. שמפניית רוזה מיוצרת בכמויות קטנות יחסית ולא בכל בית שמפניה. המקור לצבע הוורוד הוא השימוש ביינות פינו נואר אדומים, ואף שהצבע יכול להרתיע כמה אנשים, היין הוא מורכב ואיכותי בדיוק כמו אחיו הלבן, ולעיתים אפילו יותר. בשנים האחרונות נפלו בחלקי לא מעט הזדמנויות לטעום שמפניה. עד היום עוד לא הצלחתי למצוא בקבוק שלא אהבתי, אבל אני לא מתכוון להפסיק לחפש עד שאגיע אל בקבוק השמפניה האחרון עלי אדמות. לכבוד חגיגות השנה האזרחית החדשה - מועד קלאסי ללגימת שמפניה - ערכתי רשימה של כמה מהבקבוקים היקרים ביותר שאפשר להשיג בישראל. המחירים לא איפשרו לי אמנם לטעום את כולן לכן אני מעדיף להתייחס לחלקן כאל "משאלות השמפניה" שלי לשנת 2011. פומרי, קאווה לואיז, בשנת 1858, אחרי פטירתו של בעלה, לקחה על עצמה הגברת לואיז פומרי את ניהולו של בית השמפניה המשפחתי. כמה שנים מאוחר יותר ב-1868 היא החלה בבניית בית האחוזה המרשים של פומרי, שהסתיימה רק 20 שנה מאוחר יותר. אולם על פי אתר האינטרנט של הבית, המהפכה האמיתית של פומרי התחוללה בשנת 1874, שבה הושק לראשונה פומרי ברוט נטור, היין היבש ביותר של הבית. פומרי קאווה לואיז רוזה הקרוי על שמה של המייסדת הוא, על פי אותו אתר, יין ורוד בהיר, מורכב ואלגנטי עם ריחות תות ופירות לבנים וסיומת מרעננת. המחיר: כ-1,800 שקלים. סלון S, הרוב המכריע של השמפניות המסורתיות עשוי מערבוב של יינות בצירים, חלקות וזנים שונים. במהלך השנים החלו גם מגדלי הענבים לעשות יין משלהם בלי לערבב אותו עם יינות של מגדלים אחרים, ו"שמפניות המגדלים" הצליחו להפוך לטרנד בעולם המסורתי של השמפניה. היין מבית סלון, שנרכש בשנות ה-80 על ידי בית השמפניה לורן פרייה, עשוי 100 אחוזים של ענבי שרדונה מהכפר Mesnil-Sur-Oger. עיתוני יין ומבקרים נחשבים העניקו לו ציונים גבוהים במיוחד, ומי שטעם אותו מדווח על ריחות מורכבים ביותר, נפח מרשים והרמוניה יוצאת דופן. המחיר: כ-1,950 שקלים. דום פריניון, אנוטק, הריחות שלו כל כך רעננים עד שממש קשה להאמין שמדובר ביין מבציר בן 15 שנים. תפוחים ירוקים חמוצים, פירות טריים ומעט פירות מסוכרים מזנקים לאף על רקע של ריחות קרמל, לחם קלוי, שמרים ושקדים. במגע עם החך אפשר לחוש בעייפות קלה, בעיקר במרכז, אבל החמיצות, המינרליות הנושכת והעובדה שהיין לא מפסיק להתפתח ולשנות את פניו ככל שהוא נשאר יותר זמן בכוס, מעניקות פיצוי הולם. יין שעושה הרבה כבוד לדום פריניון - הנזיר שתרם לא מעט שכלולים לתהליך ייצור השמפניה. המחיר: כ-2,950 שקלים. קרוג, קלו דה מניל, בקבוק עם תג מחיר של 8,000 שקלים הוא לא יוצא דופן במרתפים של קרוג. הוא גם לא מאוד יקר בהשוואה ל-Clos d'Ambonnay 1995, שמחירו בשנת 2008 עמד על קצת יותר מ-3,000 דולרים, אולם נראה שזהו הבקבוק היקר ביותר שתוכלו להשיג היום בישראל. היין, העשוי מענבי שרדונה שגדלו בחלקה אחת ונבצרו בשנה אחת, תסס כמו כל השמפניה של קרוג, בחביות עץ קטנות. הוא התיישן במשך שש עד שמונה שנים, ובני המזל שזכו לטעום אותו מדווחים על צבע זהב חיוור וארומות מתוקות, עשירות ומורכבות. המחיר: כ-8,600 שקלים. בילקאר סלמון, מבית השמפניה שנוסד בשנת 1818 מגיע יין העשוי 100 אחוזים ענבי פינו נואר מכרם יחיד שניטע בשנת 1964 ומפיק מדי שנה מספר מצומצם של 3,500 עד 7,500 בקבוקים בלבד. כדי ליהנות מהאיכויות של בית השמפניה הזה לא חייבים להוציא אלפי שקלים. אפשר להסתפק גם בברוט, בלאן דה בלאן של הבית, שתמורת קצת יותר מ-500 שקלים לבקבוק מספק חוויה מדויקת ונעימה במיוחד, המאזנת היטב בין טעמי פרי נעימים לחמיצות חותכת. המחיר: כ-4,300 שקלים. דום רינאר, 1996 בית השמפניה רינאר נוסד בשנת 1729, עובדה ההופכת אותו לבית השמפניה הראשון בעולם. היינות של רינאר, המכילים אחוזים גבוהים של ענבי שרדונה, הם קלילים ואלגנטיים ברובם. דום רינאר, יין הדגל של הבית, נעשה מענבי שרדונה בלבד, שגדלו בחלקות איכותיות ונבחרו בקפידה. גם כאן מבטיחים היצרנים צבע זהוב וניחוחות הדרים, לחם קלוי ומינרלים. רינאר בלאן דה בלאן החד והמעודן שעולה רק 490 שקלים, יכול לעזור לכם להחליט אם אתם אוהבים את הסגנון לפני שתיכנסו להוצאה גדולה מדי. המחיר: כ-1,500 שקלים. וו קליקו, וינטג', בית השמפניה וו קליקו מעיד על עצמו כמעט בוודאות שהוא בית השמפניה הראשון שייצא שמפניה ורודה מצרפת בשנת 1775. היין הוורוד מבציר 1985 שמיובא לישראל עשוי יינות מ-17 חלקות שונות ברמת "גראן קרו" ו"פרמייר קרו". הוא עשוי ברובו מענבים אדומים - 49 אחוזים פינו נואר, 14 אחוזים וחצי של פינו מונייה והשאר: 36 אחוזים וחצי שרדונה. בוו קליקו מדברים על צבע עשיר, מבנה מוצק וטעמים מינרליים וחייתיים. מי שקצת יקר לו לבדוק את זה, יכול בהחלט להסתפק ברוזה NV במחיר צנוע של כ-500 שקלים בלבד. המחיר: כ-1,500 שקלים. בולינג'ר, RD ,1997 ראשי התיבות RD המופיעים על התווית מעידים על כך שהתהליך, שבו מקפיאים את צוואר הבקבוק בתום התסיסה השנייה ומוציאים ממנו את משקע השמרים לפני הבקבוק הסופי, נערך קרוב מאוד למועד יציאתו של היין לשוק. התהליך מבטיח, לדברי היצרנים, רעננות יוצאת דופן. היין שהתיישן שמונה שנים לפחות במרתפים של בולינג'ר, זכה לציון של חמישה כוכבים ממגזין היין "דיקאנטר" וב-95 נקודות מהמבקר רוברט פארקר. המחיר: כ-1,280 שקלים. מואט ושנדו, ברוט, מבית השמפניה הגדול בעולם בחרתי להציג בקבוק גדול במיוחד שמכיל שלושה ליטרים של יין - כמות המקבילה לארבעה בקבוקים סטנדרטיים. מי צריך כל כך הרבה שמפניה? כל מי שמתכנן לחגוג את תחילתה של השנה החדשה בחברתם של שמונה אנשים או יותר. מאחורי הפקק נמצא יין קלאסי העשוי מענבי שרדונה, פינו נואר ופינו מונייה ומעניק לשותה את כל מה שהוא אמור לקבל משמפניה ברמה הזו - בעבוע אלגנטי, ריחות פרי ושמרים, חמיצות מרעננת וסיומת חדה. המחיר: כ-2,100 שקלים. לנסון, נובלה קאווה,
רוזה, 2000
בלאן דה בלאן, 1997
1995
בלאן דה בלאן, 1998
קלו סנט הילר, בלאן דה נואר, ברוט, 1998
רוזה, 1985
דאבל מאגנום
ברוט, 1998
