יום שני, שמונה בערב. מבין הסמטאות של שכונת התקווה בתל אביב עושים את דרכם אל מתנ"ס בית דני מאחורי האיצטדיון השכונתי כמה עשרות קשישים ותושבי השכונה. אט אט הם עולים במדרגות המתנ"ס, חלקם נעזרים בהליכון שאליו הודבקו כדורי טניס מלוכלכים, ותופסים כיסאות. גם כמה בני הדור השני והצעירים מצטרפים. בחדר - הרוחות סוערות, האווירה אווירת מלחמה ופחד, הרבה מאוד פחד. "תשמע, בדלאק", מספרת אחת השכנות במבטא עיראקי כבד לשכנה הצעיר, "אני, מהחלון שלי שמעתי צרחות. ידעתי שיהיה עוד רצח, אבל מה אני יכולה לעשות? סגרתי הכל מהר". ממקום אחר בחדר נשמעת צעקה זועמת: "הנה, תספרי לו, תגידי לו שאת לא עולה הביתה בלי אורות, שאת מפחדת להסתובב ברחובות! איך אפשר לחיות ככה? אף פעם לא היה רצח בשכונת התקווה", ומעוררת המולה ותגובות נזעמות נוספות. האזרחים המפוחדים הם תושבי שכונת התקווה, שבשבוע שעבר התכנסו לכנס חירום בעקבות רצח עובדת זרה בת 27 מאריתריאה בידי בעלה. התושבים שפעם חששו רק מקצב הגעתם של המסתננים לשכונותיהם, חוששים כעת מהתגברות מעשי האלימות, שכן הרצח של העובדת מאריתריאה לא היה הראשון שאירע בדרום תל אביב בשנתיים האחרונות. התושבים הזועמים מחליפים חוויות מאינספור מקרי אלימות שנתקלו בהם לאחרונה. "אחד הזרים השתין על קיר בית כנסת. יצא אליו הגבאי של הבית כנסת, העיר לו - וקיבל מכות רצח", מספר אחד התושבים. "אני לא יוצאת מהבית", חולקת חביבה, תושבת השכונה בת 73. "אם כן, אני לא לוקחת תיק. פעם אחת קפצו עלי וזה הספיק לי". אישה אחרת מגוללת כיצד החטיפו מכות לילדים שלה, על צעירה שנקלעה לסמטה והפכה קורבן להקנטות, על ילדים בני 6 ו-8 שקיבלו מכות מהזרים אחרי שביקשו שיחזירו להם את הכדור שלקחו. ויש גם זנות. "בבניין לידי יש אחת שיש לה 'קבלת קהל' כמעט כל היום וכל הלילה", מספר תושב זועם. אהובה יוספן, אם לשישה: "איך מרגישה אמא ששומעת מהבת שלה 'אני מפחדת לצאת החוצה מהדלת'? מה אני אמורה לעשות? ילדות צעירות אמורות לצאת, לפגוש חברות, לא להיות במעצר בית. אנחנו גרים בשכונה כבר 25 שנה ואף פעם הבנות לא פחדו. המסתננים מתחילים לדבר עם הבנות, לחייך אליהן, אלה בנות דתיות... הם מסתובבים שיכורים, הבנות שלי לא רוצות לצאת לבד". פנינה כהן, בת 67 שנולדה בשכונה, התרפקה על הימים שהיו ואינם עוד: "אבא שלי הגיע בשנת 1933 כשהתחילו לבנות את השכונה אבן אבן כשעוד היה כורכר, פרדסים וחולות. זאת היתה שכונה כמו בסרטים של פעם: הדלתות של כולם תמיד פתוחות, ריחות של אוכל מסורתי היו באוויר, שכנות היו באות ויוצאות, יושבות ומפטפטות. היתה שמחה, הילדים היו יוצאים לשחק ברחוב. היום הכל השתנה: הילדים מפחדים ללכת לחוגים, הדלתות בארבע אחרי הצהריים ננעלות וכולם נשארים בבית. יש כל הזמן עימותים עם המסתננים. אם מישהו מנסה לדבר איתם הוא מיד שומע 'פאק יו', מקללים בשפה שלהם שאנחנו נסתלק מכאן". פיסגת הפחד לשיאם הגיעו העימותים, המרירות והפחד בוקר אחד בפברואר האחרון, כאשר הצטלבו דרכיהם של אסתר גלילי, תושבת השכונה, ויעקב אל-פדל, מסתנן סודאני. על פי המשטרה, שעתיים לפני המפגש הגורלי ביניהם, תקף יעקב אישה שזהותה לא ידועה. הוא התנפל עליה וחבט בה בפלג גופה העליון ובראשה. התקיפה פסקה רק כשהגיע אדם אחר לעזרתה של המותקפת. 45 דקות אחר כך תקף יעקב, שהסתובב שיכור בשכונה, אישה נוספת שגם זהותה אינה ידועה. הוא ניגש אליה וניסה לשדוד את תיקה. אחרי שחבט בה, היא הפילה את התיק ונמלטה. בחמש לפנות בוקר הגיע תורה של אסתר: היא יצאה לקניות במרכול סמוך לביתה ונתקלה ביעקב. מסיבה שעדיין אינה ברורה, החלה קטטה בין הצעיר לקשישה בת ה-68, ובסרטון שבידי המשטרה נראה יעקב מכה את גלילי בראשה וזו מתמוטטת כעבור זמן קצר. מאוחר יותר נקבע מותה בבית החולים. אל-פדל נשפט לשמונה שנות מאסר. העונש, לטעמה של קורין, בתה של אסתר ז"ל, הוא בעצם פרס: "הוא היה זרוק ברחוב, לא היה לו בית, לא אוכל, שתייה, כלום. ועכשיו הוא קיבל פרס לשבת בכלא. ממתי מקבלים רק שמונה שנים על רצח של אישה? והוא עוד נתן לה מכות כדי להרוג. זה לא עונש. זה מקומם בצורה לא רגילה, אני קיבלתי עונש, לא הוא". חייה של גלילי השתנו לבלי הכר: הפחד שהיה גם לפני כן הוזן בטראומה אישית קשה. "אני לא יוצאת מהבית כמעט, בטח לא בחושך. באזור שלנו בכלל לא מרגישים שנמצאים בישראל, כאילו ארץ אחרת". קורין אומרת שהתושבים משתדלים לא לעזוב את המקום, אף שחלק ניכר מהתושבים כבר החליפו כתובת. "אם לא טוב בישראל, אם יש פיגועים, אז עוזבים-! ההורים שלנו באו למדינה כדי לחיות כאן, אז גם אם קצת קשה לא בורחים. אבל מי שרוצה לעזוב נתקל בבעיות: מי ירצה לקנות כאן דירה? יש אנשים שגרים כאן שנים על גבי שנים שאוהבים את המקום כי כל החיים חיו כאן ולא נוח לעזוב את המקום, והמעטים האלה שסובלים - כל הכבוד להם". בעיית הדלת המסתובבת במשטרת מרחב יפתח מודעים לבעיה ומודים שהפשיעה בקרב הזרים אכן גוברת. חלק מהגידול נובע מהעלייה במספר המסתננים. על פי נתוני רשות ההגירה והאוכלוסין, אם לאורך כל שנת 2009 הסתננו לישראל 5,335 זרים ונותרו 4,807, בעשרת החודשים של 2010 בלבד הסתננו לא פחות מ-11,687 זרים, שמהם נותרו 11,324. עיקר הפשיעה הוא בתחום של שוד ופריצות, אולם הולך וגדל הנפח של עבירות סמים. הנתון החמור מכל: בשישה מתוך 14 תיקי רצח שנחקרים במרחב יפתח מעורבים נתינים זרים, בין שהם קורבנות ובין שהם מבצעים. מדוע הזרים מעורבים באלימות? במשטרה סבורים שמדובר בשילוב של גורמים: "באפריקה אין נגישות לאלכוהול. בארץ האלכוהול חופשי, והוא גורם משמעותי לאלימות", טוענים במשטרה. "גם חופש העיסוק במין הוא גורם משמעותי: באפריקה ללכת לשכב עם זונה זה סיפור מההפטרה ובדרום תל אביב זה עניין של מה בכך. הליברליות שיש פה לעומת מדינות המוצא גורמת להם להלם ולעלייה ברמת הפשיעה". אז למה המשטרה לא מעורבת יותר בנעשה בשכונה? במשטרה טוענים שהם לא יכולים לספק את הפתרון. "אחת הבעיות היא התופעה של הדלת המסתובבת", אומר קצין בכיר, "בכלא קציעות יש איקס מקומות, וכשהם מתמלאים, מי שהגיע ראשון - משתחרר ראשון, ומגיע אלינו". "אלינו" מתייחס לאזור דרום תל אביב, וגם לכך יש סיבות טובות. "זה עניין של היצע וביקוש. בתחנה המרכזית נמצאים מי שיודעים לסדר לחברים עבודה ודיור במחירים זולים והם באים לכאן. מבחינתנו אלה אולי תת-תנאים, אבל מבחינתם מדובר בעליית מדרגה בתנאים לעומת הפחונים והקרטונים של אפריקה. הם מגיעים לבתי אבן בדרום תל אביב, מחליפים את הפלשתינים כעובדי ניקיון במסעדות, טווים קשרים, יודעים לעבוד קשה, ועובדים בשיטת חבר מביא חבר". ההסברים של היצע וביקוש שמספקת המשטרה אינם מספקים את שלמה מסלאווי, חבר מועצת העיר תל אביב, שגם אירגן את כנס החירום. "אנחנו מרגישים מופקרים. חייבים לעצור את המגיפה ואני לא יודע איך. היתה החלטה שהנושא יידון בהנהלת העירייה, אבל עד היום לא קרה כלום". "אנחנו גזענים-! המדינה גזענית" מסלאווי טוען שכאשר הוא מעלה את הסוגיה קוראים לו "גזען" וזו אחת הנקודות שמרתיחות את תושבי דרום תל אביב בכלל ושכונת התקווה בפרט. הם שבים ומבהירים כי אינם נגד המסתננים בשל צבע עורם אלא בשל בעיות הקליטה שמדרדרות אותם לחיי רחוב ופשע. גם במהלך הכנס, כאשר קמה אחת התושבות וצעקה בתסכול "שייקחו מפה את כל השחורים האלה", קפצו עליה התושבים והיסו אותה. בין המשתיקים היה גם עובד חוגי (49), יו"ר שכונת תל חיים ביד אליהו ופעיל מוכר בשכונות. "אנחנו לא נגד האנשים האלה, שהם בעצמם מסכנים וכואב הלב לראות אותם", אומר חוגי, "אנחנו נגד הממסד שלא עושה כלום לעזור להם ובכך פוגע גם בהם וגם בנו. הרי כל הזמן אומרים שמבחינה הומנית צריך לעזור להם, שהם אנשים מסכנים. תושבי השכונה מסכנים לא פחות, אבל אף אחד לא בא להיות הומני אליהם. כולם יודעים שמדובר בשכונות מצוקה, בתושבים קשי יום. כל הזמן מדברים על שיקום שכונות, אבל למעשה עושים את ההפך: במקום להביא לכאן אוכלוסייה צעירה ולחזק את השכונות, מביאים אנשים שלא יודעים את השפה ואין להם עבודה. הם לא בדיוק מתחרים על מקומות העבודה עם אלה שעובדים בהיי-טק אלא מתחרים עם אלה שעובדים בשביל 3,500 שקל בחודש. "אנחנו לא גזענים. מרתיח אותי, פוגע ומעליב שאומרים שאנחנו גזענים", מבהיר חוגי, "אני לא נגדם אישית. יותר מזה, האנשים שיש להם סכנה בארץ המוצא שלהם, חובה עלינו לדאוג להם. אלא שבמקרה הזה הממסד גזעני: הוא מביא אותם אלינו כי אנחנו באותו צבע עור שלהם. אנחנו מזרחים, הם מאוד דומים לנו. בצפון תל אביב הם יהיו חריגים ושונים. המסכנים האמיתיים הם הילדים שחיים בשכונות האלו. כשהיו הפגנות של ילדים זרים ששרו 'ארץ ישראל יפה' כולם באו לשמוע אבל בזעקה של הילדים שלנו אף אחד לא מתעניין". קורין גלילי, שאימה נרצחה בידי מסתנן, מוסיפה: "אם מישהו היה עוזר להם, מכניס אותם למרכזי קליטה - מילא. אבל זה לא ככה. הם לא מצליחים להתאקלם ואנחנו סובלים". פנינה כהן מחרה מחזיקה אחריה: "רובם מסכנים. רק הבוקר יצאתי מהבית וראיתי אחד מהם זרוק בגינה על החול, הם גם במצוקה. בשביל זה הם ברחו משם-! בשביל להיזרק בגינה? אף אחד לא הכין להם תשתית. כואב לי עליהם גם כן. הם במצוקה". על פי חלק מהתושבים, הבעיה גם בתקשורת. ואם תשאלו את הרב אורן זרגרי, "הבעיה היא בעיקר בתקשורת". זרגרי, שחתם על מסמך שקורא לתושבים לא להשכיר דירות למסתננים, אומר: "התקשורת לא מכירה את הסבל שאנחנו עוברים. כשחתמתי על המסמך קראו לי גזען, לא הומני, הזכירו לי את גירוש ספרד. היו גם הערות כמו 'גם הגרמנים לא רצו יהודים באזור שלהם'. זה מגיע מבורות, מאנשים שלא היו כאן, שלא מרגישים איך זה לחיות כאן. תמיד שומעים את זה מכל יפי הנפש שחיים בשכונות יוקרה. נראה שיהיה בניין אחד בצפון תל אביב של עובדים זרים! תוהו ובוהו ילך שם! הרי אפילו לגבי החב"דניקים, יהודים בני יהודים הפכו עולמות בשכונת רמת אביב שייצאו משם, ומדובר רק ביהודים שלא עושים שום רע. הם טענו שזה פוגע במרקם האוכלוסייה, אז למה לגבינו זה לא רלוונטי!? אם הם דואגים כל כך לאנשים האלה, בבקשה, שישכירו להם בניין או שכונה בצפון תל אביב, ונראה אותם כשהבנות לא יוכלו להסתובב בחוץ והבנים יקבלו מכות. אם היה מקרה אחד של פשע שם היו הופכים את המדינה, הם עומדים בשכונות היוקרה ואומרים כמה אנחנו בדרום תל אביב לא הומנים. זאת צביעות". "גם אנחנו אשמים" מה שאולי מפתיע בסיפור הזה הוא שתושבי התקווה אינם מנקים את עצמם מאחריות למצב. בחודשים האחרונים מעדיפים בעלי הדירות באזור להשכיר את הנכסים לעשרה מסתננים במחיר גבוה יותר מאשר לבני זוג ישראלים צעירים. יניב, אב לשלושה ילדים המתגורר בשכונה, מספר: "יש מצוקת דיור בכל הארץ ובמיוחד בתל אביב. שכר הדירה מאוד גבוה, אני משלם על 2 חדרים 2,600 שקל, על 3.5 חדרים רוצים בשכונת התקווה 3,000 ואפילו 4,000. באים שמונה או עשרה מסתננים, נותנים כל אחד 500 שקל ובעל הבית מרוויח הרבה יותר. רק לאחרונה הלכתי לראות דירה בשכונה. בעל הדירה דרש 3,500 שקל על שלושה חדרים לא כולל מים, ארנונה, חשמל וזה היה נראה יקר. אחרי שבועיים עברתי שם ואחת השכנות סיפרה לי שהוא השכיר את הדירה לשמונה מסתננים ששילמו לו הרבה יותר ממה שדרש ממני. אני לא יכול עם משכורת של 5,500 שקל שאני עובד בשבילם מצאת החמה עד צאת הנשמה לדאוג לילדים, לחיתולים, למטרנה, לחשמל, למים ואני חי בכלוב". יניב טוען כי הבעיה היא לא רק בדיור אלא גם בעבודה. "יש עבודות צדדיות, עובדים שעתיים-שלוש אחרי הצהריים ומביאים עוד 2,000-1,500 שקל וגם את זה הם לקחו. יש לי חבר שניקה מגשים במאפייה ופיטרו אותו, הביאו סודאני במקומו. האנשים בשכונה חיים מהיד לפה, כמעט בלתי אפשרי להביא לילדים אוכל. אני נולדתי פה, עשיתי צבא, ואני לא מתקרב אפילו לבית. כל שנה אני עובר דירה, וחלק מזה בגלל שהם תופסים אפילו את העבודות הצדדיות". הבעיה ברורה. השאלה כעת היא מה עושים. במרחב יפתח של המשטרה גיבשו תוכנית נקודתית, שאמורה להתפרש על פני שלושה שלבים. תחילה יבוצע מיפוי של כל בעיות העובדים הזרים, בשלב השני תוכנס פלוגת מג"ב לשכונות בדרום תל אביב ולבסוף תוקם יחידת לוינסקי שתטפל במאפייני הפשע של המקום. "אנחנו מתעסקים במחוללים של הבעיות", אומר בכיר במשטרה, "לאחרונה אנחנו מוודאים שכל הפאבים שלהם ייסגרו ב-11 בלילה ורמת האלימות ירדה פלאים. יש הרבה פחות שיכורים ויש ירידה דרסטית באלימות. יש תוכניות ארוכות טווח, יש תוכנית עבודה ל-2011 ואנחנו מתכוונים לטפל בתופעות שהנתינים הזרים מייצרים כמו ונדליזם, דרי רחוב, מכוני ליווי ושירותי מין. זו החצר האחורית של המדינה, אף אחד לא טיפל בבעיה ברמה הלאומית ואי אפשר להתפלא שהיום המצב הוא כזה". מנגד, חבר מועצת העיר שלמה מסלאווי סבור שכדי לטפל בבעיה, צריך בכלל להבין במי מדובר: "אלה לא פליטים, אלא מסתננים. הם עושים את הבחירה אם להגיע לישראל. במצרים הם מקבלים 5 דולר ביום, פה עושים את זה בשעה. הם באים לפה לעשות כסף, רק שלצערנו זה בא על חשבון התושבים. הממשלה צריכה להבין שזאת לא בעיה של דרום תל אביב, זאת בעיה לאומית. בשכונות האלה כבר איבדנו את הצביון היהודי. אני מאמין שאנחנו נבכה על זה במשך דורות, זה אסון לאומי, גרוע יותר מהאיום האיראני". והעירייה? מכבה שריפות מעיריית תל אביב נמסר בתגובה לכתבה: "עיריית תל אביב-יפו היא הראשונה שזועקת לנוכח היעדר המדיניות הממשלתית בנושא העובדים הזרים, וזאת לאור העובדה כי היא זו שנאלצת להתמודד מדי יום עם הבעיות החברתיות והאנושיות הקשות הנובעות מהפקרת גבולה של מדינת ישראל בתחום זה. במהלך השנים האחרונות קרא ראש העירייה פעמים אינספור לממשלת ישראל לקבוע מדיניות ברורה, שתסדיר את נושא מהגרי העבודה והפליטים, אך ללא הועיל. בהיעדר מדיניות ממשלתית, נאלצה העירייה להיות הגורם המוביל המתמודד עם הבעיות בשטח, ומתוך כך קיבלה החלטה שלפיה כל עוד נמצאים העובדים הזרים והפליטים בשטחה, היא מחויבת לדאוג לצרכיהם הבסיסיים בתחום הרווחה, החינוך והבריאות, מתוך תפיסת עולם האומרת שאדם הוא אדם ולא משנה מיהו, מהו, מאין בא ולאן הוא הולך. "העירייה מתמודדת יום יום עם הבעיות של תושבי השכונות ועושה כל שביכולתה כדי להבטיח סביבת מחיה בטוחה וראויה באזורים שבהם חיים העובדים הזרים והפליטים. במסגרת זאת, משקיעה העירייה בהגברת הניקיון והטיפוח באזורים אלה, הגברת הפיקוח בשטחים הציבוריים ובבתי העסק של הקהילה, ורק לאחרונה הקימה העירייה במבנה עירוני, בשיתוף עם משטרת ישראל, תחנת שיטור ייעודית עם שוטרים דוברי שפות. בנוסף, וכדי לחלק את הנטל בין אזורי העיר, משבצת העירייה את ילדי העובדים הזרים והפליטים בבתי ספר בכל העיר, לרבות בצפון העיר ובמרכזה, ומקצה משאבים רבים להסעתם". * * *
הביקורת של מסלאווי חריפה עוד יותר, שכן לדבריו, העירייה למעשה מעודדת את הבעיה ולא פותרת אותה. "לא רק שהעירייה אינה אוכפת את החוקים. ההפך, הם פותחים ספרייה למסתננים בלוינסקי, ומדרבנים אותם להגיע לכאן, להתרכז בדרום תל אביב. הממשלה אשמה, אבל ראש העיר צריך להראות מנהיגות ולעשות מעשה. בגלל שזה דרום תל אביב העירייה מפקירה אותנו. הרי כל אדם שיפתח עסק בלי אישורים, יבואו פקחים ויסגרו לו באופן מיידי. כאן הם פותחים מועדונים, בתי בושת, עושים כל מה שהם רוצים ואף אחד לא עושה כלום".
קו לעובד: "הפליטים הם השעיר לעזאזל"
"לפי הנתונים שלנו מדובר בעיקר על פליטים", טוענת קסם אדיב, רכזת תחום הפליטים בארגון. "עובדים זרים נמצאים כאן כבר 20 שנה והגל הגדול של הפליטים שהגיע לכאן בשנתיים האחרונות היה זה שהתחיל את גל הגזענות, ההסתה, השנאה והתסכול של התושבים בשכונות. מה שמשותף לדרום תל אביב, לערד, לאילת, לאשדוד ולכל שאר הריכוזים הגדולים של הפליטים הוא התסכול של התושבים שמגיע ממקום נכון. אלה מקומות שהמדינה מזניחה שנים ארוכות מבחינה כלכלית וחברתית. המקומות האלה היו שכונות פשע, היו שם קשיים עוד לפני הגעת הפליטים. המעניין הוא שעל פי מחקר של הכנסת, מאז שהפליטים נכנסו לשכונות בערים האלה אחוז הפשיעה דווקא ירד.
"השנאה מגיעה ממקום של חוסר ידע ומצוקה. המדינה רוצה שהאנשים האלה יחשבו ככה, למדינה נוח שהשנאה והמצוקה תופנה כלפי הפליטים כי זה מסית ממנה את האש. אנשים שחיים כל כך הרבה זמן במצב סוציאלי רע צריכים להפנות כעס כלפי הממשלה ולא כלפי הפליטים.
"אם אנשים יידעו יותר על הפליטים, הם יבינו שהם לא מזיקים לנו. יש ביניהם אנשים משכילים, אבל המדינה מקשה עליהם ומדרדרת אותם לפשע. רק לאחרונה נקבע שאסור להם לעבוד, מה שיוצר מצב אבסורדי: מצד אחד אי אפשר לגרש אותם כי אנחנו חתומים על אמנה בינלאומית ומנגד המדינה אומרת להם לא לעבוד. ומי שלא יכול לעבוד, מאוד ברור לאן יגיע. צריך לתת להם רמת חיים וסביבה אנושית שיוכלו לעבוד ולהתקיים. זה יכול להיות מדהים, הם יכולים לתרום לנו. המדינה עיוורת והאנשים עיוורים שלא רואים את זה".
קסם עצמה גרה בדרום תל אביב ולדבריה היא לא מרגישה שם בטוחה פחות מבעבר. "גם לפני זרם הפליטים המצב היה גרוע. היו נרקומנים וזונות. זה קיים כאן עדיין, אבל פחות. אדרבה, בגלל שהפליטים במצב שברירי, הם מפחדים לפשוע ויודעים שעל כל דבר יכולים לגרש אותם".
* * *
רשות ההגירה: בקצב ההסתננות הזה עוד נגיע לרבע מיליון
על פי הקריטריונים של האו"ם, מבין 35 אלף המסתננים השוהים בארץ, רק 4 זכאים למעמד פליט • ועדה בין משרדית צפויה להמליץ: להקים מתקן מסתננים בדרום הארץ
לא רק שכונת התקווה סובלת מבעיית המסתננים. לפי רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים, שאחראית לטיפול במסתננים, בכל הארץ בעיית המסתננים הולכת ומחריפה.
"מדברים כיום על יותר מ-35 אלף מסתננים שנמצאים בארץ בפריסה רחבה", אומר אמנון בן עמי, מנכ"ל הרשות. "בתל אביב יש 'רק' יותר מ-16 אלף, אבל יש עוד 5,500 באילת שזה כמעט 17 אחוז מתושבי העיר, וגם מספרים גדולים בערים כמו ערד, אשדוד, באר שבע, אשקלון, נתניה, חדרה ועפולה". ייתכן שהמספרים בפועל גבוהים יותר, שכן כ-15% מהמסתננים שחוצים את הגבול בורחים ואינם עולים על המשאיות של צה"ל שמעבירות אותם לכלא קציעות.
לדברי בן עמי, קיים בלבול בציבור בעקבות המאבקים האחרונים שלשם שורבבו ילדי עובדים זרים חוקיים ושאינם חוקיים לעומת המסתננים. "יש אנשים שאוהבים לקרוא להם 'פליטים', אבל מבין 3,500 שהגיעו אלינו מיולי 2009 עד אוגוסט 2010 רק ארבעה הומלצו לקבל מעמד 'פליט' על פי קריטריונים של האו"ם. 99% מהמסתננים הם גונבי גבול ומוצגים על ידי אנשים בארץ כ'פליטים'. הם באים כי רע, אבל הם לא פליטים. באיזו מדינה מתייחסים כפליטים לאנשים שגונבים גבול? לא באירופה ולא בארה"ב. מי שמגיע כפליט זוכה מאיתנו לחיבוק חם. אבל הם אינם פליטים. הם עוברים על החוק".
ברשות ההגירה אומרים שמדובר באיום דמוגרפי גובר. "הם מגיעים עם מידע מוקדם, יודעים לאן לפנות, מה צפוי בתקופה הראשונה בקציעות ומה צריך לומר. כמו כן, יש כיום התפתחות של קהילות: אל החלוצים מצטרפים נשים, ילדים, בני משפחה אחרים. כבר נערכות חתונות. ברור שהם בני אדם, אבל מבחינתנו זה מצביע על ביסוס קהילות של שוהים בלתי חוקיים". ונראה שהמגמה הזו אינה הולכת להיפסק. "אני פוחד מהמאות אלפים שבדרך", אומר בן עמי, "אלה שכאן מעבירים מסרים הביתה ולאלה שממתינים במצרים שטוב להם בארץ, שהעובדים פה משתכרים מספיק כדי לשלוח כסף הביתה. יש נדידה מסודאן ומאריתריאה של 3 מיליון אנשים. בגלל הקושי לעבור ממצרים לאירופה הנתיב הוא ישראל ופה הם נשארים. היום יש 35 אלף, ולפי קצב ההגעה בחודשים האחרונים, בתוך שנים בודדות יכולים להיות פה כמעט רבע מיליון איש".
כמקובל במחוזותינו, גם בסוגיית המסתננים יש ועדה שדנה בנושא ובימים אלה מגבשת את המלצותיה. "אחת ההמלצות שמסתמנות היא בניית מתקן פתוח שאליו ירוכזו המסתננים", סיפר גורם בוועדה ל"ישראל שישבת". "מדובר במתקן שהייה, שיש כמוהו בעשרות מדינות הכי נאורות באירופה. אנחנו לומדים מודלים שקיימים בהולנד, בגרמניה, באיטליה, במדינות הכי נאורות. חשוב להדגיש שלא מדובר במתקן סגור אלא במתקן פתוח שיספק למסתננים לינה ומזון. לא מדובר בכלא: מי שירצה יוכל לצאת, אך יחויב לחזור לקראת הלילה ומובן שיהיה איסור מוחלט לעבוד. נפגשנו עם נציגי האו"ם שמכירים את הרעיון. כיום כמעט רובם מוצאים עצמם ברחובות, אין להם ממה להתקיים, אין להם לחם, מיטה, שתייה, כלום".
הוועדה, שבה שותפים משרד ראש הממשלה, נציגי רשות ההגירה והאוכלוסין, המשטרה, השלטון המקומי וגורמים נוספים, ממליצה גם להטיל קנסות כבדים על מי שיעסיק מסתננים. "אחד הגורמים במוטיבציה של המסתננים להגיע לכאן היא העובדה שהם עובדים ושולחים את הכסף. ברגע שלא תהיה להם תעסוקה, המוטיבציה להגיע לפה תיעלם". עוד תקרא הוועדה למשרד הביטחון לזרז את בניית הגדר על גבול מצרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו