"מרוב בידוד מדיני, קשה לי למצוא זמן פנוי ביומן", אמר השבוע ראש הממשלה בנימין נתניהו בציניות. היה זה שבוע עמוס, שבו נפגש עם ראש ממשלת אוקראינה פטרו פורושנקו, שוחח עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, וקידם את נרמול היחסים בין ישראל לטורקיה. כמו כן, באותו היום שבו פגש את פורושנקו, נתניהו גם נועד בירושלים עם אדי ראמה, ראש ממשלת אלבניה ואחד מחבריו הקרובים של הנשיא הטורקי רג'פ טאיפ ארדואן.
בראיון מיוחד ציין ראמה שהוא מקווה כי היחסים בין ירושלים לאנקרה ישובו למסלול תקין: "אנחנו ידידים טובים מאוד של טורקיה ושותפים אסטרטגיים שלה. שמחתי לשמוע כי למרות שיש משבר בין הממשלות של ישראל וטורקיה, המסחר בין המדינות לא נפגע מכך. גם היחסים בין האנשים בשתי המדינות באופן מסורתי הם טובים. הסדרת הסכם, שיאפשר לחזור לימים הטובים, יוביל ליתרונות גדולים לשתי המדינות".
למרות הדברים, ראמה מבהיר כי אינו מתווך בין ארדואן לנתניהו: "אלבניה קטנה מכדי להיות רלוונטית ולקחת חלק בנושא הגדול הזה שבין הידידים שלנו. אנו מרגישים חברים קרובים של טורקיה וגם של ישראל והיינו רוצים שהם ישתפו פעולה ויחזרו בהקדם. אני בטוח שזה אפשרי. הדבר חשוב לא רק לשתי המדינות, אלא גם לאזור ולעולם שסובל מבעיות רבות".
זהו הביקור הראשון של ראמה בישראל, שהגיע לרגל 25 שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין המדינות. במסגרת הביקור הוא חתם עם נתניהו על שורה של הסכמי ידידות. כמו מדינות רבות, גם אלבניה רואה בקשר עם ישראל אפשרות לפיתוח טכנולוגי שיצעיד קדימה את החקלאות ומשק המים שלה.
"ההתרשמות שלי מישראל טובה מאוד", אמר ראמה, "שוחחתי עם נתניהו בנושאים רבים: סכנת האיסלאם הקיצוני, המאבק בטרור, ביטחון, מודיעין, אנרגיה, תיירות וחקלאות. אנו מעוניינים בעוד ועוד השקעות פרטיות מישראל באלבניה. כך, למשל, אנו קרובים לסיכום של השקעה משמעותית באלבניה של קבוצת דלק, לחיפוש נפט וגז".
קוד הכבוד
אלבניה היא מדינה קטנה בחצי האי הבלקני, המונה כ־3 מיליון תושבים. 70 אחוזים מהתושבים מוסלמים סונים ו־30 אחוזים הם נוצרים - מתוכם, הרוב יוונים אורתודוקסים. בפועל, רוב תושביה הם אתיאיסטים, בהשפעת שלטון העבר הקומוניסטי, שהוציא את הדת אל מחוץ לחוק. במדינה, החברה בנאט"ו, יש הפרדה מוחלטת בין דת למדינה. "אלבניה היא אומה גאה מאוד במגוון הקבוצות הדתיות שחיות בה בהרמוניה מלאה", אומר ראמה.
בזמן מלחמת העולם השנייה מנתה אלבניה 800 אלף תושבים, מתוכם רק כ־200 יהודים. לאחר עליית הנאצים לשלטון ב־1933, נמלטו לאלבניה בין 600 ל־1,800 פליטים יהודים.
עם הכיבוש הנאצי בספטמבר 1943, באופן יוצא דופן, סירבו האזרחים האלבנים לציית לצו הכובש למסור את רשימות היהודים שהתגוררו בגבולות המדינה. במוזיאון לחקר השואה יד ושם, שבו ביקר השבוע ראמה, סיפרו כי הסיוע יוצא הדופן שלו זכו היהודים, מקורו ב"בֶסה" - קוד "הכבוד" - שמהווה עד היום את הקוד האתי הגבוה ביותר במדינה. בֶסה פירושו "לקיים הבטחה".
וכך, אלבניה, המדינה האירופית היחידה בעלת רוב מוסלמי, הצליחה במקום שבו נכשלו מדינות אירופיות אחרות. למרבה הפלא, מספר היהודים באלבניה בתום מלחמת העולם השנייה היה רב יותר מאשר בתחילתה. "אנו גאים בהיסטוריה שלנו, של הצלת יהודים במלחמת העולם השנייה, זה חלק מהמסורת ומההיסטוריה שלנו", אמר ראמה.
"היו משפחות מוסלמיות שהגנו באלבניה על יהודים. אנשים אומרים שהנאצים לא האמינו שמשפחות מוסלמיות יחביאו יהודים. אני מאמין גדול בצורך לשמור על הזיכרון המר של הטרגדיה האנושית העולמית, של השואה. זאת דוגמה נהדרת לכולנו כדי להבין איך צריך להתמודד, כדי שהעבר לא יעצור אותך בדרכך לעתיד. השואה היא לקח היסטורי לא רק עבור היהודים. זאת הסיבה שביקרתי ביד ושם, ואנו נביא מורים מאלבניה ללמוד ביד ושם כדי שיוכלו לספר את סיפור השואה".
ומשואת העבר לטרגדיית היום, גל הפליטים מסוריה ומאפריקה שנוהר לאירופה. ראמה מותח ביקורת על ההתנהלות של מדינות אירופה, שהובילה למצב הנוכחי: "מה שמתרחש עם הפליטים מגלה באופן דרמטי שאירופה איבדה את הפוקוס, שאין לה חזון אסטרטגי. היא הופכת לפדרציה מרובת עמים. גל הפליטים מסוריה נובע מכך שלא היינו מספיק נוקשים וברורים בכללים שלנו, כיצד להתנהל וכיצד לנהוג מול השלטון בסוריה. אני שותף לחזון של אלה שחושבים שהמשבר הגדול הזה הוא גם מקור לתקווה, שתהפוך את אירופה למודעת יותר לאסטרטגיה שבה עליה לפעול".
ראמה משבח את מדיניותה של קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, על קליטת הפליטים: "מה שאנגלה עשתה ומנסה לעשות מציל את הכבוד של אירופה. היא פועלת במצב קשה ומורכב, לפי ערכים אירופיים ועקרונות אירופיים, שאצל אחרים נמצאים רק על הנייר ובנאומים. אצלה העקרונות הם מעשיים".
מצייר פוליטיקה
ראמה (51) הוא איש גבוה, שחקן כדורסל בעברו, אבל במקצועו הוא צייר, מקצוע מעט שונה בנוף מנהיגי העולם. "בשנות השמונים והתשעים אמנים, פילוסופים, סופרים, אנשי תיאטרון ותסריטאים היו מעורבים בתנועה נגד המשטר וברפורמה", הוא מסביר, "מעטים שרדו. אני אחד מהם. פוליטיקה היא לא המקום הטוב ביותר לשרוד בו אם אתה מגיע מעולם האמנות אבל אני הצלחתי, ואני לא יודע אם זאת הפוליטיקה או האמנות ששילמו את המחיר.
"אולי השילוב ביניהם עבד - הפוליטיקה קיבלה משהו והאמנות זכתה במשהו. מאז שאני בפוליטיקה אני מצייר בזמן הפגישות במשרד, ולאחרונה גיליתי מחקר הטוען כי מי שמצייר בזמן פגישות, רמת הריכוז שלו בזמן הפגישות עולה ב־40 אחוזים ורמת המתח שלו יורדת ב־50 אחוזים במהלך אותו היום".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו