במסגרת הדיון הציבורי בשאלה אם מוסיקה של יוצרים ישראלים שמבוצעת באנגלית יכולה בכלל להיקרא "מוסיקה ישראלית" - אני נמצא בצד של אלה שחושבים שבהחלט "כן". לטעמי, היצירה באנגלית אינה פוגעת ביצירה העברית ורק מרחיבה עוד קצת את האפשרויות. ואז עולה השאלה הנוספת, כאילו מתוך דאגה לגורלם של אותם אמנים שהחליטו לעשות את זה בשפה זרה: מה יש להם לחפש שם? מי בכלל ישים לב אליהם? הרי בארה"ב או בבריטניה יש מיליונים כמותם, ומי צריך את הישראלי הזה שימכור קרח לאסקימואים.
אז זהו, מתברר ששמים לב. מתברר שבעולם של ימינו, עם טשטוש הגבולות וקלות המעבר, יש לא מעט מוסיקאים ישראלים שזוכים להכרה ולתשומת לב נאה גם כשהם מגיעים למקומות שמהם צמחה המוסיקה המקורית שהם יוצרים. אף אחד שם לא שואל "מה פתאום בחור ישראלי כותב ושר באנגלית-", איש לא מנסה לטעון שהמוסיקה הזו פחות אותנטית כי היא נולדה בישראל ולא על גדות המיסיסיפי. מתייחסים לעניין עצמו ולשאלה הבסיסית והחשובה באמת: האם זה טוב או לא?
יחד עם הפיקסיז
גבע אלון הוא דוגמה מצוינת. הוא אמנם הלחין לא מזמן שיר מאוד יפה לאלבום השני של עלמה זהר ("אוניות") וגם הופיע עם עמיר לב, אבל נדמה לי שלא בגלל הפעילויות האלה הוא הוחתם לאחרונה על חוזה הפצה ב-ADA, שהיא חברה בת של אחת מחברות התקליטים הגדולות בעולם, וורנר ברדרס.
ADA הוקמה בראשית שנות ה-90 בימי הפריחה של הרוק האלטרנטיבי בארה"ב, כשיתוף פעולה בין האינדי העצמאי למכונה הענקית של וורנר. כמעט 20 שנה אחרי, כשבקושי יש קיום לחברות התקליטים הגדולות המסורתיות, ממשיכה ADA להפיץ תקליטים של חברות האינדי החשובות בעולם, עם אמנים כמו פיקסיז, ארקייד פייר, פליט פוקסס, בל אנד סבסטיאן, אינטרפול ועוד רבים. כעת מאמינים בחברת ההפצה החשובה גם בגבע אלון.
זה קרה לפני שבועות אחדים, כשנציגי החברה היו בהופעה של גבע אלון בלונדון והתלהבו כל כך עד שיצרו קשר עם מנהליו כבר למחרת. אם הכל יתנהל כמתוכנן, ייצא אלבומו האחרון של גבע "Get Closer" באירופה ואח"כ בארה"ב כבר בחודשים הבאים, מה שיצריך דחיפה מאסיבית מצידו של גבע, שייצא בקרוב לעוד סיבוב הופעות עולמי. לקראת הסיבוב הזה הוא יערוך בתחילת ינואר מופע חגיגי ב"בארבי" בתל אביב, ובו יארח את קרולינה ואת הצמד קרוסלה. שבוע אחרי זה ייצא גבע לברלין ורק אחרי זה ייקח, נקווה, גם את מנהטן.
רואה בכוכבים
ואתם יודעים מה, מגיע לו: בגיל 31, הקיבוצניק שעושה את זה כבר כמעט 20 שנה, זוכה סוף כל סוף להכרה. בשנה שעברה זה קרה לו יותר מבעבר כשלגלגלצ נכנסו שני שירים שלו, ועכשיו שמים לב אליו גם בחו"ל.
גבע אלון הוא קיבוצניק ממעברות שעושה מוסיקה מגיל 12. לפני עשור הוא חקר את הנושא לעומק בחצי שנה של שהייה בסן פרנסיסקו, וכשחזר הקים את להקת פליינג בייבי עם רשף שחר (תופים), גדי אלטמן (בס ושירה) ושחם אוחנה (בס וקלידים). בשנת 2000 הקליטה הלהקה אלבום אחד, שנגנז, ואלבום שני, "Inner World", שהביא אותם (כשלישייה עם פרישתו של אוחנה) לשנתיים של טירונות בת 200 הופעות בארה"ב.
ב-2003 יצא האלבום גם בארץ, והלהקה הפכה לאחת הבולטות בסצנת האינדי המקומית. במקביל החל גבע להופיע גם כסולן, בעיקר בהופעות אקוסטיות שהבליטו את הצד הפולקי-קאנטרי ביצירה שלו. בשנת 2006 יצא אלבום הבכורה שלו, "Days of Hunger". בשנת 2007 יצא אלבומו השני, "The Wall of Sound", ובו, לצד שירים מקוריים, גירסה לשיר "Modern Love" של דיוויד בואי שהפכה להיט. אחרי הוצאת האלבום יצא גבע לסיבוב סולו בארה"ב והופיע יותר מ-100 פעמים ברחבי היבשת, כשהשיא היה הופעה בפני קהל של אלפים במועדון "פילמור" כמופע פותח לפול וולר (ג'אם). ב-2009 יצא אלבומו "Get Closer" בהפקת המפיק האמריקני טום מונהן ועם להקת ליווי ישראלית בשם Tree. שני להיטי רדיו גדולים שבהם הוא נשמע מאוד אמריקני, "The Wind Whispers" ו"I Can See the Stars", כבר פתחו לו את הדלת.