"יש כל כך הרבה ילדים שזקוקים לי ושאני יכולה לטפל בהם, אז מה פתאום שאהיה אנוכית ואלד ילדים משלי?"

מעילים, פירות חורף קלופים וחתוכים, בימבה, מגבונים, עוד קפוצ'ון ליתר ביטחון כי כבר מאוד קר, אופניים, עגלת תאומים, בועות סבון, שקית עם עוגיות שוקולד צ'יפס שג'וזף כל כך אוהב, וטישיו רך במיוחד לאף המנוזל של מונה.

השעה ארבע וחצי אחר הצהריים, ובבית משפחת נ' בעיר גדולה במרכז מתכוננים לרדת לפארק השעשועים, שנמצא בלב שכונה צעירה. התכונה רבה: אבא, אמא, שלושה ילדים, וגם חומי הכלב, שלא מתכוון לוותר על הזמן שלו בחוץ.

"מי מזמין את המעלית?"; "קדימה, איזה כיף לנו, הולכים לרכוב על האופניים. מי יודע לרכוב על אופניים?"

לכאורה, שיגרה של משפחה ישראלית טיפוסית, שבה לשני ההורים יש הפריבילגיה לסיים את עבודתם עד ארבע ולהתפנות לילדיהם. בסבלנות אין קץ, ברוגע, במילים טובות, הם רותמים את מונה בת השנתיים ואת דיוויד בן השנתיים וחצי (כל השמות בכתבה בדויים) לעגלת התאומים. ג'וזף בן הארבע כבר ישוב על הבימבה, וככה, כשהם חולקים שתי מעליות צוהלות "כי רק העגלה הזו תופסת מעלית שלמה", הם שמים פעמיהם לעבר מתקני הפארק.

למעשה, זה אחר צהריים הכי לא שגרתי שיש, במשפחה הכי לא שגרתית, הכי מרגשת, שמגדירה מחדש את גבולות הנתינה לזולת ומותחת אותם למחוזות מפתיעים. מונה ודיוויד נולדו בארץ לפליטים בעלי מעמד של שוהים בלתי חוקיים. מיכאל ושרון יהיו הוריהם לתקופה של עד חצי שנה, יעניקו להם בית חם ומיטה חמה ואוכל חם, יכילו אותם מבחינה נפשית ויהיו שם בשבילם 24 שעות ביממה, עם כל מה שמשתמע מזה.

משפחת נ' היא משפחת קלט, הקולטת ילדים שהוצאו מביתם על ידי צו חירום של פקידת סעד, שהגיעה למסקנה כי לחייהם נשקפת סכנה בגלל נטישה, הזנחה, אלימות פיזית או רגשית, חוסר מסוגלות תפקודית של ההורים ועוד. מעין תחנת ביניים, שאמורה לייצר עבור הילדים מקום חם ואוהב שיוכל לשקם אותם מהטראומה הקשה שבה הם נתונים, עד שיחזרו למשפחתם הגרעינית או שתימצא להם משפחת אומנה, תהליך שנמשך זמן רב בגלל החוסר הקיים גם במשפחות כאלו.

כל משפחות הקלט מגדלות ילדים ביולוגיים משלהן, לעיתים הם כבר בגרו ועזבו את הקן. מיכאל ושרון הם הזוג הראשון בישראל שקולט ילדים לפני שנולדו להם ילדים משלהם.

הוא בן 34, היא בת 30, שניהם גדלו בערים במרכז הארץ. לפני 11 שנים נפגשו במסעדה שבה שרון מילצרה, ומיכאל היה מנהל משמרת צעיר. עברו לגור יחד ביפו, בדירה מעוצבת שממנה השקיפו על הים בכל בוקר, והקפידו לסגור את הלילה בהליכה על החוף. עבדו קשה אבל הרוויחו הרבה, הספיקו לראות חצי עולם, ולא היתה מסעדת גורמה אחת בתל אביב שהם לא ידעו להמליץ על המנה הכי טובה שאפשר לאכול בה, "היינו אנשים של אוכל ויין טוב".

ילדים משלהם לא הופיעו אף פעם ברשימת החלומות שלהם, גם מסיבת חתונה היתה מוקצית מחמת המבוכה, ולכן לא נישאו מעולם, זה פשוט לא בשבילם להיות במרכז אירוע אקסטרווגנטי. שרון לא היתה הילדה שחלמה על השמלה הלבנה שתלבש ביום חתונתה, אבל היא כן היתה הילדה שהכריזה מגיל צעיר שלא תלד ילדים משלה, ובמקום זה תאמץ, "הרי יש כל כך הרבה ילדים במצוקה, שצריך לעזור ולטפל בהם, אז מה פתאום שאני אהיה אנוכית ואלד ילדים משלי? צריך קודם לדאוג למי שכבר נולד".

