פיסגת הפחד

נעלי סקי, גרביים תרמיים, מכנסיים תרמיים, מכנסי סקי, חזיית ספורט, חולצה תרמית, פליז, מעיל סקי, מחממי אוזניים, מחמם צוואר, כפפות, קסדה, משקפי סקי. לסיים לעטות את כל זה רק בשביל לגלות שיש לי שוב פיפי. ככה זה כשיוצאים לחופשת סקי, בנות: תשכחו מסתם לזרוק עליכן ביקיני.

שנים שאני חולמת לעשות חופשת סקי, ולו בשביל לסמן וי על הבילוי האריסטוקרטי הזה, שבעשור האחרון רץ אצל הישראלים חזק יותר ממטקות. בכל שנה לקראת ינואר הפייסבוק שלי מלא בתמונות של חברים שעושים סנובורד כאילו הם נולדו במונקו ולא בעכו. השנה החלטתי שגם לי מגיע להבין על מה המהומה.

אם נסיעה לתאילנד מסתכמת בביקיני שעולה 200 שקלים, יציאה לחופשת סקי דומה יותר להתארגנות ללידה. אני מדברת כמובן על המחיר. חליפת סקי ממוצעת, שכוללת מכנסיים ומעיל, עולה בסוף עונה באזור ה־1,000 שקלים. וזה עוד לפני שדיברנו על כפפות, משקפיים וביגוד תרמי. מצד שני, כמה כבר אפשר לנסוע לתאילנד? (אל תענו לי).

אז אחרי שהתארגנתי על ציוד (אם אחזור מכורה, זה כסף קטן), הגעתי לנתב"ג רק כדי לפגוש עשרות תל־אביבים נוספים שנוסעים לכבוש את ההר. למזלי, הר אחר משלי. אל תבינו לא נכון, גאה להיות ישראלית, אבל לא לוקחים סנדוויץ' למסעדה.

ארבע שעות טיסה ואנחנו בגרנובל, דרום־מזרח צרפת. עוד שלוש שעות נסיעה באוטובוס של קלאב מד, והופ, אנחנו במועדון שלהם ב־Peisey-Vallandry, אי שם בהרי האלפים, לא רחוק מהגבול האיטלקי. בעונה הזאת של השנה הנוף יפה במיוחד לא רק בגלל השלג, אלא כי כריסמס מעבר לאופק, והחבר'ה האלה ממש נהנים להיות ועדת קישוט.

היכרות עם שונטל

אחרי שהתמקמתי בחדר (שהיה חמים ומרווח, פלוס נוף רומנטי נפלא), הגיע הזמן לעניין המרכזי. הבופה.

מכירים את זה שכשנכנסים לירושלים יש את סינדרום ירושלים? ככה זה גם בפעם הראשונה בבופה צרפתי. מימין - מתקפת גבינות שנחשבות מסריחות (אבל אישית, אני מוכנה להתיז על עצמי בושם בריח קממבר). משמאל - אנטרקוט, בשר עגל, המבורגר, פילה סלמון ודניס. באמצע - פסטות ופיצות לחובבי הפחמימות. לידם תבשילי ארנבות, למיטיבי לכת. ובאגף נפרד - הפחזניות, הגלידות ופאי השקדים. סתומים, למה שארצה לצאת לסקי?

אני מנסה לבנות אלגוריתם, שיחליט בשבילי במה להתחיל, ויוצא לי "תתפרעי, בר רפאלי יש רק אחת". אני יוצאת מחדר האוכל אחרי שעתיים, אבל זה לא אומר שלא חוויתי תחושת החמצה.

בתשע בערב חברי הצוות של המועדון (מה שנקרא בשפת הקלאב מד G.O - Gentil Organisateur), למרות שהם יותר י.ב (יאללה בלאגן), מעלים את המופע הפותח שלהם. בכל פעם עולה לבמה G.O ממדינה אחרת, בליווי שיר בשפה שלו, למקרה שתהיתם עד איפה דודו אהרון יכול להגיע.

בתום המופע חלק מהאורחים, רובם אירופאים (אבל נרשמו נציגויות גם מסינגפור ומברזיל), מצטרפים לריקודי שורות בהדרכת הצוות. שנאמר: אין כזה דבר להרגיש נבוך, יש לא מספיק וודקה. 

הייתי פה. בתום ריקוד המקרנה פרשתי לישון // צילום: יח"צ

בשבע בבוקר אני קמה לשחר חדש. יותר נכון, לחושך מוחלט. מתברר שבצרפת שבע בבוקר בעונת החורף עדיין נחשב לילה. עכשיו נופל לי האסימון: זה לא שהם לא מתקלחים, מבחינתם פשוט עדיין לא הסתיים היום.

בשמונה בבוקר כבר מפציעה השמש, ואני מפציעה בחדר האוכל. סקי שורף מלא קלוריות, אז אני מארגנת לי צלחת של ביצים, סלמי, תפוחי אדמה, שעועית, מרק אפונה, ומעל זה סופלה שוקולד. 

בחדר ההתכנסות לסקי אני עולה על נעלי סקי, שאותן מדדתי ערב קודם בחנות של המועדון, ויוצאת לי לעבר השלג. מדדה יהיה נכון יותר. אלה לא נעלי סקי, אלה מנטרלי מוקשים.

את פניי מקבלים עשרה G.O, שנראים ערניים מדי לשעה הזאת של הבוקר. מוסיקה, סנגריה חמה, תחפושות של אלביס וריקודים על השלג. אולי אני אעבוד בקלאב מד? במחשבה שנייה, כאן צריך כל הזמן להיות שמח.

לוקחת שלוק של אלכוהול, אולי זה יעזור לי להשתחרר. וזה עוזר. אני משתחררת יופי על שונטל, המדריכה שלי (ושל כל קבוצת המתחילים) לשבוע הקרוב, שלמרות החבטה שהיא סופגת ממני, מנסה לייצב אותי בחזרה. היא אישה קטנה ונמרצת (לא מהצרפתים ששוכבים בחוף פרישמן עם שמן תינוקות), שנראית בת 60, אבל עם אנרגיות של ילדה בת 5 בהופעה של יובל המבולבל ואנגלית שישראלים יכולים להבין. 

היא מבקשת מהקבוצה להתלוות אליה לעמדת הרכבל לטיפוס להר. הבעיה היא שכדי להגיע לרכבל צריך ללכת על שלג, וזה, מתברר, קשה יותר מללכת על מים. הניסיון לטפס עשרים מטר על השלג עם נעלי סקי ומגלשיים על הכתף, כשיש עלי שני קילו מיותרים של בגדים ופואה גרא, עולה לי בשתי נפילות על הישבן. מזל שריפדתי אותו הבוקר. בדומה לשעווה ברגליים, היתרון בליפול על השלג הוא שאחרי פעם אחת, אתה מפסיק לפחד מזה.

שונטל באה אלי ומדגימה לי איך לטפס בלי ליפול: כל מה שצריך זה לנעוץ את האצבעות של כפות הרגליים בשלג ולהשאיר את העקבים באוויר. איך לא חשבתי על זה!

הצלחתי להגיע לכניסה לרכבל, מזיעה.

אני את שלי עשיתי להיום. אפשר לחזור?

פעם ראשונה שלך?

אהה, צריך גם לעלות על הרכבל? טוב, לקחו בחורה עם פחד גבהים בינוני עד גבוה ושמו אותה על ספסל פתוח שמטפס לגובה 2,000 מטרים. "לא לחשוב על הגובה", אני משננת לעצמי, "מעניין, מישהו נפל מפה פעם?"

מזל שהיה איתי יואן, המדריך הנוסף. גבר צרפתי סטנדרטי כזה, אתם יודעים, נושק ל־40 (או ל־50, אצלם אי אפשר אף פעם לדעת), גבוה, עם לסתות מסותתות כמו של רידג' מ"היפים והאמיצים", שיער מאפיר ושיניים צחורות. בקיצור, הייתי מתעמקת בו יותר, אם לא הייתי עסוקה בלחיות.

ואז הגיעה הירידה מהרכבל תוך כדי תנועה, מין פעולה כזאת שאני קוראת לה: "רוצי, אודליה, רוצי!" כי חייבים לקום מהר ולרוץ קדימה כדי שהרכבל לא ייכנס בנו מאחורה, טריק נבזי ידוע מלונה פארקים. בן אדם רק רוצה לחיות, וכל הזמן שמים לו מכשולים.

היתרון בקבוצת המתחילים הוא שהכל יחסי. הסינגפורי שלידי, למשל, הספיק כבר ליפול פעמיים רק מלנשום על השלג, וזאת תחושה נעימה. לי, לא לו. אני מצליחה להישאר יציבה עוד כמה שניות, עד שאני נופלת על הסינגפורי.

באמת שזה לא כזה נורא ליפול. הבעיה היא בלקום. שונטל מסבירה לי איך מתרסקים נכון על השלג. אם כבר נפלת, היא מדגימה לי, צריך לעשות את זה באלגנטיות, על הצד. סבבה, אני אזכור את זה בפעם הבאה שאאבד שליטה.

מתחילים לתרגל עבודה על המגלשיים. איך להכניס את הנעל למגלש, איך להוציא את הנעל, איך להחליק רק על רגל אחת, איך, באמת?! או. אם נשענים על איזה בריטי, אפשר להצליח הכל. תודה, כריס.

תמיד אומרים שהיום הראשון הוא הכי קשה. לא נותר לי אלא להסכים. הפעם האחרונה שבה התרכזתי כל כך במשהו היתה בטסט שלי (עברתי ברביעי).

בעולם הסקי יש 19 רמות של הדרכה. עד שאני הגעתי, והמציאו את מספר 20. סליחה, אני ישראלית, בשבילי זה לא ברור מאליו שאמורים להחליק קדימה ולא אחורה. אחרי שעתיים של היכרות ראשונית עם עולם הסקי, יורדים בחזרה ברכבל לארוחת צהריים. אני מוותרת עליה לטובת חצי שעה של נמנום בחדר. פשוט היה כתוב בפלייר "חופשת סקי", ואני עדיין מחפשת את החופשה, כי כרגע אני בעיקר נותנת עבודה.

ב־14:30 אני חוזרת לאזור הרכבל. שוב נעלי סקי, מעיל, כפפות, קסדה ומשקפיים. שוב אני שוכחת את הסקי פס (כרטיס היציאה לסקי) בחדר ופושטת בחזרה את הכל כדי לרוץ להביא. החדר נעים, וצץ לי בראש סטארט־אפ גאוני: חופשת סקי ללא סקי. אבל אז אני נזכרת שסיפרתי לכולם בקבוצה שהייתי בצבא והרגתי כמה מחבלים. אני והפה הגדול שלי.

שוב הרכבל! בחיי שזה החלק הכי מפחיד עד עכשיו, לידו הגלישה במדרון נראית כמו לשחק בדוקים. הנסיעה דווקא עוברת בכיף (מתרגלים לכל דבר), השמש מתחזקת, וכבר אין צורך בצעיף או במחממי אוזניים. זה השיעור השני, ובו אנחנו כבר מטפסים חמישים מטרים לחלקה לבנה, שעליה מלמדים את הבסיס של כל גלישת סקי: איך לעצור.

אני מרגישה מושפלת כשהקבוצה שלי מתאמנת עם עשרים ילדים בני 6-3. ככה זה באירופה. כלומר, בספרטה. הילדים האלה כבר כמה שעות מתאמנים בלי אוכל ובלי להתלונן, ורק אני בודקת כל חמש דקות מה השעה. צרפתי חמוד בן 5 מנסה לעקוף אותי בתור לחבל, שלוקח אותנו לסוף העלייה.

אחרי פעמיים אני מפסיקה לוותר לו. סליחה, לו יש את האלפים כל השנה. בפורים, אגב, יש במועדון גם שיעורי סקי בעברית לילדים ישראלים. שיהיה לילדים הצרפתים בהצלחה. עוד ירידה ועוד ירידה, פה אני כמעט מצליחה לעצור, שם אני עוצרת על יפני, פה אני עוצרת על סינגפורי, שם אני עוצרת על סיני (נראה לי שזה היה הסדר שלהם).

לא מתים כל כך מהר

אחד הדברים שהכי הלחיצו אותי בנסיעה היה העובדה שהבנתי שלא מעט אנשים נפצעים בסקי הראשון. תנו לי להפיג לכם את החששות: עם מדריך טוב ובלי שאיפות לקפוץ מעל הפופיק, סביר להניח שהדבר הכי נורא שיקרה לכם הוא הרעלת סוכר. 

בארבע וחצי אתר הסקי עומד להיסגר, והשמש כבר נעלמת. אנחנו מחזירים את המגלשיים לביתן שבפיסגת ההר ומתחילים לרדת ברכבל. אז מה למדנו היום? ללכת, לעצור, ליפול, להתחיל ליהנות. למטה כבר מחכה לנו הצוות של המועדון עם מוסיקה, וודקה וטוסטונים עם כבד עוף. בקיצור, אם אתם טבעונים, תביאו אוכל מהבית.

בשש בערב אני יורדת לנשנש קצת בלובי. פשוט, בין ארוחה לארוחה מציע הקלאב קוקטיילים מדליקים, פלוס מתאבנים ולהקה שמנגנת קאברים. זה ששבעתי לא אומר שלא אֹוכל תכף עוד.

אחרי שני קוסמופוליטן אני מוכנה לעלות לחדר האוכל, לעוד ארוחה סטנדרטית של ארנבות, מולים, רוסטביף, המבורגרים, אנטרקוט, ברי, קממבר, פסטות, דגים ומרקים. וזה רק מה שאני אכלתי.

משם המשכתי לתיאטרון של המועדון, שבו מתקיימים המופעים של צוות המלון. הערב מדובר בהכלאה בין צ'יקו ודיקו במבטא צרפתי, פלוס כמה כוריאוגרפיות של הצוות. היה ביונסה. לילה טוב. 

ימין או שמאל

הבוקר השני לגלישה נפתח בביטחון, כי אני הרי גולשת ותיקה. הרכבל ואני כבר התיידדנו, ובפיסגת ההר השמש מלטפת. לי, לעומת זאת, יש פיפי, אבל למעלה אין שירותים, אז הכל בראש.

בשיעור אני פוגשת את הכיתה הטיפולית שלי. שוב אנחנו נלחמים בילדים קטנים כדי להגיע לתור לחבל. בני 5, אבל נותנים לי פייט כאילו הם בשייטת. איפה הייתם במלחמת העולם השנייה?

הבוקר בתוכנית: המשך עבודה על עצירות, פלוס פניות לצדדים. אני לא מרוכזת מספיק ופותחת את היום בנפילה על שונטל. "זה כי את לא מפשקת רגליים (ככה אמא שלי מסבירה לי למה אני לא נשואה עדיין). "תגדילי פישוק, כופפי את הגוף קדימה ותוציאי ברכיים החוצה". יופי, עכשיו את אומרת?!

הטיפ שלה עוזר. אני נעצרת די בקלות. למעשה, אני לא מפסיקה לעצור. יאללה, הגיע הזמן לגלוש ולתרגל פניות. 

לא הצלחתי להבין אם לפנות ימינה זה לסובב את המגלשיים ימינה או שמאלה, ולאן בדיוק לקחת את הגוף. אף פעם לא אהבתי פיזיקה, והנה, זה מתנקם בי. אני שואלת את הבחור הישראלי שנמצא איתי בקבוצה אם לפנות שמאלה זה אומר לקחת ימינה, הוא טוען שכן, אבל כמה חבר'ה בריטים עושים בדיוק ההפך. מצד שני, הם גם נוהגים הפוך.

בשיטת האלימינציה, אני מנסה לפנות ימינה דרך ימין, ונופלת. אז כנראה זה דרך שמאל. אני אכן מצליחה לפנות. מה זה מצליחה, אתם שואלים? עוד שנייה אני עפה מההר. שונטל נוזפת בי שאני צריכה להאט לפני הפנייה. אני נוזפת בה שיפסיק להיות לה אכפת ממני. שחררי, כולה באתי להעלות כמה תמונות לפייסבוק.

שונטל מפזרת על המסלול קונוסים, כדי לתרגל עצירות ופניות גם יחד. כל מה שצריך לזכור זה להתחיל הכי לאט שלכם, ואז להאט. כלומר, להתחיל תוך כדי הגדלת פישוק בין הרגליים, להאיץ על ידי סגירת פישוק וגלישה בקווים מקבילים, להאט לפני הפנייה ימינה, כלומר לסובב ימינה את רגל שמאל, להאיץ בחזרה, הפעם לפנות שמאלה, מייד אחר כך להמשיך ישר, לקפוץ מעל שני ילדים שנפלו ולעצור. הצלחתי! רק בלי הקטע של הפניות. 

"תאטי עוד", מדגישה הצרפתייה. בדרך כלל דווקא אומרים לי שאני לייט בלומר. 

אני והחבר'ה. היתרון בקבוצת המתחילים הוא שהכל יחסי 

בסוף השיעור, לפני הירידה לארוחת הצהריים, שונטל מחלקת אותנו למתחילים־מתקדמים (שיכולים לעבור לשלב הבא, מדרון מפחיד במיוחד) ולמתחילים־מפגרים (שכרגע לא מתקדמים לשום מקום). נחשו לאיזו קבוצה היא שיבצה אותי. 

"למה?! אבל הצלחתי לפנות", אני עותרת לבג"ץ של מדריכי הסקי. "נכון", שונטל שמה על עצמה חיוך, "אבל את עדיין לא נראית רגועה מספיק".

הדרך אל האוכל עוברת שוב בקבלת פנים חמה של הצוות בירידה מהרכבל. יין אדום, דיוויד גואטה ברמקולים, נקניקיות לכל דורש, וישראלית אחת ששואלת, "סליחה, זה חזיר?"

אחרי הארוחה שוב מנוחה קצרה, צחוקים בחדר ההלבשה, יציאה בשתיים וחצי לחלק השני. פתאום אני קולטת שאני כבר מחכה לעלות לגלוש. זה בטח האוויר הצלול שממסטל אותי. 

סוף סוף חופשה

החצי השני של היום זורם לי יותר בקלות. אני כבר יציבה על המגלשיים, כמעט לא נופלת. מצליחה לקחת פניות ועוצרת כמו ערס באלפא רומיאו כשהוא מזהה קטטה. שמישהו כבר יעלה אותי כיתה. "אולי מחר", שונטל נוטעת בי ציפיות. "אולי", היא חוזרת שוב.

אחרי המקלחת אני יורדת לספא. היום הזה כבר מתחיל להרגיש ממש כמו חופשה. אוכל טוב, אנשים מכל העולם, יין חופשי, ועכשיו מסאז'. לא יודעת איך אני חוזרת אחר כך ליפו. אם אביים כאן לידה, אני אקבל קלאב מד לכל החיים?

את ארוחת הערב אני אוכלת הפעם במסעדת א־לה קארט של המלון. כאן ההגשה אישית, כך שיש פחות כמות, אבל יותר איכות. הלכתי על פונדו גבינות. הגבינות היו טעימות, עם הפונדו קצת פחות הסתדרתי. רוב הלחם פשוט נשאר בתחתית הסיר, אז בואו פשוט נקרא לזה - תקעתי גבינות.

לא ממש שבעתי, אז עברתי לנשנש קצת בשר. ואז ביקשתי עוד. מפה לשם, הארוחה האלגנטית בסגנון צרפתי הפכה למנגל של יום העצמאות. יש מצב שהרסתי את היחסים הדיפלומטיים עם צרפת.

משם ירדתי ללובי, לצפות בתחרות כישרונות של צוות המועדון. היה אסי עזר. בתום ריקוד המקרנה פרשתי לישון. 

אחרי הפנקייקים של הבוקר אני שמה לב שהגוף כבר הרבה פחות תפוס, ושזמן ההכנות לסקי ירד. כמו כן, אני מגלה שעדיין קוראים לי אודליה, ולא אודרי: לא משנה כמה אני אגלוש, בחיים לא יהיה לי את השיק האירופי הזה, עם הקוקו הבלונדיני שמתבדר ברוח ומכנסי הגלישה הצמודים בצבע ורוד פוקסיה של נסיכות שעושות סקי במקום ללכת עם פאוץ' בטיילת.

על ההר אני מבטיחה שאת הילדים שלי אני אקח לחוג סקי ולא כדורגל, בהנחה כמובן שאתחתן עם הנסיך ממונקו (שאם חושבים על זה, גר לא רחוק מפה). בינתיים, שונטל מודיעה שכל הכיתה עולה הקבצה, ושסוף סוף עוברים למדרון אמיתי. איך אומרים לה עכשיו שסתם צחקתי?

אמא'לה, זה לא מדרון, זה יותר כמו הצוק מ"תלמה ולואיז". שונטל מזהירה אותנו לעקוב אחריה ולא לעקוף אותה, לגלוש בעדינות, לשמור מרחק אחד מהשני, והכי חשוב, ליהנות. נהנים, נהנים, יאללה אכלת את הראש. בואי נתחיל לגלוש. 

טוב, חשבתי שאצליח לעצור, ואני אכן מצליחה, אבל בסוף. לפחות חסכתי את הירידה ברכבל. "אודליה, במדרון כזה אי אפשר לעצור רגיל", שונטל מגייסת את כל הסבלנות הצרפתית שלה, "אם את לא מצליחה, תנסי לפנות ימינה או שמאלה, זה יאט אותך. או שאת יכולה להפיל את עצמך בצורה יזומה". מה אני, מטוס קרב סורי? 

מטפסים שוב לתחילת המסלול. הפעם אני זהירה וקשובה יותר, אבל המגלשיים פחות. הם פשוט נוסעים להם פרי־סטייל. גולשים מנוסים עוקפים אותי במהירות עצומה. שוויצרים, בואו נראה אתכם בשש בש.

אני עוצמת לרגע את העיניים ומדמיינת את עצמי גולשת במורד ההר, שיערי מתבדר ברוח, מוסיקה לאוזניי ויואן לצידי. אם רק היה לי עוד שבוע. ואת יואן.

בארבע וחצי אנחנו יורדים מהרכבל, ואני מסיימת רשמית את שלושת ימי הגלישה שלי. היה מאתגר, אבל כיף. סקי זה לא לכל אחד, אבל זה משהו שכל אחד חייב לנסות, ואם כבר, אז כדאי במקום שבו הולכים לישון עם פילה יען וקמים עם קממבר. עכשיו, אם תסלחו לי, אני קופצת להתחמם בתאילנד. 

--------------------------------

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו