המשימה של קרמר

כששטפן קרמר נולד ב־1968 בעיר השדה המערב־גרמנית זיגן, הוריו לא הטבילו אותו בכנסייה הקתולית או בכנסייה הפרוטסטנטית. "כדי שתוכל להחליט לבד", הסבירו לו בלקוניות. זו סיבה שקרמר עתיד לפקפק משהו במקורותיה; כשכבר השתתף בפעילויות הנוצריות בעיר בצעירותו, נטה לשאול שאלות די קנטרניות, למשל - מדוע אם האל הוא יחיד, מופיע לפתע בנו? השאלות הללו הביאו לבסוף להרחקתו מאירועים של הכנסייה.

"ואז", מספר קרמר, "במהלך לימודים בניו יורק, כל האנשים סביבי אמרו לי שאני נשמע יהודי. התחלתי לדבר עם רבנים - והתשובות שהם נתנו לי סיפקו אותי יותר מאלו ששמעתי בכנסייה. אז שאלתי את עצמי: ׳אם כולם חושבים שאני יהודי, ואני מוצא יותר עניין ביהדות, למה לא להשלים את העיסקה?'"

קרמר, שמגדיר את עצמו אדם מאמין ("אך לא כופה זאת על אחרים"), החל בגיור אורתודוקסי והשלים את התהליך ביהדות הליברלית. בהמשך, נשא לאישה יהודייה אמריקנית.

אתה חושד שמשפחתך היתה יהודית במקורה, ולכן אולי לא הטבילה אותך?

"אני לא יודע", הוא אומר, "זו ספקולציה. יש כל מיני ניסים בעץ המשפחתי שלי, אבל איני יודע".

אני פוגש את קרמר לא בדיוק במקום האחרון שבו אתה מצפה לשמוע סיפור כזה. זהו בניין משרדים אפור שבאפורים מהעידן הקומוניסטי; תחושת "מזרח גרמניה" כבדה בשולי ארפורט, בירת מדינת תורינגיה שבמזרח גרמניה.

קרמר הוא ראש שירותי הביון הפנימיים של תורינגיה. זוהי וריאציה גרמנית לשב"כ או אולי

ל־MI5 הבריטי. החשש ממשטרה חשאית מרכזית בגרמניה - בעקבות זיכרונות הגסטפו - הביא לכך ש"הרשות להגנה על החוקה" הוקמה בנפרד בכל אחת מ־16 המדינות שבגרמניה.

קרמר, שהיה בתפקידו הקודם מזכ"ל הקהילות היהודיות בגרמניה, גויס לתפקיד על ידי ראש ממשלת תורינגיה. היה זה מינוי חיצוני מפתיע ביותר במדינה שהיא מעוז הימין הקיצוני בגרמניה, ועל אחת כמה וכמה כשהאתגר הגדול של ההגירה האיסלאמית מתגבר והולך.

אבל קרמר לא היה נטול רקע ביטחוני. "כמזכ"ל הקהילות היהודיות, עבדתי הרבה על ענייני הביטחון", הוא מספר, "לא רק מיגון אנשים ומוסדות אלא גם התרעות מודיעיניות. התפקיד כלל הרבה שיתוף פעולה עם גורמי הביון בגרמניה".

קעקועים של בוכנוואלד

את המינוי של קרמר צריך להבין על רקע פרשת NSU (האיחוד הנציונל־סוציאליסטי), כנופיה שבמשך כמה שנים רצחה עשרה מהגרים חפים מפשע ברחבי גרמניה וגם הרגה שוטרת גרמנייה אחת. את כל הפשעים הללו הכנופיה ביצעה - כנראה - תוך כדי שיתוף פעולה של חפרפרות מתוך גורמי הביון והמשטרה.

שני ראשי הכנופיה, מונדלוס ובנהארדט, התאבדו לאחר חשיפתם כראשיה, ואישה נוספת שפעלה עימם, ביאטה צ׳אפה, עומדת בימים אלה למשפט במינכן.

כיצד אדם חיצוני כמוך ניגש למשימה של ניקוי ארגון ביון?

קרמר: "אני נתקל בפחות התנגדות פנימית משציפיתי לה. למעשה, רוב האנשים שעובדים תחתיי, כ־80 אנשים, הם חדשים ולא היו כאן בזמן השערורייה. הם עומדים תחת ביקורת מתמדת על כך שהארגון היה לא רק חובבני - אלא אף סייע באופן שיטתי לרשת הרוצחים.

"האמת היא שההאשמות כנראה אינן בלתי מבוססות. אני עצמי, בתפקידיי הקודמים, העברתי ביקורת על כך. מי שהיו אז בארגון באמת היו אשמים. עשרה אנשים חפים מפשע נרצחו מתחת לאף שלהם".

זה נכון שהביון הגרמני נפל במלכודת של שימוש בסוכנים כפולים ומושתלים?

"בסיכום עדות ההגנה, צ׳אפה טוענת שלא היתה מבצעת את הפשעים לולא אדם בשם טימו ברנדט, איש ימין קיצוני שהיה סוכן כפול ומודיע של הארגון. היא אומרת שקיבלה ממנו השראה והדרכה וגם מימון. סוכנויות הביון, שפעם רדפו קומוניסטים, הואשמו תמיד בעיוורון לסכנת הטרור מהימין הקיצוני. נכון שזו עדות של נאשמת, אבל אנשים רבים, ואני בהם, תמיד אמרנו שלא יכול להיות שהימין הקיצוני כל כך מאורגן ומתוחכם בלי הרבה עזרה וסיוע מתוך סוכנויות הביון עצמן".

קל להאמין שהם תמימים. כשרואים את האנשים בהפגנות הימין - הם בעיקר נראים אנשים מסכנים, פליטי מזרח גרמניה.

"האנשים בהפגנות של 'פגידה' (ארגון פוליטי שנוסד בדרזדן ומתנגד נחרצות להגירה; ר"ד) בדרזדן באמת נראים אומללים. הסיפור החל באומללות של האזרחים, ואז המשיך בהאשמת המיעוטים הרגילה. בהמשך, האנשים הללו הפכו לכלי משחק בידי גורמים מתוחכמים יותר, כמו לוץ בכמן (מנהיג ימין קיצוני; ר"ד). בהפגנות של פגידה עכשיו כבר אפשר לראות חבלי תלייה וגיליוטינות שמיועדים לאנגלה מרקל. אפשר לראות בכך חופש ביטוי, אבל זה קרוב מאוד לאלימות פוליטית מאורגנת".

קרמר מספר כי אף ש"האנשים האומללים" באמת נמצאים בדרזדן, יש גם "תוגידה", הסניף של פגידה בתורינגיה. "האנשים הפעילים בארגון פה הם לא 'אזרחים מודאגים'. הם גרעין קשה של ניאו־נאצים. רק בשבוע שעבר דיווחו לנו על איש בבריכה ציבורית בעיר שכל גופו מכוסה בקעקועים נאציים, ובהם סמלים של מחנה הריכוז בוכנוואלד. אלו אנשים שרוצים להחזיר את הרייך השלישי לגרמניה".

הפגנה של ארגון הימין הקיצוני "פגידה" בדרזדן // צילום: אי.אף.פי

קרמר דווקא מתנגד להליך עכשווי שמנסה להוציא את המפלגה הניאו־נאצית מחוץ לחוק. "יוצרי החוקה שלנו קבעו רף גבוה, כמעט בלתי אפשרי לפסילת מפלגה, כי הם ראו איך היטלר ביסס בצורה חוקית את שלטונו בפסילת מפלגות", הוא מסביר, "הפוליטיקאים הבינו שהרייך השלישי לא התקיים כי היו הרבה נאצים, אלא כי היו מעט מדי אנשים שנלחמו בהם ברחובות".

כמו כן, הוא טוען כי הניאו־נאצים "אינם סכנה בתחום הפוליטי. ה־NPD (המפלגה הנציונל־דמוקרטית) בפשיטת רגל ומיוצגת רק בשני פרלמנטים. עם זאת, אינך יכול לדכא רוח ימנית־קיצונית, וכבר הוקמה מפלגה שתירש את מקומה של ה־NPD. כאיש ביון, איני יכול להרשות לעצמי שהם ייעלמו לי מהרדאר. כיום אני יודע היכן מתקיימים הכנסים שלהם ואיפה נמצאים המרכזים שלהם. אני יכול לבלוש אחריהם".

קרמר מספר כי "ה־NPD היא רק קצה הקרחון", וכי הניאו־נאצים הגרמנים מתחזקים "חברות בכל אירופה עם קבוצות אלימות, חוליגניות, מסדרי דם וכבוד, ועם אנשים שמוכנים להרוג ולחתוך גרונות. אלו ממש חלאות המין האנושי. איסור על מפלגה אחת בגרמניה לא יעזור. 70 שנה מכחישים בגרמניה שטרור ניאו־נאצי משגשג".

"גרמניה ביזתה את יוון"

כיהודי, אך גם כאיש ביון בכיר, קרמר לא רווה נחת מאלו הסוברים כי הימין הקיצוני אינו בהכרח אנטישמי, וכי המגמה האנטי־איסלאמיסטית עשויה להיות טובה ליהודים. "התחושה הזו קיימת גם בקרב כמה יהודים בגרמניה", הוא מגלה, "הם רוצים לראות את אנשי התנועה הימנית הקיצונית הלא ניאו־נאצית - כידידים. ראיתי גם כמה דגלים ישראליים בהפגנות של פגידה, ובצרפת אתה רואה יהודים גם במפלגתה של לה פן. אבל הגנטיקה של האנשים הללו היא אנטישמית, ואם אתה בוחן לעומק את מה שהם אומרים וכותבים, הם יגידו שיהודים אינם חברים שלהם.

"אני מהאסכולה של איגנץ בוביס (נשיא מועצת הקהילות היהודיות בשנים 1999-1992; ר"ד). כשבתחילת שנות ה־90 נשרפו בתים של מהגרים במזרח גרמניה, והמון עמד מנגד וצהל - בוביס היה מי שדיבר בעד המיעוט הטורקי. הוא אמר שאנחנו תמיד צריכים לתמוך במיעוט. נכון, לא תמיד זה 'יחזיר את ההשקעה' - יש אנטישמיות בין המוסלמים בגרמניה ללא ספק. אבל חשוב להדגיש כי המתיחות היהודית־מוסלמית בגרמניה נמוכה בהרבה מהנעשה במדינות אחרות, למשל בצרפת. יש לכך קשר שרוב המוסלמים בגרמניה הם טורקים, שהם מתונים יותר, אבל אני שומע מרבים מהם גם שהוריהם סיפרו להם כיצד נשיא הקהילה היהודית יצא להגנתם".

בנוגע למוסלמים חדשים יותר באזור: יש תחושה שכמה חודשים אחרי, סיפור ההגירה לגרמניה הופך גרוע מאוד, ובמהירות רבה. מצד אחד שורפים בתים שלהם ויש מילדיהם שהותקפו על ידי פדופילים; מצד אחר, יש גם לא מעט פשיעה בקרבם.

"יש המון בעיות ואסור לצייר תמונה ורודה, אך אני רואה גם דברים יפים יחסית. כששרפו בתים של מהגרים לפני כמה חודשים, נזכרתי במקרים שאירעו בשנות ה־90. אבל טעיתי, זה שונה לגמרי. נכון שנשרפו בתים, אבל לא ראית המון מוסת מריע למציתים.

"עם זאת, אוכלוסיית המהגרים היא קשה יותר. הטענה שכולם אנשים חרוצים שיועילו לכלכלה לא מדויקת. יש בהם כנראה כחמישה אחוזים שהם ממש אנאלפביתים, אנשים שנקודת ההתחלה שלהם היא פחות מאפס. כמו כן, רבים מהאנשים הללו מגיעים מסוריה ומעיראק, שם אנטישמיות היתה מדיניות רשמית, הם למדו אותה בבית הספר.

"אנחנו רואים הרבה מהגרים הגונים, שלא מתקרבים לטרור ולא רואים ביהודים אויב, אבל יש בקרב המהגרים אנטישמים, איסלאמיסטים וטרוריסטים בפוטנציה. היינו צריכים להיות מוכנים לכך - ולצערי, זה לא המצב. כשהם נכנסו לאירופה, היינו צריכים לפחות להעביר אותם תהליך של צילום ולקיחת טביעות אצבעות - וזה לא נעשה. כך נכנסו לגרמניה מאות אלפי אנשים בלי שנרשמו כמו שצריך. הם סכנה ביטחונית גדולה".

איפה היו הטעויות?

"ראשית, ביוון - המקום הראשון שבו הם דרכו על אדמת האיחוד. אהיה גלוי - גרמניה משלמת על טעויות; שישה חודשים קודם לכן ממש ביזינו אומה מפוארת כגון יוון. כשהיא נכנסה לקהילה האירופית, ידענו שהיא אינה ערוכה לכך כלכלית, אבל רצינו אותה לצרכים פוליטיים נגד טורקיה. אז עכשיו גרמניה מצפה שיוון תטפל עבורה בבעיית ההגירה?

"זה ממשיך בעוד מקומות. איטליה ביקשה סיוע כלכלי בקליטת המהגרים, אך גרמניה לא הקשיבה לה; אז האיטלקים מצאו פתרון. הם העלו את כל המהגרים על רכבות צפונה. הם ידעו שרק כשתתחיל ההצפה, הגרמנים יתחילו להבין את גודל הבעיה".

קרמר מזכיר גם את ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, "יש ביקורת על אורבן והיחס הלא הומני שלו לפליטים, אבל אלו צעדים שאורבן אמר שיעשה - וגרמניה העדיפה להתעלם. ירדן וטורקיה, שהחזיקו מיליוני פליטים במחנות, איבדו את הסיוע הכלכלי. ההגירה לגרמניה החלה כשהחל רעב במחנות הללו".

יש לך הסבר לעצימת העיניים הגרמנית הזו?

"זה מתחיל מכך שגרמניה - בחוקה הנאורה שלה - מתחייבת לקלוט פליטים. אבל אנחנו מעניקים את הזכות, ואחר כך איש אינו עומד בקריטריון לקבל אותה. אמנת דבלין, שקובעת שהמדינה הראשונה שאליה מגיע הפליט חייבת לקלוט אותו, יוצרת מצב שבו גרמניה יושבת כנסיך באמצע אירופה ושום דבר לא מגיע אליו. בגלל המיקום הגיאוגרפי פליטים יגיעו למדינות אחרות".

דאעש שותל בין המהגרים טרוריסטים?

"זו אפשרות, אבל היא לא נראית ריאלית. ראש שירותי הביון שלנו אמר שיש לדאעש דרכים נוחות הרבה יותר לשלוח טרוריסטים לאזור, שלא הגיוני לשלוח אותם ברגל על פני הבלקן - חשופים לסכנות כגון התקפות של שודדים. גם הטרוריסטים שפעלו בפאריס לא היו מקרב המהגרים".

קרמר מבהיר כי רבים מהמהגרים "באים במחשבה שיקבלו באירופה בית, טלוויזיה, מקרר מלא ורכב. חלק גדול מהם הם זכרים צעירים. ואז הם רואים שהחיים באירופה פחות ורודים, וקל יותר לגורמים מסיתים לספר להם שמשפילים אותם כי הם מוסלמים".

מה לגבי פשיעה בקרבם?

"המשטרה הגרמנית חושבת שטיוח הוא טוב, וחוששת מתגובה ציבורית אם יפרסמו מקרי פשע שבהם היו מעורבים פליטים. הייתי בקהילות שבהן סיפרו לי שהפליטים נכנסו לסופרמרקט, העמיסו את העגלות ופשוט יצאו בלי לשלם. בחור צעיר חזק צעק על קופאית שביקשה ממנו לשלם - 'אכרות את ראשך, זונה נוצרייה'. הרשויות בחרו לשלם לסופרמרקט על המוצרים הגנובים ולטייח את המקרה.

"היו גם מקרי פשיעה נגד הפליטים. פדופילים, למשל, שתקפו כמה מילדיהם. כמו כן, היו מהגרים שהותקפו על ידי איסלאמיסטים שראו בהם בוגדים".

יתרון מרכזי הקליטה

את עבודת המאסטר שלו עשה שטפן קרמר על קליטת העלייה האתיופית בישראל. הוא אומר שלמרות הרבה בעיות בתהליך, לגרמנים יש הרבה מה ללמוד מהטיפול הישראלי בעלייה האתיופית.

"אנחנו בגרמניה מאמינים בפיזור האנשים, כדי לא ליצור גטאות או 'תרבות מקבילה'", הוא אומר, "אבל זה נכון אולי בקליטת אנשים מתרבויות קרובות לנו - פולנים למשל - או בקליטת כמות קטנה של מהגרים. כשישראל קלטה את היהודים האתיופים, היא עשתה מאמץ להבין את הדפוסים המשפחתיים. מרכזי הקליטה, עם כל הבעייתיות שלהם, הם פתרון טוב יותר. מתוך המרכזים הללו אנשים ייצאו לעבוד, יתערו בחברה בקצב נכון".

כשהוא מקביל את התובנות לחברה שבה הוא חי, הוא אומר כי "צריך להבהיר למהגרים שהם לא חייבים לשתות בירה ולאכול שניצל חזיר כדי להיות גרמנים. המעבר התרבותי יהיה איטי. לא ביום אחד נשים בכיסוי ראש יעברו לחצאיות קצרות.

"יש לנו ערים מזרח־גרמניות נטושות. יכולנו לשים את המהגרים שם בקבוצות. יש בהם אנשי מקצוע - רופאים, נגרים וכיו"ב. הם היו מתחילים לעבוד, אפילו בקרבם. הם חייבים לעבוד. אני רואה כמה עסקים קטנים שמנסים לקלוט עובד או שניים; נגר או שוטף כלים או תפקיד אחר. זה קשה מבחינת שפה, אבל זה עובד. אלו יוזמות פרטיות בגרמניה, ולא מעודדים אותן. במקום זאת, מפזרים את המהגרים ושולחים אותם לקהילות בלי שום ניסיון בקליטתם".