אזרחית חדשה

אפתח בהתנצלות. אני מניח שכמקובל בתקופה זו, ציפיתם לטור סיכום של 2015. אז בבקשה: כבר ראיתי שנים יותר טובות.

ועכשיו, ברשותכם, אחזור לחיים עצמם: השבוע, בפעם השנייה בחיי, נולדה לי ילדה.

זו כמובן רק השורה התחתונה של תהליך ארוך, שהתחיל כמה שעות לפני כן (האמת היא שהתהליך המלא התחיל תשעה חודשים קודם לכן, אבל אני מניח שאת החלק הזה אתם מכירים). אחרי נסיעה רגועה ושלווה, שבמהלכה אספתי על הפגוש שלי ברז כיבוי ותמרור עצור, הגענו למיון במחלקת היולדות וחיכינו, עם עוד כמה זוגות, לרגע שבו נישלח לחדר הלידה.

"זאת לידה ראשונה שלכם?" שאלתי גבר שתמך באשתו, תוך כדי שהוא מתרגל איתה רצף של נשימות וקלישאות, שביחד נשמעו כמו בית מהשיר החדש של קלינשטיין ופלס.

"כן. כל כך מרגש!" הוא השיב תוך כדי ניפוח כדור פילאטיס בהתרגשות. "נעים מאוד - אני יואל, וזאת אהובתי סמדר. תגיד, אתה חושב שיש אפשרות להשמיע מוסיקה בחדר הלידה? אני רוצה להשמיע לסמדר את השירים האהובים עליה ברקע".

"לא יודע", אמרתי, "אבל אני יכול לברר לך. אני בדיוק הולך לשאול את האחות אם יש טלוויזיה במסדרון, כי אני רוצה לראות את המשחק של ברצלונה ברקע".

יואל הביט בי במבט מבוהל, בזמן שאהובתו סמדר מושכת אותו הצידה כדי שלא ידבר איתי יותר, השפעה רעה שכמוני.

לא נורא, גם ככה אין לי זמן אליו. אני הרי במשימה מאוד חשובה כאן: לדאוג שהיולדת שאיתי תהיה מרוצה. כי בואו נודה על האמת, גבר בחדר לידה הוא כמו הסלט בתפריט של מקדונלד'ס: מיותר. 

ומכיוון שכך, חדר היולדות מלא בגברים חסרי מעש, שהולכים מצד לצד עם מבט עסוק בעיניים ומטלות שהאישה המציאה להם כדי שיעזבו אותה קצת בשקט ויפסיקו לנג'ס: 

"הנה, מאמי, הבאתי לך את התיק מהאוטו. מה את אומרת? להחזיר אותו ולהביא שוב עוד חצי שעה? בטח! זה נשמע לי חשוב מאוד. אני בדרך". האמת? עדיף להתרוצץ מצד לצד מאשר לעמוד במקום, כי זה מקטין את הסכנה לקפוא למוות. מי לעזאזל החליט שהטמפרטורה בבתי חולים צריכה להיות 20 מעלות מתחת לאפס בכל עונות השנה?! מה לכל הרוחות אמור להיוולד כאן, ילד או פינגווין?

בעודי מנסה להתחמם מהאור של מכונת החטיפים, תוך כדי ארגון ארוחת צהריים מזינה על בסיס קולה וצ'יטוס, נשמעה בת קול במערכת הכריזה של בית החולים - שלמרבה ההפתעה, קראה בשם שלי. יכול להיות שזקוקים לי? שאשכרה צריכים אותי כאן?

בדיוק כשהתחלתי להרגיש כמו מנתח בכיר בדרמת בית חולים אמריקנית, התבררה התעלומה: אני צריך להזיז את האוטו מהכניסה. יצאתי אל האוטו, וכשחזרתי, כעבור כמה דקות (או כמה ימים, לפי התחושה של אשתי), הגיע הרגע: קראו לנו לעלות לחדר הלידה.

לקחתי את התיק שבו ארזה האישה את כל הציוד שיידרש לנו במקרה שנצטרך להעביר את השנה הקרובה בבית החולים, ועזרתי לה בדרך למחלקה. כשהתמקמנו, גיליתי שיואל וסמדר (או כמו שאני כיניתי אותם בשלב הזה, שאנטי ובאנטי) נמצאים בחדר לידנו.

בשנייה שהתחילה אצלם הלידה, הבנתי למה שאנטי רצה להשמיע מוסיקה: הוא פשוט היה צריך למצוא דרך להסוות את הקללות של אהובתו סמדר, שהפכה פתאום מנערת פרחים מהסבנטיז לנהג משאית שתפסו לו חניה. זה היה בערך כמו לגלות שהטלטאביז עובדים בלילה אצל האחים אברג'יל.

אצלנו, לעומת זאת, העניינים התקדמו בקצב המתוכנן. בצד אחד של החדר, אשתי והצוות הרפואי המסור עשו את כל הפעולות הנכונות כדי לקדם את הלידה. בצד השני של החדר, אני עשיתי הכל כדי לראות כמה שפחות מזה, על מנת שהם לא יצטרכו לטפל גם בגבר מחוסר הכרה.

לבסוף, כעבור כמה דקות (או כמה שנים, לפי התחושה שלי), זה נגמר. זכיתי להביט במתוקה החדשה שהצטרפה לשבט המתרחב שלנו, ואפילו להחזיק אותה. באותה שנייה הבנתי בדיוק את התפקיד שאני אמור למלא בערב הזה: פשוט להיות מאושר.

כי רק כשאתה בעיצומו של התקף אושר אמיתי אתה יכול להחזיק יצור צרחן ואדמדם, שכרגע דומה יותר למשהו שרואים ב"מסע בין כוכבים: הכוח מתעורר" מאשר לך או לזוגתך, ולהיות משוכנע שאתה אוחז את היצור היפה ביותר עלי אדמות.

•   •   •

כמה ימים אחר כך, כשעמדנו להשתחרר ולחזור הביתה, התגנבה לליבי תחושת חרדה. 

זה לא היה בגלל התשלום הצפוי לחניון, אלא דווקא בגלל השעון ברכב שלי, שמשום מה מראה גם את התאריך. פתאום הבנתי שבעוד כמה ימים, 2015 תסתיים. זו היתה שנה לא קלה - דאעש, דקירות, קיצוניים, אלימות, טוקבקיסטים, מה לא - ולתוך הבלאגן הזה אני מביא עכשיו ילדה חדשה? לא בטוח שזה צעד חכם.

אבל כנראה הדבר היחיד שנשאר לנו כדי לשמור על שפיות בעולם שהולך ונהיה מטורלל מיום ליום זה פשוט לחיות. לאהוב, לצחוק, לעשות אהבה, וגם לעשות ילדים. הרי ילדים זו שמחה, ושמחה זה בדיוק מה שהיה חסר בעולם שלנו השנה.

אז טוב שבאת, ילדה שלי, ושתהיה לכולנו 2016 שמחה.

nusshayom@gmail.com(איור: יובל רוביצ'ק)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו