הניצחון של דניאל

לפני שלושה שבועות, שעות ספורות אחרי שבנו הבכור נולד, נכנס דניאל פחימה לתינוקייה בבית החולים בנהריה. הוא ביקש מהאחות לאחוז את הבן, ינאי.

"אני מסתכל עליה, והיא עלי, ומתברר שהאחות הזאת היתה בהתלמדות בתל השומר כשאני הייתי שם בשיקום. היא טיפלה בי אחרי שנפצעתי, ועכשיו היא מטפלת בבן שלי. מבחינתי זו היתה סגירת מעגל מטורפת". 

פחימה (28) נשען לאחור על הספה בדירתו שבעכו. ברגע אחד מכות בו שלוש השנים האחרונות. ביולי 2012 נפצע אנושות בפיגוע בבורגס, ומאז הספיק להשתקם, להתאהב, להתחתן - ולהפוך לאבא מאושר.

"רגע אחד אני רגל וחצי בעולם הבא, ואחרי שלוש שנים אני נשוי ויש לי ילד. זה סוג של כאפה, אבל כאפה טובה. אני מאמין שמכוונים אותנו מלמעלה, אין אושר גדול מזה".

הוא אבא במלוא מובן המילה. מטפל, מחתל, נותן בקבוק עם חלב שנשאב בערב, כדי שדנה תוכל קצת להשתחרר, קם בלילות. גם לפני הלידה לא הירבה לישון בלילות, בגלל הסיוטים.

"האחיות בתינוקייה צחקו עלי כשביקשתי שיראו לי איך מאכילים את התינוק ואיך מקלחים אותו, אמרו שבדרך כלל האימהות באות להדרכות. אבל אני אמרתי שאני רוצה לדעת כל מה שדנה יודעת, לעשות הכל כמוה. אני פה בשביל שניהם". 

ינאי הקטן מכורבל בזרועותיו החסונות, המצולקות. אצבעותיו מרפרפות בעדינות על העיניים העצומות, והתינוק פוקח אותן לרגע וחוזר לנמנם בשלווה. גופו הקטן כמעט נבלע בשמיכה המחבקת, מתמסר לליטופים ולחום. בעוד רגע יתעורר ויפרוץ בבכי, ודניאל יגיד, בטון מבין של אבא עם ותק של פחות מחודש, שיש לו כאבי בטן. "כשאת יושבת וחושבת מה אני עברתי, תינוק בוכה זה קטן עלי".

פחימה נחשב לפצוע הקשה ביותר מהפיגוע בבורגס שבבולגריה, ביולי 2012. הוא היה בדרך לחופשה של כמה ימים עם שני חברי ילדות, אליאור פרייס ומאור הרוש, כשמחבל פוצץ מטען באוטובוס התיירים בשדה התעופה. חמישה ישראלים נהרגו, יותר מ־30 נפצעו. דניאל נפצע אנושות וסבל מ־60 אחוז כוויות. הוא הוטס ארצה מורדם ומונשם ואושפז בביה"ח שיבא. 

במשך חודשיים שכב מורדם ומונשם במחלקה לטיפול נמרץ כוויות בשיבא. רק אחרי שהתעורר גילה את שאירע, ואת גורלם של מאור ואליאור. "רציתי שם בעיקר את השקט שלי. לא ידעתי עד כמה כל העם דואג לי. רק כשהשתחררתי, אחרי שבעה חודשים בבית החולים, הבנתי עד כמה זה היה גדול".

הוא אומר שלא היה מטופל קל. "לא עשיתי כל מה שהרופאים אמרו. לא לבשתי תחבושות לחץ כל הזמן, יצאתי מבית החולים לתקלט באירועים. אמרתי לעצמי שאם יצאתי בחיים מהסיפור הזה, הכל שטויות.

"הסבל העיקרי שלי היה על האובדן של החברים הטובים שלי. אמרתי לעצמי שמעכשיו אני עוסק בהנצחה שלהם. ובלחיות. 

"ראיתי בשיקום אנשים שעברו תאונות דרכים, שהיו בלי ידיים ובלי רגליים, ואני הולך, מדבר, קצת צריך 'פחחות', אבל הכל בסדר. ככה אני מעדיף להסתכל על זה. אני כאן, והכל בסך הכל בסדר. ואז הכל מתגמד". 

באה לבקר עם המון שוקולד 

דנה (24), שגרה אז בטבעון עם משפחתה, שמעה על דניאל באמצעי התקשורת. "בכל פעם שהקשבתי לחדשות, דיברו על הפצוע הקשה מבורגס", היא מביטה בו ומחייכת. "אמרו שהוא מורדם, שהוא מחוסר הכרה.

"כשהוא התעורר, שלחתי לו הודעה בפייסבוק של החלמה מהירה, כמו שעשתה חצי מדינה. הוא ענה לי די רגיל, תודה וכאלה, ואיכשהו המשכנו להתכתב ולגלוש לשיחה. לא משהו מיוחד, אבל היה מין חיבור טוב.

"יום אחד אמרתי לעצמי שטוב, אעשה מצווה ואבקר אותו בתל השומר. זה היה בנובמבר, קצת לפני שהוא השתחרר מבית החולים. אמרתי לחברה שלי שאני הולכת לעשות מצווה, אבל אם הוא ייראה מפחיד, אני קמה והולכת. אני לא עובדת בשיקום, אני לא מכירה את זה. אני די מפחדת לראות אנשים במצבים קשים.

"קניתי המון ממתקים, שמתי אותם בפח ענק, ונסעתי.

"ראיתי אותו יושב במיטה, הוא נראה בסדר. היה עסוק בהמון שיחות טלפון, ורק אחרי שניתק התחלנו לדבר. אני לא חושבת שהוא ידע בכלל שפחדתי". 

דניאל צוחק. "היא באה עם מלא שוקולדים, והיה לי המון אוכל בחדר. אבא שלי עובד ב'רפאל', ושלחו לי אוכל כל הזמן. לפחות חצי שנה אחרי שהשתחררתי מבית החולים עוד נשארו לנו סטוקים של שוקולדים". 

"זה לא התחיל כמו כל קשר רגיל", היא אומרת. "זה לא היה קשר של דייטים ובילויים, כי לבוא מטבעון לתל השומר באוטובוסים הרבה פעמים זה לא כל כך הגיוני. אבל מהרגע שהתקרבתי אל דניאל, זה הרגיש לי כאילו הייתי איתו שנים לפני כן. מהרגע הראשון שדיברנו, זה היה כאילו נכנסנו למקום מאוד ברור ומוכר". 

בתקופת השיקום. "ראיתי אנשים שעברו תאונות דרכים, שהיו בלי ידיים ובלי רגליים, ואני הולך, מדבר, קצת צריך 'פחחות', אבל הכל בסדר" // צילום: יהושע יוסף

"זה היה מאוד אינטנסיבי מההתחלה", הוא משלים אותה, "כי אני לא יכולתי לצאת. לא יכולתי לשבת בבתי קפה וכאלה. אז היא היתה באה אלי לבית החולים, ואחר כך הביתה, ונשארת הרבה זמן. ככה הכרנו מהר יותר". 

שבעה חודשים אחרי שאושפז, שוחרר דניאל מבית החולים. הוא יצא עם דנה כמה חודשים, ואז עברו לגור יחד בדירה שכורה בבוסתן הגליל. כשמלאה שנה להיכרותם, דניאל הבין שזאת האישה שאיתה הוא רוצה לבלות את חייו.

"אף פעם לא חשבתי שדרושות הרבה שנים יחד כדי לדעת שזה זה. יש הרבה זוגות שיוצאים שנים ולא מתחתנים, ואז מתעוררים יום אחד ואומרים שזה לא זה. אף אחד לא אמר לנו שאנחנו חייבים להתחתן, אבל אנחנו פשוט ידענו". 

"בזמן שהיינו בבילוי בתל אביב עם זוג חברים, חברה של דנה ביקשה ממנה לעזור לה לקנות טבעת. דנה אמרה לחברה, 'זו טבעת שהייתי שמחה לקבל', ורגע אחרי שהן יצאו, החבר נכנס וקנה את הטבעת בזמן שדניאל הסיח את דעתה. 

"חשבתי להציע לה שם, על המקום, אבל אמרתי שאין מצב שהמשפחה שלי לא תהיה כשאני מציע. ואז אירגנתי הפקה שלמה", הוא מחייך. 

הם היו אמורים ללכת למסיבת פורים, כשדניאל שלח את דנה לעלות לדירה של אחיו אלי. "דנה החמודה הזאת רצתה להתחפש למסיבה, ואני חשבתי שאני לא יכול להציע לה נישואים מול כולם כשהיא בתחפושת, אז מצאתי איזה תירוץ שהיא תתחפש בבית של אחי, וככה היא גם תעלה למעלה". 

דנה צוחקת. "בכלל לא חשבתי בכיוון של הצעת נישואים. נכון שגרנו יחד, אבל מי חשב על זה? אח שלו שם לי כיסוי על העיניים, ואז קלטתי שכל המשפחה שלי ושלו סביבנו. בינתיים דניאל הגיע, הוריד לי את הכיסוי והציע לי, מול כולם". 

ערבי הנצחה לחברים שנהרגו

דנה ודניאל התחתנו באירוע גדול בחודש פברואר השנה. היו שם בני משפחה רבים, חברים וגם אנשים טובים שדניאל פגש במהלך ההחלמה. שבועות אחדים אחרי החתונה גילתה דנה שהיא בהריון.

דניאל: "חזרתי מהעבודה, הכנתי חביתה לארוחת ערב, ודנה הלכה לשירותים לעשות בדיקת הריון, כי חשבה שיש משהו. פתאום היא באה ואמרה לי שהבדיקה חיובית.

"זה היה שוק. התרגשנו כל כך".

דנה סיפרה על ההריון רק לאמה והשביעה אותה שלא לספר לשאר בני המשפחה, עד שישמעו את דופק העובר. גם דניאל סיפר להוריו, "והם היו בשוק, כמוני. הם חשבו, איפה הייתי לפני שנתיים ואיפה אני היום. עד עכשיו קשה לנו לעכל את זה". 

ההריון לא היה קל. "סבלתי בערך מכל תופעת לוואי אפשרית, כאבים, הקאות. כבר מהחודש השלישי הפסקתי את העבודה שלי כמדריכה בשירות הלקוחות בסלקום. ישבתי בבית בחופשת מחלה".

דניאל: "גם לי לא היה קל, אני לא יכול לראות אותה סובלת".

בסוף נובמבר נסעה דנה לבדיקה שגרתית של שבוע 40 להריון בבית החולים נהריה, ונשלחה מייד לחדר לידה. "דניאל לא רצה להיכנס, ואני לא רציתי שייכנס, כי חשבתי שיהיה לי יותר קל בלעדיו, רק עם אמא שלי. לא סיפרתי לצוות על דניאל ועל מה שקרה לו, אני לא אוהבת את הקטע הזה".

דניאל: "הפחיד אותי להיכנס. ראיתי את 'בייבי בום' בטלוויזיה וחשבתי שלידה זה מאוד מפחיד. אבל מפה לשם, מצאתי את עצמי עם דנה ואמא שלה בחדר הלידה. בסופו של דבר, היה מעולה. אולי זה טוב לפחד לפני, כי אז אתה מגיע ללידה ורואה שזה לא כזה נורא". 

ינאי הגיח לאוויר העולם בשעה 2:28 לפנות בוקר, אחרי כעשר שעות של צירים. 3.100 ק"ג של אושר.

"אני לא יודעת איך חשבתי שאני יכולה לעשות את זה בלי דניאל", דנה מתרגשת. "הוא היה איתי כל הזמן. החזיק לי את היד, ליטף אותי, ממש עזר. זה היה מדהים".

דנה הציעה את השם. דניאל אהב מייד.

"בתחילת מערכת היחסים, כשיצא לנו לדבר על כל מה שדניאל עבר, ועל החברים שאיבד, אמרתי לו שאם באמת נמשיך יחד ונתחתן ויהיו לנו ילדים, אולי נקרא להם על שם מאור או אליאור. אבל במהלך ההריון הבנתי שהילד הזה בא להביא משהו חדש, נקי, בריא. לא רציתי להדביק לו תווית של משהו מהעבר. הוא לא קשור לאירוע, הוא לא צריך את זה על הכתפיים שלו".

דניאל מהנהן. השיח על חבריו שנהרגו לא קל לו. הוא שולח מבט אל המקרר, שם תלויות שתי תמונות בודדות, אחת של אליאור, והאחרת של מאור. הם שם תמיד, איתו, חייו שזורים בחייהם שנגדעו. 

"אני חבר של אליאור מהגן. גם את מאור הכרתי מילדות, אבל התקרבנו יותר בתיכון. כולנו מאותה שכונה. כשהתעוררתי בבית החולים אחרי חודשיים והבנתי שהם לא שרדו, לא הייתי מסוגל להסתכל להורים שלהם בעיניים. לכי תעמדי מול אמא של חבר שלך, שלקחה אתכם בבוקר לרכבת לנתב"ג, וחודשיים אחרי זה רואה רק אותי.

"היה לי קשה. ניסיתי לברוח מהם. האשמתי את עצמי על שאני נשארתי בחיים והם לא. הפסיכולוגים קוראים לזה 'אשמת הניצֹול'. 

"עם הזמן הבנתי שאני כאן כדי להנציח אותם. אנחנו קבוצה של עשרה חברים, שהפכו למשפחה עוד מילדות. פעם בכמה חודשים אנחנו נפגשים בערב הנצחה. השנה, ביומולדת האחרון של אליאור, עשינו ערב אצלנו בבית, עם ההורים שלו.

"זה לא היה ערב של עצב, אלא של זיכרונות. הכנסתי מצגת עם תמונות שלו וכתבתי כל מיני דברים מהלב. שמתי את המצגת והלכתי לחדר, לא יכולתי לראות את הפנים של הוריו כשהם רואים את הדבר הכי אישי שאני כותב על אליאור. הם התרגשו מאוד".

זירת הפיגוע בבורגס, יולי 2012. כששואלים את דניאל איך היה בטיול הוא עונה: "פיצוץ" // צילום: דנו מונקוטוביץ 

דנה, שלא הכירה את אליאור ומאור, למדה להכיר אותם דרך הסיפורים. "אני מרגישה כאילו הכרתי אותם מאז ומעולם. כשאנחנו נוסעים למשפחות שלהם, זה לא כמו לבוא לבית שנמצא באבל, אלא כאילו מאור ואליאור נמצאים איתנו שם. יושבים עם ההורים שלהם כאילו זאת משפחה שלנו".

דניאל: "בחתונה שלנו אמא של מאור אמרה לי שהם לא הולכים לאירועים, אבל מאור בא אליה בחלום ואמר לה לבוא לחתונה שלי. היו לי תמונות שלהם בכיס והוצאתי אותן בחופה, והזכרנו אותם. הם חלק מאיתנו. אנחנו כל הזמן עסוקים בלהשאיר אותם בתודעה.

"מאז המקרה שלנו היו עוד הרבה פיגועים, ואני לא רוצה שהפיגוע שלנו יהיה עוד פיגוע, שעולה רק אצל ארגון נפגעי פעולות איבה ובימי זיכרון. אני רוצה שאנשים יראו ויבינו מה היה שם.

"אז פעם בשנה אנחנו עושים טקס ועושים טורניר כדורגל לזכר אליאור, ומשט לזכר מאור, והמשפחות מוזמנות לכל האירועים שלנו. עד שינאי נולד, אני ודנה היינו הולכים כמעט פעם בשבוע להורים שלהם, כל אחד מאיתנו בנפרד. הם כמו משפחה. עכשיו יש לנו קצת פחות זמן, אבל אנחנו עדיין רואים אותם.

"אני מניח שלא קל להם. אמא שאיבדה את הבן שלה ורואה את החברים שלו גדלים ומתפתחים, בטוח עובר לה בראש שהוא היה צריך להיות איפה שהם עכשיו. אבל אני יודע שהם שמחים בשבילי מאוד.

"בברית של ינאי אני הייתי הסנדק, ונהוג שהסנדק מברך את מי שרוצה ברכה. לא ידעתי מה להגיד להם. בירכתי אותם באושר ובבריאות, אבל היה לי לא נעים. מה אני אגיד להם?"

אישור מרופא לכרוע ברך 

הדירה החדשה של דנה ודניאל, שאליה עברו לפני כשנה, שקטה עכשיו. ינאי מנמנם בעגלה, ודנה סוגרת את הווילון הגדול במרפסת, שהאור מבחוץ לא יעיר.

הטלפון של דניאל לא מפסיק לצלצל. לפני כעשרה חודשים פתח עם אחיו הגדול אלי (38) את חברת "אידאס" לדפוס ולשלטי פרסום, אחרי שמצבו הנפשי לא איפשר לו להמשיך לעבוד כתקליטן באירועים.

"אני עסוק בעיקר בלהיות נורמטיבי", הוא חצי מתנצל. "להתנהג כרגיל, ללכת לעבודה, לחזור הביתה, לבלות עם דנה, לגדל ילדים. אלה החיים שלנו. זה הניצחון שלנו".

אבל הצלקות מהפיגוע, נפשיות ופיזיות, יהיו שם תמיד. הוא מתקשה לעמוד זמן ממושך, לעיתים מאבד את שיווי המשקל. גם מצבו הנפשי רעוע, התקפי החרדה באים ללא התראה ויצרו גם פסוריאזיס בעור. 

"החיים אחרי השיקום, זה כאב הראש האמיתי", הוא משלב את אצבעותיו. "להתמודד עם המצב הנפשי ועם המצב הפיזי ועם כל הטיפולים ועם הבירוקרטיה, שזה מתסכל.

"חודשיים הייתי מורדם, עם פגיעה רב־מערכתית. איבדתי את הראייה בעין ימין, גם השמיעה נפגעה. קבעו לי 99 אחוזי נכות. לא 100. אני לא יודע למה. אבל האחוז הזה מאוד משמעותי. בגללו, למשל, אני מקבל פעם בשנה דמי הבראה שעומדים על מחצית מהסכום שמקבלים נכים 100 אחוז.

"למזלי אני מנסה להרים את עצמי נפשית, גם כשיש נפילות. בכל פעם, לפני שאנחנו עושים טקס לאחד החברים, אני מגיע לבית חולים עם סימפטומים של התקף חרדה. רעידות בגוף, פחדים, לא יכול לישון בלילה. זה לא קורה הרבה, ולומדים להתמודד עם זה. אני לומד להתמודד עם הכל".

זמן רב אחרי הפיגוע פחד פחימה לעלות על מטוס. רק אחרי תשעה חודשים הסכים לצאת עם נכי צה"ל ונפגעי פעולות איבה לביקור שאירגנה חב"ד בקהילות יהודיות בארה"ב. זו היתה הפעם הראשונה שעלה על מטוס מאז בורגס.

"זו היתה הפעם הראשונה שעליתי על מטוס. זה היה קצת מפחיד, אבל עברתי את זה. לא הסכמתי לעלות על האוטובוס שהיה אמור להסיע אותנו, אז דאגו לי לרכב. טיילנו, בילינו, פגשנו את אנשי הקהילה היהודית, השקיעו בנו המון".

אחרי החתונה הוא טס עם דנה לירח דבש של שבוע בברצלונה. "הפעם זה עבר חלק", הוא מחייך.

מביטוח לאומי נמסר בתגובה: "אחוזי הנכות של דניאל פחימה נקבעו על סמך כל הליקויים שמהם הוא סובל והסתכמו ב־98.12 אחוז, שעוגלו ל־99. הוא מקבל מדי חודש קצבאות נכות, שירותים מיוחדים וניידות. בנוסף, הוא זכאי להטבות הניתנות לנפגעי פעולות איבה, ביניהן גם דמי הבראה". 

"הפיגוע הוא לא חלק מרכזי בחיים שלנו", מדגישה דנה ולוקחת לידיה את ינאי, שהתעורר בינתיים. "אנחנו לא הולכים ומנפנפים בזה שהוא היה בפיגוע וצריך לעזור לו. בפעם הראשונה שראיתי אותו בהתקף חרדה, זה היה מלחיץ. לא ידעתי מה לעשות, איך להרגיע. היום אני כבר שולטת בזה, לא נבהלת.

 "הפיגוע הוא לא חלק מרכזי בחיים שלנו, אנחנו לא הולכים ומנפנפים בזה"  // צילום: מאיה באומל בירגר

"דניאל ישטוף כלים ויזרוק את הזבל ויחתל את הילד, והכל נראה נורמלי, ואז יש נפילה, והוא לוקח רגע הפסקה, ואנחנו יושבים ומדברים שיחות ארוכות. אני מאוד אוהבת את הגישה החיובית שלו.

"אם הוא לא היה מצליח להשלים עם הקטע הזה, של 'הייתי במקום הלא נכון בזמן הלא נכון', והיה יושב ובוכה ומרחם על עצמו ונותן לאחרים להתייחס אליו בתור אומלל, הוא לא היה יכול להמשיך. שנינו לא היינו מגיעים למקום שבו אנחנו נמצאים היום. אבל הוא המשיך הלאה, גם בשביל החברים שלו שהיו איתו, וזה דבר גדול". 

הוא לא מפחד מהומור שחור. כששואלים אותו איך היה בבורגס, הוא עונה "פיצוץ", וגם כשהציע נישואים לאשתו, שלף חולצה שעליה נכתב: "יש לי אישור מהרופא לא לכרוע ברך, אבל מי מקשיב לו. יש לי שאלה, התינשאי לי?"

מנגד, הוא מעדיף שלא לדבר הרבה על האירועים עצמם. "אנשים עוד באים ושואלים אותי ברחוב, 'אה, אתה היית בפיגוע, מה קרה שם?' ואני מעדיף להגיד שאני לא זוכר. אני מקווה שיום אחד אוכל לכתוב ספר על כל מה שעברתי.

"הייתי גם רוצה להעביר הרצאות על איך קמתי על הרגליים, ואיפה אני היום. אני עוד לא שם, זה לא מרגיש לי נכון עכשיו, אבל אני מאמין שזה יקרה. אני רוצה שאנשים יידעו שאפשר לקום על הרגליים, גם אחרי דבר נורא כזה. ושאפשר לנצח. ואין לי ספק שניצחנו".

batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו