בקרוב, מבטיחה סתיו נחמיאס, היא תתיישב שוב מול ההגה. תמחה את הדמעות מעיניה, תשים לרגע בצד את המחשבות על אחותה הצעירה, שנהרגה בתאונת דרכים מחרידה קצת אחרי שקיבלה את הרישיון שלה, ותיגש לטסט. בקרוב, היא אומרת. לא מתחייבת, כי כרגע רק המחשבה עושה לה בחילה.
בעוד חודשיים ימלאו לסתיו 19, אבל אביב, שהיתה צעירה ממנה בשנה וחודשיים, עשתה זאת לפניה. רכב האאודי A1 האדום שניתן לאביב במתנה רק לפני חודשיים היה אמור לשמש את שתי האחיות. אבל הרכב נמחץ מפגיעת המשאית שהתנגשה בו, ואיתו אביב נחמיאס ושתי חברותיה הטובות, סימור נחום וטליה כהן. רק בנות 17. טליה נפצעה קשה ונלחמה על חייה במשך שבועיים, עד שלא יכלה עוד לפגיעה האנושה.
"אמא שלי אומרת שלמרות שזה קשה, ולמרות שכולנו מפחדים, זה חשוב שאני אנהג, אין ברירה", סתיו משפילה מבט. "היא אומרת שחשוב שלפחות אקבל רישיון, שתהיה לי האופציה לנהוג. אבא לא מדבר על זה, הוא לא מסוגל עכשיו.
"אני יודעת שייקח זמן עד שהם ייתנו לי לנהוג לבד, הם נורא מפחדים ממה שיכול לקרות, וגם אני. חווינו את זה על בשרנו. אבל אנחנו לא נוותר על להמשיך לחיות את החיים. וגם אני אנסה להתגבר על הבחילה והפחד, לפחות שיהיה לי רישיון".
ירין, אחיה בן ה־15, לוקח לרגע את תפקיד האח הבוגר. "זה חשוב שתוכלי לנהוג, שיהיה לך רישיון", הוא אומר לה בטון סמכותי, ואחרי רגע שותק. "מהרגע ששמעתי מה קרה וראיתי את ההורים שלי בוכים, הבנתי שאני צריך להחזיק אותם", מפנה אלי עיניים בהירות ועצובות. "זה משהו בתת־מודע, משהו שקרה לי ולסתיו, שהבנו שאנחנו צריכים להיות אלה שחזקים בשבילם. אני מניח שהם מנסים לעשות את אותו הדבר בשבילנו. זה הקסם של משפחה".
ההורים עדיין מתקשים לעכל את האסון. האב יורם (53) מסתובב בבית כסהרורי, המילים נעתקות מפיו. קשה לו אפילו לשמוע שמדברים על אביב בלשון עבר. האם אפרת (45) עוברת שוב ושוב על מכשירי הטלפון של סתיו ושל אביב, לחפש עוד תמונות. נאחזת בזיכרון. היא כמעט לא מסוגלת לדבר על אביב שלה.
אביב בטיול האחרון בחו"ל. "הסטטוס שלה בווטסאפ אמר את הכל: 'אם אתה חי, אז כבר תחיה'"
הילדה שניבטת מהתמונות חייכנית. שטותניקית. שיער ארוך וכהה, כמו של אמה ואחותה. עיניים חודרות, וחיוך שלא יורד מהפנים. בעבר היתה ילדה מלאה. לקראת התיכון רזתה כ־30 ק"ג והקפידה לשמור על הגיזרה. סתיו אומרת שזה אחד החלומות שהיא הצליחה להגשים.
על צווארה כוכב שחור, קעקוע שעשתה בקיץ האחרון, כשטסה ליוון עם חמש חברות. החלטה של רגע, בלי להתייעץ קודם, בלי להתחשב באזהרות של אחותה לא לעשות משהו בלתי הפיך. אחר כך התמודדה עם הכעס של הוריה.
"היא אמרה שיש לה חמש חברות, כמו חמש הצלעות, והיא הכוכב שמורכב מאיתנו", תספר מאוחר יותר כרמל, אחת החברות. סתיו וירין מגלים שהם מתכננים לקעקע כוכב זהה על הצוואר.
הם משפחה ירושלמית מוכרת. מבעלי הכולבו "ביג שופ", רשת חנויות לביגוד, קוסמטיקה, ציוד לבית. "לאבא שלי תמיד היה חשוב המושג הזה של משפחה", ירין מביט בדלת המוגפת של חדר ההורים. "אף פעם לא הבנו מה הם רוצים מאיתנו. למה כל כך חשוב להם שתמיד נהיה בקידוש, לא משנה מתי יוצאים לבלות, ושאם אחת הבנות לא רוצה לצאת לחופשה משפחתית, אז לא יוצאים.
"פתאום אתה מבין את המשמעות של זה. הם כל כך רצו שהמשפחה תהיה מאוחדת, ואז, בבום, המשפחה התפרקה. אנחנו תמיד נרגיש משפחה לא שלמה, משפחה שהתפרקה".
אביב כבר לא תתלווה לגיוס
אביב היתה תלמידה מצטיינת בכיתה י"ב 1 בגימנסיה העברית בירושלים, שבה לומד אחיה בכיתה ט'. עיניה של סתיו זורחות כשהיא מדברת עליה, נלחמת בידיעה שהיא מדברת עליה בלשון עבר.
"גדלנו כמו תאומות. אפילו השמות שלנו, סתיו ואביב, קשורים. מאז שנולדנו עשינו הכל יחד. אביב מאוד אהבה מסיבות, להתלבש, היה לה תמיד סטייל. אפילו לבית הספר היתה דופקת הופעה. כל הזמן חיפשה לבלות, לנצל כל רגע. עשתה מה שבראש שלה.
"היינו יוצאות יחד למסיבות, עם החברים המשותפים, קונות בגדים יחד. תמיד היא היתה מתייעצת איתי, אם זה לגבי בנים או חברות. היתה מספרת לי הכל, בתור האחות הגדולה. ותמיד עזרתי לה. אנשים לא מבינים את הקשר הזה, שהוא לא רק קשר של אחיות, אלא של חברות לחיים".
ביום חמישי שעבר היתה סתיו אמורה להתגייס לצה"ל, לקורס סמב"ציות. הנסיבות דחו את הגיוס, וכנראה גם את התפקיד, "חשוב לי להיות כל יום בבית, בשביל המשפחה". באוקטובר אבא שלה לקח אותה לפראג, לטיול של לפני גיוס, "והיה ברור שגם אביב תצטרף, אפילו שלא היא מתגייסת".
את רישיון הנהיגה אביב קיבלה לפני כחמישה חודשים. במשך שלושה חודשים נסעה עם מלווה, ושלושה חודשים נוספים עם מלווה רק בלילה, כמתחייב בחוק. "היא היתה מתבאסת שהיא צריכה להפסיק לנהוג בתשע בערב אם אין מי שינהג איתה", מספר ירין.
המכונית שקיבלה מהוריה חודש לפני התאונה, יד שנייה, היתה עבורה בגדר הגשמת חלום.
"גם לי היה חלום לנהוג באאודי, אבל אביב ממש דיברה על המכונית כל הזמן, חלמה על אאודי A", אומרת סתיו. "חיפשה מודעות, בדקה איזה דגם כדאי, איזה צבע.
אביב עם האאודי שבה נהרגה. מספר הרישוי התחיל ב־4 והסתיים ב־12 - בדיוק יום התאונה, 4.12
"כשאבא קנה לנו את האוטו, היא כתבה פוסט, 'אבא הגשים לי חלום', ופירסמה צילום שלה עם הרכב. זה באמת היה החלום שלה. והיא הספיקה להגשים אותו. כל יום היא היתה נוסעת עם האוטו לבית הספר, לעיר, היתה מקפיצה אותנו לכל מקום רק כדי לנהוג".
עיניו של ירין נוצצות. "היא היתה לוקחת אותי לבית הספר, חמישה קילומטרים מפה, סתם כדי לנהוג. בדרך תמיד היינו שומעים מוסיקה, מדברים, ידעתי שאיתה אני יכול לדבר על דברים שאסור לספר להורים. סתיו תמיד היתה האחות האחראית, ואביב היתה זאת שאפשר לספר לה הרבה שטויות, והיא זרמה עם זה. נתנה לי את התחושה שהיא איתי. זה לא נתפס שהיא כבר לא".
שניהם מחפשים סימנים מוקדמים, מצמררים, שיכלו להעיד על מה שעתיד לקרות. מספר הרישוי של המכונית, שהתחיל ב־4 והסתיים ב־12, למשל - בדיוק יום התאונה, 4.12. או מחזיק מפתחות שאביב קנתה לאביה כמה ימים לפני כן, שבו נכתב: "להיות מאושר זו החלטה, לא חשוב מה יקרה". וההודעה הקולית ששלחה לסימור לפני היציאה למסיבה - "וויי, סימור, שלא יקרה לנו משהו בדרך", וצחוק ציני בקולה.
ביציאה שמעו בום מטורף
רוחות קרות מנשבות מעל שכונת ארנונה הירושלמית, אבל בבית של משפחת נחמיאס חם. הסלון הגדול בקומת הקרקע מלא בחברים של הילדים, שאפרת ויורם אוהבים לארח. בימי השלג בשנים שעברו אפילו עשו "מסיבת שלג", וכולם נשארו לישון שם וזרקו כדורי שלג בגינה.
גם היום הם כאן, כדי לספר על אביב. הכלב כריס, לברדור בהיר פרווה, לא מפסיק לרטון. הוא מרגיש, אומרים כולם.
האם אפרת מגישה לנו שתייה ועוגות, מניחה את הספלים על תחתיות שקופות. נוכחת לא נוכחת. מתיישבת על המדרגות המובילות לקומת החדרים, לשמוע קצת סיפורים של החברים, עוצמת עיניים בחוזקה לעצור את הדמעות, והולכת. לא יכולה לשמוע.
החברים של אביב יושבים סביב השולחן, חבוקים. מחייכים כשהם נזכרים בחוויות כיפיות עם אביב, זאת שידעה תמיד להצחיק את כולם, שמסיבה לא התחילה בלעדיה. שדיוושה על אופניים במעלה תלפיות, כי נתנה לחברה אחרת את האופניים החשמליים שלה. שתמיד דאגה לחברים, גם בגדנ"ע, כשאחת המזוודות של חברתה אבדה, או במסע הגשום לפולין, "כשכולנו היינו בלבוש קצר, והיא הצחיקה אותנו וגערה במורות שיתקדמו, כי כולם פה קופאים".
בקיץ האחרון היא טסה לקוס עם חברות, וכשכולן התבאסו כי לא מצאו את המסיבות שחיפשו, היא היתה זו שהצליחה להרים את מצב הרוח ולעשות שמח. שם גם עשתה את הקעקוע ההוא. "היא ידעה לחיות טוב", חוזרים ואומרים החברים, "אהבה את החיים ולא דפקה יותר מדי חשבון".
היה לה אפילו סלנג משלה, שדרכו ידעה להשחיל את המילה הנכונה בזמן הנכון ולהעלות חיוך. כשנפרדה מהחברים היתה אומרת "בשמחות", כשרצתה לזרז אותם נהגה לומר "הופ".
כמעט כולם היו שם ברגע התאונה, ביום שישי. בחמישי אחר הצהריים באו למסיבת יום ההולדת של אחת החברות ביישוב שדה צבי שבנגב. כולם מספרים שאביב לא שתתה. אחרי המסיבה הלכו לישון, ובשעות הבוקר המאוחרות יצאו בדרך הביתה, לירושלים, בשיירה של כשבע מכוניות. אביב נהגה ברכב הראשון. טליה ישבה לידה, סימור במושב האחורי.
בצומת היציאה מהיישוב ניסתה אביב לפנות שמאלה לכביש 293. בגלל שדה הראייה המצומצם, היא לא יכלה להבחין במשאית שהגיעה מצד שמאל.
רעש הפיצוץ היה אדיר. המשאית נכנסה בעוצמה במכונית האאודי, מותירה אחריה הרס ועשן.
אביב וסימור נהרגו במקום, טליה סבלה מפגיעה רב־מערכתית ופונתה לבית החולים סורוקה. שבועיים לאחר מכן נפטרה מפצעיה.
איתמר ברוכיאן (17), שכן וחבר קרוב של הבנות, היה באחת המכוניות שנסעו מאחור. "ישבנו ברכב, שמענו שיר באנגלית, ואז אתה שומע בום מטורף ולא מבין מה קרה. כולם עצרו בצד והתחילו לרוץ לכיוון הצומת, לראות מה קרה".
יונתן טובול (17), חבר ילדות של אביב, היה אחד החברים שרצו אל המכונית ההרוסה. "אחת מהחבר'ה היא מתנדבת במד"א והיא לקחה את האחריות. בדקה להן דופק, את העיניים, הכל. רצתי לאוטו להביא את הטלפון והתקשרתי למד"א.