שרון כבר רגילה לשקט שמשתרר סביבה כשהיא שוטחת את משנתה האימהית, ולכן מוסיפה, מבלי שנדרשה להבהיר, שהיא "באמת ובתמים לא רואה שום הבדל בין ילד שאני ילדתי, שהוא בשר מבשרי, שזורם בו דם מדמי, לבין ילד שנולד לאמא אחרת אבל גורלו לא שפר עליו, והיא לא יכולה לגדל אותו, בגלל אלף ואחת סיבות.

"אני אוהַב אהבת נפש את זה וגם את זה, לא משנה לי הדת שלו, הצבע שלו, המין שלו. אני באמת לא רואה הבדל, ילד הוא ילד הוא ילד, לא משנה מי ילדה אותו. אם כרגע יש לי כוח וזמן ואנרגיה ומשאבים לגדל ילדים, אני מעדיפה להשקיע את הכל בילדים שהם כבר כאן ועכשיו, ושזקוקים לי כאן ועכשיו".

החלום: להקים בית יתומים

למיכאל לא לקח זמן רב להסכים עם העקרונות יוצאי הדופן שלה, "מאז ומתמיד הלב שלה לא עמד בפני ילדים עזובים או מוזנחים, כאלה שלא מקבלים את החום שהם אמורים לקבל מהורים, והחלום הגדול שלה היה להקים בית יתומים, שיקלוט ילדים נטושים. היא היתה מאוד רצינית בעניין, בדקה איך היא יכולה להוציא את זה לפועל, ובגלל ענייני תקציב נאלצה לגנוז את החלום.

"זו היתה החולשה שלה מאז ומתמיד, הדבר שהיה לה הכי חשוב בחיים: לדאוג לילדים שאין להם הורים. לכן היא הקפידה במשך שנים להתנדב במעונות ילדים של עובדים זרים, שם הילדים מבודדים שעות ארוכות. היא היתה הולכת לשחק איתם, מביאה סירים של אוכל, עושה כל מה שהיא יכולה כדי להוציא חיוך מהעיניים הכבויות שלהם.

"היתה משפחה אחת, נטולת אמצעים, של אבא וארבעה ילדים, שפעם בשבוע, בבוקר יום שישי, היינו הולכים אליהם הביתה ולוקחים את הילדים ליום כיף, עד אחרי הצהריים. פארק מים, ג'ימבורי, ארוחה בקניון. היינו מחויבים לילדים האלה באופן טוטאלי. ואם מישהו מאיתנו היה בחו"ל, אז היינו מוצאים מלווה לאותו יום שיצטרף אלינו. אבל אף פעם לא ויתרנו על השמחה של הילדים לקראתנו בבוקר הזה בשבוע".

בדיוק בתקופה ששרון קודמה בעבודתה כמנהלת משרד הייטק והמשכורת שלה הרקיעה שחקים בהתאם, החל לקנן בה חוסר המשמעות לחיים.

"היה לנו הכל, והחיים היו יפים לכאורה, אבל לא הרגשתי משמעותית. הייתי חוזרת הביתה בסוף יום עבודה קשה ושואלת את עצמי, מה בעצם עשיתי היום למען היקום? איך תרמתי ליקום? בזה שעזרתי לחברה שאני עובדת בה להרוויח עוד כסף?

"אז נכון שההתנדבות מילאה חלק מהלב שלי, אבל הרגיש לי, וגם למיכאל, שאפשר לעשות יותר. שפעם בשבוע זה לא מספיק".

באחד מימי שישי הם צפו בטלוויזיה, יחד עם המשפחה המורחבת, ונתקלו בכתבה על משפחת קלט. "זה היה אחרי הארוחה, ואני נעמדתי וסיננתי לעצמי בקול: "את זה אני רוצה. בדיוק את זה. אם לא פנימייה ליתומים, אז את זה".

מיכאל מחייך. "היה ברור לכולנו, באותו רגע, שזהו, היא לא תרפה עכשיו. למען האמת, אף אחד לא היה מופתע. שרון יודעת תמיד מה היא רוצה, והיא ביצועיסטית ומתקתקת, אין מי שיכול לעמוד בדרכה.

"מייד אחרי השידור היא שלחה מייל לעמותת 'אור שלום', שמפעילה את משפחות הקלט. כתבה להם הודעות בפייסבוק. היא רצתה לדעת כמה שיותר פרטים, כאן ועכשיו, ולא הבינה למה לא חוזרים אליה ביום שישי בערב.

"לי היה ברור שאני מצטרף אליה לדרך הזאת. היו לי החששות הטבעיים, איך החיים שלנו עומדים להשתנות, אבל ידעתי שזה מה שיהפוך אותה להיות מאושרת ומסופקת, ואני רוצה את האישה שלי מאושרת ומסופקת".

הכל קרה מהר מאוד

בתוך כמה ימים פגשו שרון ומיכאל את מיכל אדמוני, עובדת סוציאלית מהעמותה, שמכשירה משפחות להיות משפחות קלט ומלווה אותן לאורך כל הדרך, מרגע קליטת הילד ועד עזיבתו.

"הגיע אלי לפגישה זוג יוצא דופן בכל הפרמטרים שמגדירים משפחת קלט", היא מספרת. "בדרך כלל, ממוצע הגיל של הפונים הוא מעל 45. מיכאל ושרון היו צעירים בהרבה, ובעיקר - לא היו להם ילדים משלהם, לא היה להם ניסיון בהורות. אבל היה בלתי אפשרי לעמוד מול המוטיבציה המרגשת והרצון העז שלהם להפוך למשפחת קלט.

"זה היה כל כך יוצא דופן, שהיינו חייבים לשנות את הגישה שלנו, לצאת לרגע מהקופסה ולהבין שיש פה זוג עם יכולת נתינה שלא פוגשים כל יום. היה בהם משהו חם, אמיתי ומסור לעניין. על כל הערה שלנו, שהיתה אמורה להרתיע אותם, הם ענו, 'אין שום בעיה'.

"ככה הם הגיבו גם כשאמרנו להם ששרון תצטרך לעזוב את העבודה שלה, שהם יצטרכו לעבור לדירה גדולה יותר ולהתאים אותה לילדים קטנים, שהבית שלהם יהפוך להיות תחנת רכבת של עובדות סוציאליות ומפקחות ומאבחנות התפתחותיות, שהחיים שלהם עומדים להשתנות כליל, שהעבודה היא 24/7, אין יום ואין לילה, ושהם יצטרכו להיפרד מילדים שלבטח ייקשרו אליהם.

"הם הקשיבו והנהנו ושום דבר לא הרתיע אותם, ההפך. וכל הזמן שאלתי, 'אבל למה אתם רוצים לעשות את זה?', והתשובה שלהם היתה כל כך פשוטה ומשכנעת: 'כי אנחנו רוצים לעזור לכמה שיותר ילדים'".

שרון ומיכאל עברו קורס הכשרה ב"אור שלום" ועזבו את יפו היאפית לטובת עיר אחרת, סמוך למקום המגורים של אחיותיה של שרון, כדי שיוכלו לקבל עזרה במידת הצורך. הם שכרו דירה בת חמישה חדרים, כדי לאפשר מקום לחמישה ילדי קלט, המקסימום שמוקצה לכל משפחה.

בעזרת אחיותיה של שרון וחברים טובים, איבזרו את הדירה בכל הדרוש: מיטות, עריסות, כיסאות בטיחות, טיטולים, צעצועים לרוב וארון מלא בגדים, לבנים ולבנות בגילאי 6-0, הגילאים של ילדי הקלט, כי אף פעם אי אפשר לנחש מי יגיע ומתי. מיכאל הדביק מדבקות קיר ענקיות על קיר חדר המשחקים, והקפיד שהכל יהיה בטיחותי.

שרון הודיעה בעבודה שהיא עוזבת. "האנשים שהיו באמת קרובים אלי והכירו אותי לא התפלאו, הם התרגשו ונתנו לי את ברכת הדרך. האנשים הפחות קרובים לא הבינו למה אנחנו עושים את זה לפני שיש לנו ילדים משלנו. שמענו לא מעט 'אתם לא נורמליים'".

כעבור שלושה חודשים כבר קלטו את הילדה הראשונה, מצאו את עצמם, ככה פתאום, הורים לתינוקת שאך זה נולדה: תינוקת שהגיעה עם פקידת הסעד היישר מבית החולים.

הם מיהרו להצטייד בבקבוקים, במוצצים ובמזון תינוקות, הצמידו את עריסתה אל מיטתם, ו"החיים החדשים שלנו התחילו", אומרת שרון בעיניים נוצצות ומביטה בגעגוע בתמונות הילדה במכשיר הנייד שלה. "מסתבר שלא צריך לעבור תשעת חודשי הריון כדי להפוך להיות אמא".

קורס לעיסוי תינוקות

שמונה חודשים חלפו מאז. שבעה ילדים עברו בבית של משפחת נ', מארבעה הם כבר נפרדו - שניים היו אצלם במשך חודש וחצי וחזרו לאימם הביולוגית, ושניים, בהם התינוקת ואחיה בן השלוש וחצי שהגיע קצת אחריה, הועברו יחד למשפחת אומנה, לאחר ששהו אצל שרון ומיכאל חצי שנה.

"הפרידה מהתינוקת ומאחיה היתה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי", אומרת שרון. "הכינו אותנו לרגע הזה, אבל אי אפשר באמת להתכונן אליו. נקשרתי לתינוקת הזאת, שהגיעה אלי 'טאבולה ראסה', וראיתי כל יום איך היא גדלה ומתפתחת.

"הלכנו יחד לקורס עיסוי תינוקות ודיברתי אליה שעות, הסברתי לה איפה היא ומי אני, כי אני מאמינה שתינוקות מבינים הכל. אחיה המקסים עשה פה דרך כל כך יפה, הפך מילד סגור, מפוחד, מבולבל ועצבני, שבקושי דיבר, לפרח זקוף, מאושר ובטוח בעצמו. לקראת סוף התקופה הוא היה מסתובב פה בבית ואומר: 'אני חתיך, ואני יכול הכל!'

"במשך כל התקופה, כל מה שרציתי היה להשאיר אותם אצלנו לתמיד. לא העזתי להגיד את זה אפילו לעצמי בקול רם, כי כשאני רוצה משהו, שום דבר לא יעמוד בדרכי. אבל אם הייתי מאמצת אותם, המשמעות היתה פחות ילדים לעזור להם, ילדים שעוד יזדקקו לבית שלנו.

"הזכרתי לעצמי כל הזמן שהתחייבנו מראש להיות משפחת קלט, וזאת הסיבה שנכנסנו לכל העניין הזה. זה נכון שלמעשה עשינו לנו משפחה שהיא מיוחדת והפכנו להיות הורים, אבל זה לא בא מתוך חסך במשפחה או כמיהה להיות הורים, אלא מתוך רצון טהור ומדויק לעזור לילדים שזקוקים לעזרה.

"עשינו לצמד האחים מסיבת פרידה עם כל המשפחה שלי ושל מיכאל. כולם באו עמוסי מתנות. הכנו להם אלבום של כל הרגעים היפים שלנו יחד ומזוודה, שבה ארזנו להם את הבגדים שהם הכי אהבו ואת הצעצועים שהכי אהבו.

"רגע הפרידה למחרת היה קשה מנשוא, אבל אני כל הזמן משננת לעצמי שהם עכשיו בידיים טובות ואהובות. אני מקבלת בווטסאפ תמונות שלהם מחייכים ושמחים, אני עדיין בקשר עם הורי האומנה, עדיין קשה לי להתנתק כליל, וטוב לי שטוב להם.

"המחשבה שאני ומיכאל נתנו להם את כל מה שיכולנו במשך חצי שנה ושיקמנו אותם מהטראומה שבה הם היו מכפרת על כל הכאב והעצבות שבפרידה. אני סקרנית לדעת מה יהיה איתם בעוד כמה שנים, אבל לצערי אסור לי ליצור איתם קשר".

גם את מיכאל טילטלה הפרידה מהתינוקת ומאחיה. "למרות שהקפדתי אז לשמור על עצמי ולשדר שהכל טוב ונפלא, כל הכאב צף כמה שעות אחרי שנפרדנו מהם", יספר לי מאוחר יותר, "לקח לי כמה ימים טובים לחזור לעצמי".

ושרון תגיד שזה המחיר הכי כבד שהיא משלמת, מחיר ההתנתקות מילדים שהם כל כך נקשרו אליהם, "אבל אני מתנחמת בידיעה שהיינו שם בשבילם ברגעים הכי קשים, ושעכשיו טוב להם. עם כל הקושי, אני מוכנה לעבור את התהליך הזה שוב ושוב ושוב. היתה לי הזכות להיות שם בשביל הילדים המדהימים האלה".

האם יש פרידות שמחות?

"ילד קלט יחווה יציאה פתאומית מביתו רק פעם אחת", מסבירה מיכל אדמוני. "זה כבר קרה לו עם הוריו הביולוגיים. מהקלט הוא ייצא בתהליך הדרגתי ואיטי, מוסבר וברור, שלוקח שבוע שלם. אנחנו לא מוחקים לילד את התקופה הזאת, להפך, חשוב לנו שיזכור אותה. הוא מקבל אלבום עם תמונות מכל מה שחווה בבית הקלט, ודרכו אנחנו בעצם מחזיקים לו את התקופה החשובה הזאת.

"הפרידה שתתבצע תהיה תמיד בסימן שמחה, שמחה על מה שהיה ושמחה על מה שיהיה. כל הזמן מסבירים לילד מה הולך להיות. הוא כמובן פוגש את הורי האומנה שלו לפני. זה תהליך מורכב, אבל שמח".

ג'וזף, מונה ודיוויד מצטרפים להמולת הילדים על המגלשות. הם לבושים בבגדים חדשים, שזה עתה נתלש מהם תג המחיר. חשוב לשרון להלביש אותם יפה במיוחד, "כי הם לא ילדים סוג ב'. אם הם היו הילדים הביולוגיים שלי, הייתי בטח מחפפת. אבל איתם אין דבר כזה לחפף, הם צריכים כל הזמן להיות טיפ טופ. שחס וחלילה לא ייראו מסכנים או מסמורטטים, היו להם מספיק ימים שהם נראו ככה. אני מרגישה שאני חייבת לפצות על זה, גם בעניין הנראות שלהם".

הדס, בת שירות לאומי שבאה בכל יום לסייע למשך שמונה שעות, משגיחה על הילדים מקרוב. פעם בשבוע היא לוקחת את דיוויד לפגישה עם אמו הביולוגית במרכז קשר בעיר מגוריה של האם, עוד שיגרה שעליה מקפידים בזמן הקלט. ג'וזף ומונה לא פוגשים את הוריהם - אביהם לא בתמונה, ומצבה של האם לא מאפשר לה לפגוש אותם.

"מיכאל, תראה, אני מצליח!", קורא ג'וזף בגאווה כשהוא מדווש על אופניו. בדיוק לפני שבוע למד לרכוב על אופניים, מיכאל רדף אחריו שעות, החזיק עבורו את המושב, עד שג'וזף התייצב והצליח לעשות את זה.

הוא קורא למיכאל ולשרון בשמם, אבל כשילד ניגש אליו ושואל אותו 'איפה אבא שלך?' הוא מצביע על מיכאל ועונה 'הנה, זה אבא שלי'. הלב נצבט לרגע, אבל מודה על האבא המיוחד שג'וזף הרוויח, גם אם לתקופה קצרה.

"אנחנו לרגע לא מתיימרים להיות ההורים שלהם", מבהיר לי מיכאל כשאני שואלת מה הרגיש כשג'וזף הציג אותו כאביו. "לג'וזף ולמונה יש אבא משלהם, לצערי הוא לא בתמונה, והוא לא יכול כרגע לגדל אותם.

"אנחנו לא אבא ואמא שלהם, אנחנו שרון ומיכאל, שבתקופה הקרובה יעניקו להם כל מה שהם יזדקקו לו - מיטה חמה, אוכל, בגדים נקיים, וגם יקדמו אותם כמה שאפשר, שילמדו ויתפתחו. אבל הכי חשוב - אנחנו נעניק להם ביטחון ואהבה. זה בדיוק מה שאני ושרון עושים פה, אנחנו לרגע לא מתיימרים לחנך אותם.

"אנחנו עסוקים בעיקר בלאהוב ולהכיל אותם, לאפשר להם לחזור להיות ילדים שלא צריכים לדאוג לעצמם לאוכל, לאפשר להם לשחק כמו שילדים בגילם צריכים לשחק, לאפשר להם שיגרה בטוחה, כמו שילדים בגילם זקוקים".

"אוי, הם כל כך מתוקים", אומרת לשרון אחת האימהות בפארק, שמבחינה בשוני של הילדים. "הם שלך?". וילדה אחרת שואלת בפליאה: "את אמא שלהם?". שרון עונה לה בפשטות: "אני מטפלת בהם".

שרון מחייכת. "אנחנו הכי לא אוהבים להיות במרכז העניינים, אבל כשאנחנו מסתובבים עם השלישייה הקסומה הזאת, כל הראשים מסוּבבים אלינו. אני כבר מכירה את הריטואל הזה של המבטים כשאנחנו נכנסים איתם לקניון. כבר למדתי להשפיל מבט ולהיות קצת אנטיפטית ולענות תשובות מתחמקות.

"לילדים ששואלים אותי שאלות אני מקפידה לענות, לאימהות שלהם אני קצת פחות סבלנית, כי מצד אחד אני לא רוצה לשקר, ומצד שני, אי אפשר כל הזמן להסביר. אז אני אומרת שאני מטפלת בהם, וזה בדרך כלל עושה את העבודה. למי שמנדנד אני אומרת שאני משפחת אומנה, שאת זה אנשים יותר מכירים".

אחת האימהות פותחת שקית במבה, וג'וזף ממהר אליה ופושט את ידו. מיכל מסבירה שככה זה אצל ילדי קלט, "כשהם רואים אוכל הם מייד הולכים אליו, לא משנה כמה אוכל יש להם בבית הקלט. כאילו גובר עליהם הרעב הרגשי וזיכרון האין מפעם".

לשרון קשה לראות את זה, והיא מוציאה מייד את עוגיות השוקולד צ'יפס שג'וזף אוהב. "אני לא יכולה לראות שהם הולכים ומושיטים את היד לאוכל, אני לא יכולה לראות את זה. לכן אני תמיד יורדת לפארק עם כל האוכל שיש בבית".

כיסאות בטיחות ברכב

בצהריים למחרת אני מתלווה אל מיכאל לאיסוף של מונה ודיוויד מהמעונות שבהם הם לומדים, כל אחד בקצה אחר של העיר, כי רק שם מצאו עבורם מקום פנוי. את ג'וזף אוספת הדס מגן העירייה.

מיכאל עובד במכירות, והעבודה הזאת מאפשרת לו לתמרן עם השעות, ולהספיק לעיתים לאסוף את הילדים. הרכב שלו הפך להיות רכב הורי לכל דבר: נעילה בטיחותית לילדים, שני כיסאות בטיחות, בוסטר בשביל הגדול, וכמובן, דיסק של שירי ילדים.

בדרך לשם הוא מסביר בדרכו הנעימה שכן, השתנו להם החיים, אבל הוא לא מתגעגע למה שהיה, אולי רק לחירות הזאת לישון מתי שהוא רוצה, היא נגזלה ממנו. הוא יודע שהאישה שלו היא לא סטנדרטית, והוא זוקף את הצלחת הזוגיות שלהם לעובדה שכל אחד חושב קודם כל על השני, מפרגן בלי להתחשבן.

בכל מה שקשור לעבודות הבית הם מתפקדים בהרמוניה מושלמת, הוא מסדר ואחראי לכביסות, היא מנקה. תוך כדי נסיעה היא מסמסת לו "אל תשכח להביא את מחלק הדייסה של דיוויד, ותבדוק אם מונה צריכה טיטולים".

הם מקבלים ממשרד הרווחה קיצבה חודשית של 3,700 שקלים עבור כל ילד, שאמורה להספיק לכל צרכיו. זה לא מעניין אף אחד שהם לא מצליחים לחסוך כלום, כי שרון לא עובדת (להפך - תנאי מוקדם של משפחת קלט הוא שאחד ההורים לא יעבוד).

גם ככה, על מה בדיוק הם מבזבזים? כבר אין יציאות למסעדות, ואין טיולים לחו"ל, ואין קניית בגדים יוקרתיים. אבל מבחינתם, יש את טעם החיים.

"ברור שהשתנתה לנו הזוגיות", הוא אומר, "כבר אין לנו זמן כמו פעם לשבת אחד מול השני. אבל הכל הרבה יותר עוצמתי מפעם. חווינו יחד דברים רגשיים חזקים. עד שהתחלנו עם זה היינו מתרגשים ממנה טעימה במיוחד במסעדה, או ממקום יפה שביקרנו בו. היום אנחנו מתרגשים מהחיים עצמם".

וכן, החברים שלהם מאוד מפרגנים ותומכים בהם. "היו כאלה ששאלו, 'מה העניין? אתם לא יכולים להביא ילדים משלכם לעולם?', אבל הרוב, שמכירים אותנו באמת, לא הופתעו מהצעד שלנו.

הוא ממשיך ללכת לכדורגל בשבת. לפעמים לוקח את הגדולים איתו, ושרון נשארת עם הקטנים. כשהיא הולכת לרקוד בחוג, הוא נשאר עם הילדים. רק לעיתים רחוקות הם יוצאים יחד, והם כבר לא מארחים כמו פעם, למי יש כוח, "אבל זה לא חסר לנו. העיקר ששרון על גג העולם, את שמת לב לזה, נכון?

"שרון בדקה איתי אלף פעם אם אני לא נשאב לפרויקט הזה רק כדי לרַצות אותה. היה חשוב לה לדעת שגם אני רוצה לעשות את זה. לי היו חששות שאני כבר לא אהיה ציפור דרור, ושיהיה לנו קשה.

"אז אני כבר לא ציפור דרור, אז מה? וממש לא קשה לנו, גם כשהיו אצלנו ארבעה ילדים בבת אחת. הסיפוק מהעשייה הזאת שווה את הכל. לא היה רגע אחד שמצאתי את עצמי מצטער על מה שעשינו, אפילו לא בסתר ליבי".

כשהוא נכנס לגן של מונה, היא רצה אליו בזרועות פתוחות, עיניה זורחות. המפגש ביניהם, מלא אהבה ורוך, מגדיר אלטרואיזם בפשטות מרגשת. מפגש בין ילדה של החיים, בת שנה ושמונה חודשים, לבין גבר צעיר, שהחליט, עוד לפני שהפך לאבא, להקדיש את חייו לילדים אחרים.

היא מניחה עליו את ראשה, והוא אומר לה בחום, "נסיכה שלי, בואי ננגב לך את הנזלת". המטפלת ממלאת את ידיו בניירת של גן. "אלה ציורים של מונה על הסתיו, יש גם שירים ודקלומים, והנה ההזמנה למסיבת חנוכה".

לא עושים עניין מהגדרות

על ההזמנה כתוב "הורים יקרים", ומיכאל כבר רגיל להגדרה החדשה שלו, הוא לא עושה עניין מהגדרות. במסיבת החנוכה שתתקיים בגן מונה לא תצולם לקבוצת הווטסאפ של ילדי הגן, מכיוון שאסור לחשוף אותה בצילומים. ההורים בגן יודעים שהיא שייכת למשפחת קלט, לא שואלים הרבה שאלות, "בעיקר מחייכים אלינו חיוכים חמים כאלה של 'כל הכבוד'".

עכשיו נוסעים להביא את דיוויד. "בוא הנה, נסיך אחד!" הוא קורא לו מקצה החדר, כשמונה תלויה לו על הכתף, ודיוויד רוקד כל הדרך אל מיכאל. "ראית איך הוא הולך בריקוד? הוא משהו, הילד הזה!"

ברכב, כששני ילדיו הזמניים ישובים מאחור בכיסאות בטיחות, יספר לי מיכאל איך דיוויד הגיע מטראומה של התעללות, ו"תראי אותו עכשיו רוקד, שר, צוחק. כל הזמן הוא ככה. קם בבוקר מבסוט. הולך לישון מבסוט. זה שהוא בכלל מצליח לישון זה הישג גדול, בימים הראשונים הוא לא ישן כמו שצריך.

"כשהם מצליחים לישון שינה רציפה בלי להתעורר בוכים, אני יודע שהם מתחילים תהליך של החלמה. שהם מרגישים בטוחים במקום שלהם, ומרשים לעצמם לאבד שליטה ולשקוע בשינה טובה".

מונה מושיטה אלי ידיים

במעלית שמעלה את כולם מהפארק הביתה מונה שולחת אלי ידיים ומבקשת שאאסוף אותה אל חיקי. מיכל מציינת ש"ככה זה אצל ילדי הקלט, יש חוסר מובחנות בין מבוגרים משמעותיים, ואין מובחנות לדמות אחת משמעותית. הם כל הזמן מוקפים באנשים רבים שהם לא הוריהם, אז הם 'הולכים' לכל אחד".

הדס עוזרת עם המקלחות, מיכאל מחתל במיומנות. פעם, בהתחלה, הוא קצת נרתע מהעניין, היום רק תנו לו להחליף טיטולים בשרשרת. ארוחת הערב מוגשת: קציצות כרישה, ברוקולי וכרובית, וגם בטטה וקטניות מונבטות, בשביל החלבון המלא. שניצל וצ'יפס הם יאכלו לעיתים רחוקות, בטיול לקניון.

האחות הגדולה של שרון, הגר, היא האורים והתומים שלה בענייני תזונה, ובכלל. שלושת בניה משמשים לילדי הקלט בני דודים לכל דבר, אבל רק לכמה חודשים.

"אני מעריצה את שרון, היא פשוט מעוררת השראה", אומרת הגר. "היא אמא כל כך טובה. מבחינתי להיות אמא זה להיות במצב של נתינה גדולה כל היום, אבל מה ששרון עושה זה הרבה יותר. זה לתת למען מישהו שבעצם לא שייך אלייך, אבל זקוק לך כל כך.

"מה שהיא ומיכאל עושים זה חסד גדול גם עבור הילדים שלי. היא נותנת להם דוגמה לנתינה אבסולוטית, וזה מלמד אותם שיעור על ערכיות ונתינה, גם למי ששונה ממך. הילדים שלי מצטרפים אליהם לג'ימבורי ומעסיקים אותם לשעות.

"הילדים של אחותי מדהימים. פשוט מדהימים. ככה אנחנו קוראים להם במשפחה, 'הילדים של שרון ומיכאל'. עם זוג האחים שהיו אצלם היינו מטיילים כל שבת, הפרידה מהם היתה לא פשוטה". קולה נשבר, ודמעות עולות בעיניה. "אני מתגעגעת אליהם, אהבתי אותם כמו דודה. אני מתנחמת בזה שטוב להם עכשיו, ושהם מצאו משפחה חמה ואוהבת".

לא היית רוצה להיות דודה לילד ביולוגי של שרון?

"מאוד, וגם ההורים שלי היו מאוד רוצים שיהיה לה ולמיכאל ילד משלהם. אבל זה לא הכרח המציאות. לא תמיד חייבים ללכת לפי מה שכולם עושים".

ב־19:30 שלושת הילדים של שרון ומיכאל כבר אחרי מקלחות, ארוחת ערב, צחצוח שיניים. הדס מקריאה לכולם סיפורים בחדר המשחקים, העמוס במשחקים ובספרים, ו"קדימה, למיטות". בחדר הילדים יש ארבע מיטות, שריח נעים של כביסה עולה מהסדינים הנקיים שלהן. ריח של בית חם ונקי ומטפח. רק שתיים מהמיטות מלאות, דיוויד ומונה ישנים כאן. ג'וזף ישן בדרך כלל במיטה של שרון ומיכאל, הם מאפשרים לו. "זה לא הזמן והמקום לחנך את הילדים האלה או להציב להם גבולות. זה הזמן לאהוב אותם".

כמו כל זוג הורים, הם מוקסמים מהרגע הזה שבו היום האינטנסיבי נגמר, והשקט משתלט על הבית. לא תמיד הכל זורם על מי מנוחות, כל קליטה של ילד חדש מביאה איתה מורכבות וקושי משלה. גם לילדים שבבית הסיטואציה הזו חדשה ומורכבת, וגם להם אנחנו מסבירים בבהירות למה יש להם פתאום חברים חדשים בבית. בדרך כלל הם שמחים על התוספת החדשה למשפחה".

"כשג'וזף הגיע אלינו הוא היה ילד עצוב ועצור, שלא הביע רגשות", אומר מיכאל. "היו לו הרבה רגעים של כעס וזעם והתנהגויות אלימות, באחת הפעמים אפילו הצליח לתלוש את דלת הממ"ד ממקומה. לקח לו זמן להירגע, ואז הוא היה מתעורר בלילה עם סיוטים, כאילו בלילה הכל הוצף מחדש".

שרון: "בהתחלה היו רגעים שהוא היה יורק עלי ובועט בי וכל כך בכה. כל מה שעשינו היה לחבק אותו, לאסוף אותו פיזית, להיות איתו שם בשבילו, לנחם אותו ולתת לו מילים לכאב שלו, כי לא תמיד הם יכולים להגיד את מה שהם מרגישים, וזה לגמרי חלק מהתפקיד שלנו. להיות איתם גם כשקשה, ולהבטיח להם שהם עכשיו במקום בטוח.

"היתה לנו כבר קליטה של ילד שהגיע בלי מכנסיים, בלי אף חפץ ששייך לו, וגרוע מזה, לא היה לו שם. לא ידענו אפילו איך קוראים לו, עד כדי כך הוא היה תלוש. זה היה מאוד קשה ומורכב. אז מה? בעבודה לא היה לי קשה ומורכב?

"ורגע, אני עוד לא יודעת איזה לילה הולך להיות לנו. לפעמים הם מעירים אחד את השני בשרשרת של בכיות. לפחות בסוף היום שלי אני מסתכלת על מה שהיה ועל מה שעשיתי, ואני יודעת שהאנרגיה שלי תועלה למען היקום הזה, שעשיתי למען מי שהיה זקוק לי".

גם ה"סבים" בתמונה

שיגרת סוף השבוע שלהם כוללת ארוחת שישי עם הילדים אצל הוריו של מיכאל ופנקייקים של שבת בבוקר, שהילדים מחכים להם בכיליון עיניים ופה. לאמו של מיכאל, סייעת בגן במקצועה, עדיין אין נכדים משלה, והיא מחכה לילדים בכל שישי שיבואו ויכניסו שמחה לבית, קונה להם מתנות ומפזרת להם משחקים בכל הבית.

"אנחנו בעננים כשהם באים", היא אומרת, "מבחינתנו הם הנכדים שלי. זה נכון שאחרי תקופה הם נעלמים לנו, לכולם זה קשה, אבל הכי חשוב למצוא להם בית חם".

היא לא הופתעה כשבנה ובת זוגו סיפרו לה שהם הופכים להיות משפחת קלט, "שנים הם דיברו על זה. למיכאל תמיד היתה גישה נהדרת לילדים, ושרון תמיד אמרה שהיא תעדיף לטפל בילדים שכבר נולדו וצריכים עזרה. ברור שאני רוצה שהם יביאו לי נכד משלהם, נו בטח, איזו סבתא לא רוצה נכדים, אבל אני מחכה בסבלנות. מעניין החתונה כבר ירדתי לגמרי. בינתיים אני מאוד מאוד גאה במה שהם עושים".

דקות אחרי שהילדים הלכו לישון, הבית שוב מסודר ומבריק. שרון, יפה וחזקה ונוכחת, אמא אדמה מלאת השראה, שאי אפשר שלא להעריץ את עשייתה, אומרת שהיא לא היתה מוכנה להיות עכשיו בשום מקום אחר מלבד כאן, "בבית שלי, עם הילדים שלי, ככה, כמו שאני, עם הטרנינג שמלא בנזלת, עם הטיטולים, עם ההשכמות, עם העייפות.

"בסוף היום אני יודעת שאין שום דבר אחר שהיה מסב לי אושר ומשמעות כל כך גדולה. יש לילות שלמים שאני לא ישנה, ולמחרת אני מתפקדת. עד לא מזמן, במשך חצי שנה, היתה לי תינוקת בבית.

"אנשים שואלים אותי מאיפה הכוחות. מסתבר שהעשייה הזו ממלאת לי את המצברים. אני מאחלת לעצמי לעשות בדיוק אותו הדבר עוד שנים רבות, כי אין שום דבר שידמה לנשיקת לילה טוב מילד שיודע שיש מי שישמור עליו וידאג לו. אין שום דבר שיכול לדמות לאושר הזה. אני מצאתי משמעות לחיים שלי".

מיכאל חולם לסיים את חוזה השכירות ולעבור לבית צמוד קרקע, כדי שיוכל להציב בחצר טרמפולינה ובריכת שחייה קטנה, איך הוא לא חשב על זה קודם. בסתר ליבו, בלי להציק לשרון יותר מדי, הוא מקווה שהיא תתרצה ותלד ילד משלהם. "היא עוד צעירה, יש לנו זמן, ובכל מקרה זה ברור לי שאנחנו לא נהיה משפחה רגילה. לילד שלנו יהיו אחים ואחיות לא ביולוגיים, ואנחנו נהיה מיקס כזה של משפחה מיוחדת, אבל שמחה".

זקוקים לעוד הרבה משפחות

משפחות המעוניינות לשמש משפחות קלט או אומנה מוזמנות לפנות לעמותת "אור שלום", בטלפון 03-5417000 או באי־מייל