"כולנו היינו בהלם. האנשים מהמושב הגיעו מייד ולקחו אותנו משם, הציעו לנו שתייה ואוכל. פסיכולוגית באה לדבר איתנו. זה נראה כאילו הם ערוכים לזה, כאילו הם יודעים על הכביש הזה.
"לפני חודשיים בערך היינו שם במסיבה אחרת, זו היתה הפעם הראשונה שנסענו לשם, לא הרגשנו שמשהו לא בסדר שם. אבל אחרי שמשהו כזה קורה, אתה קולט שהכביש לא בסדר. שאתה נוסע קצת קדימה, מסתכל שמאלה ולא רואה כלום, ימינה ולא רואה כלום, ואז שוב שמאלה - ומגיחה אליך מכונית. זה לא הגיוני, הצומת הזה".
"בטלפון ידעתי שהיא מתה"
באותו יום שישי סתיו היתה בברצלונה, בטיול עם חברות. "החברות שלי כבר שמעו דברים, כי הרי כל החברים של שתינו היו שם, כולם ראו את זה, אבל הן לא אמרו לי כלום. אמא שלי התקשרה בוכה ואמרה שהיתה תאונה לאביב.
"הרגשתי שהיא מתה. הרגשתי את זה, כמו חיבור של תאומים. אמרתי לחברות שאני יודעת שאביב מתה, וזה עוד לפני שידעתי מה קרה בדיוק בתאונה. לא היה צריך להגיד לי שהיא מתה.
"אמא שלי אמרה שהיא עדיין לא יודעת מה קרה, ושהיא בדרך לבית החולים. מייד סידרו לי ולחברות טיסה בחזרה הביתה, דרך טורקיה. זה היה היום הארוך בחיים שלי. סיוט שלא נגמר.
"חיכינו כמה שעות בשדה התעופה בברצלונה. התמוטטתי שם על הרצפה. הביאו לי רופא, אבל אמרתי לו שאני לא צריכה טיפול. הטיסה לאיסטנבול נמשכה ארבע שעות, ואחר כך המתנו עוד שלוש שעות לטיסה לארץ. כשהגעתי הביתה, התמוטטתי.
"החברות שלי דאגו לי מאוד. תחשבי, הן גם חברות שלי וגם חברות שלה, גם להן היה קשה מאוד. אני מעריצה אותן על הצורה שבה הן התמודדו".
ירין בדיוק יצא ממבחן בבית הספר. השמועות שהחלו לרוץ בווטסאפ ובין חברים בשכבה של אביב הגיעו גם לאוזניו.
"ניגשו אלי חברים ואמרו לי שאחותי נהרגה. אמרתי להם, 'די נו, אל תדברו שטויות'.
"ראיתי ילדים בוכים, אבל עדיין לא קלטתי. חבר שלי בא ואמר שנלך יחד הביתה. לא היה לי טלפון, אז לקחתי טלפון מחבר והתקשרתי לאמא שלי. ואני שומע אותה בוכה ואומרת, 'תחזור הביתה, קרתה תאונה'. באינטרנט כבר היו תמונות של הרכב המרוסק, יכולתי לזהות אותו.
"חזרתי הביתה באוטובוס, הגעתי ב־12:20, ורק המנקה היתה בבית, כי ההורים שלי נסעו לסורוקה. בן דוד שלי, יניב, לקח אותי אליו, וחיכינו לשמוע מה קורה. ההורים כל הזמן עידכנו אותנו בטלפון. כשחזרנו הביתה, סביב שלוש או ארבע, אמא ואבא כבר היו בבית.
"זה היה יום קשה כל כך. היו המון אנשים בבית, לא יכולנו להפסיק לבכות. אתה רואה את ההורים שלך שבורים, זה כאב לב שאתה לא יודע איך לעכל אותו. עד היום זה לא נקלט".
בשבת, בחמש בבוקר, סתיו נכנסה הביתה.
"פתחתי את הדלת ונפלתי על הרצפה. התחלתי לצרוח, 'למה אביב, למה'. התפרקתי. ואז ראיתי את ההורים שלי, הם באו לחבק אותי, שבורים. אבא שלי היה בהלם מהתגובה שלי ופרץ בבכי. ואז הבנתי שאני לא יכולה לבכות. שאני צריכה לחזק אותם. חיבקתי את שניהם חזק חזק".
במוצאי השבת למחרת התאונה נערכו בהר המנוחות שתי הלוויות. ראשונה נקברה סימור, אחריה אביב. אלפי אנשים באו. ילדים מבולבלים, שלא הספיקו הרבה בחייהם, אבל נדרשו פתאום להתמודד עם המוות. חלקם ראו אותו במו עיניהם.
את ימי השבעה חילקו החברים בין המשפחה של אביב לזו של סימור. גם ירין וסתיו עזבו לרגע את השבעה ובאו לנחם את משפחתה של סימור. שבועיים אחר כך הלכו גם למשפחתה של טליה.
ירין וסתיו. "יש אנשים שמנציחים אותם דרך מירוצים או צעדות. אנחנו רוצים לארגן לאביב מסיבה גדולה" // צילום: אפרת אשל
ירין לא מצליח עדיין לברוח מהרִיק. בלילות הוא מתקשה לישון לבד בחדרו, מבקש לעיתים מסתיו להישאר לידו. גם ככה היא כבר לא מצליחה לישון בלילות, נרדמת רק לפנות בוקר, כשהיא כבר באפיסת כוחות.
"כשאני מגיע לבית הספר, אני לא מסוגל להתגבר על המחשבה שאביב מתה. אני מפחד ללכת לבד למקומות. אף פעם לא חשבתי על המוות. לא היתה לי סיבה. יוצא לי לחשוב על זה כל יום.
"קשה להיות שמחים, קשה להמשיך עם השיגרה. איך אתה יכול להמשיך עם השיגרה כשאחותך לא פה?"
לעשות משהו עם הצומת הזה
בבית הספר הוקם לסימור, לטליה ולאביב קיר זיכרון מאולתר ועליו תמונות מודפסות של שלושתן, לצד ספר זיכרון, שבו יוכלו התלמידים לכתוב את רגשותיהם. בעוד כמה חודשים הן היו אמורות לסיים את כיתה י"ב. גל, שישבה בכיסא שלפני אביב, מספרת שלפעמים, בשיעורים, היא מסתובבת לספר לה משהו מצחיק, אבל אביב לא שם. השכבה השמחה הפכה לכבויה.
"אני זוכרת שהייתי אומרת לאביב, 'תירגעי, יש לך את כל החיים לפנייך'", אומרת כרמל. "אבל אז קורה דבר כזה ומלמד אותך שאתה לא יודע מה יקרה היום ומה יקרה מחר. היא השאירה לנו את ההבנה שצריך לנצל את החיים כל יום".
"צריך שיעשו משהו עם הצומת המסוכן הזה", מתערבת תמנע. "לפחות למנוע את הפעם הבאה. זה כביש דמים, עם המון תאונות. לא נראה לי שנחזור לשם אי פעם".
סתיו כמעט צועקת. "כל הזמן רואים פרסומות שקוראות לנהגים להיזהר, לא לשתות, לא לנהוג בחוסר אחריות. אבל מה עם הכבישים? אנחנו, כנהגים צעירים, יוצאים לכבישים, שאומרים לנו שיתקנו אותם רק בעוד שנים. למה?"
האמירה שנשמעה בתקשורת, שקשרה בין התאונה לחוסר הניסיון של אחותה, מקוממת אותה. "אני לא מבינה מה זה נהג עם ניסיון. הרי איך צוברים ניסיון? מזה שנוהגים. אתה נזהר ושם לב, ולומד רק מהכביש. ואביב נהגה המון.
"זו היתה בערך הפעם השישית שהיא נהגה מחוץ לעיר, ומי שהכיר אותה טוב ידע שהיא לא פחדה לנהוג. יכול להיות שהיתה לה הרגשה רעה, כי היא ידעה שהכביש הזה לא בטוח כל כך. בצומת כזה, זה יכול לקרות לכל אחד, לא משנה כמה זמן הוא על הכביש. עובדה שהתושבים שם טוענים כבר שנים שצריך לשנות את הכביש".
חולמים בלילה שהיא חוזרת
כבר שעת לילה מאוחרת, והחברים מתחילים להתפזר. אפרת נחמיאס מתיישבת על הספה באפיסת כוחות. היא מוציאה מכתב שהשאיר בה חותם, זה שכתבה המורה של אביב, שושי חן, מחנכת י"ב 1.
"אז אנחנו נחיה", היא מקריאה לי בקול לא קול, "ובזיכרוננו תמיד תישארי אביב מלאת שמחה ואהבה, ליידי אין רד, שרוקדת איתנו את ריקוד החיים".
לעיתים היא מוצאת את עצמה יושבת סתם בחדר של אביב. בינתיים החדר נשאר כמו שהיה, רק נקי יותר, מסודר. כולו לבן, כמו שאביב אהבה. מדף אחד על קיר חלק, שעליו הניחה חפצים אישיים. שולחן כתיבה לבן, כיסוי מיטה לבן, שעליו מונחת עכשיו תמונה משפחתית שחברה הדפיסה להם על בד קנבס במהלך השבעה.
"תמיד היינו בית מאמין, מסורתי, של קידוש בשישי ושמירת כשרות", אומרת האם כמעט בלחש. "די כעסנו על אלוהים שהוא לקח ילדה כל כך צעירה".
באזכרה בתום השבעה הם לא רצו שיהיו דרשות של רבנים. העדיפו שהחברים ידברו, "גם ככה הם היו פה כל הזמן, ועדיין פה, באים ויושבים, וצעירים שבאים למקום כזה עצוב זה נורא. אז רצינו קצת לעודד את כולם. עשינו 'שעת חברים', שבה חברים דיברו על זיכרונות מאביב. והתפללנו לבריאותה של טליה".
"טליה היתה הנחמה היחידה, התקווה היחידה שלנו", סתיו משלבת את אצבעותיה. "הלכנו להלוויה, הרי לזו של סימור לא הספקנו, כי היינו עסוקים בארגון ההלוויה של אביב. זה היה כואב כאילו התחלנו מחדש את השבעה שלנו".
עכשיו מגיעה ההתמודדות. סתיו אומרת שהיא מכחישה, מדחיקה, "המוח לא יכול לעכל כל כך הרבה בבת אחת. אנחנו עדיין לא מבינים מה קורה פה". אבל אביב באה אליה בחלומות קשים, מטלטלים.
"אתמול חלמתי שהיא חוזרת הביתה, וזה הרגיש לי מאוד אמיתי, חיבקתי אותה ואמרתי לה שאני אוהבת אותה. את לא אומרת כל יום־יומיים לאחותך שאת אוהבת אותה, גם אם אתן מאוד קרובות. אבל בחלום אמרתי לה, וזה היה מיוחד. ואז התעוררתי והתחלתי לבכות".
"אני חלמתי חלום הזוי", מספר ירין, "שיש פה מלא אנשים, והיא עומדת ליד מישהו, ואז נעלמת. וכל שנייה אני רואה אותה ולא רואה אותה, ומחפש אותה. ואז התעוררתי והבנתי שהיא לא תהיה פה יותר, שהיא הפסיקה לחיות. וזה שובר אותך".
סתיו מנסה להרים את המשפחה. דיבורה מהיר, רהוט, היא שבה ואומרת שצריך להנציח את אביב, להעביר מסר לעולם שהיא לא הלכה סתם. "יש אנשים שמנציחים את הקרובים שלהם דרך מירוצים או צעדות. אנחנו רוצים לארגן לאביב מסיבה גדולה. היא אהבה לרקוד, ולשיר, ולשמוע מוסיקה, ונראה לי שזו הדרך הכי טובה לזכור אותה ולהזכיר אותה.
"אני לא יכולה להגיד לך שאני מוכנה עכשיו לרקוד ולשמוח ולעשות מסיבה, גם אם זה בשביל אביב. אבל אני יודעת שככה היא היתה רוצה שיזכרו אותה, בשמחה, ולכן אני מאמינה שגם זה יגיע. שלא תהיה לנו ברירה אלא להמשיך את החיים, בדרך שלה.
"בשבעה כולם אמרו שאביב יושבת ומסתכלת עלינו מלמעלה ואומרת, 'יאללה, מה אתם בוכים עלי עכשיו'. כי ככה היא היתה, שמחה כזאת. הבנו שניקח מהמוות שלה משהו לחיים: שצריך לדעת לחיות כמוה, כי אתה יכול למות בכל יום, וצריך לדעת לשמור על שמחת חיים ולנצל כל רגע. זה מה שהיא היתה רוצה. היא היתה רוצה שננצל את החיים כמו שהיא ניצלה אותם, שלא נהיה בדיכאון.
"וזה המסר שלי לכל בני הנוער: שינצלו את החיים ויחיו בדרך של אביב. הסטטוס שלה בווטסאפ אמר את הכל: 'אם אתה חי, אז כבר תחיה'".
batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו