כשתגמרו לקרוא את הכתבה הזו, תבינו שכולנו חלק מעם של מלשינים. למעשה, אחד מכל שלושה קוראים או קוראות ביצע בחודש האחרון הלשנה כלשהי. ולא, לא בין חברים, אלא עניין בין אדם לרשויות. ה"מלשינונים" של מס הכנסה, ביטוח לאומי, משרד הבריאות, המשרד לאיכות הסביבה, הרשות לניירות ערך, מועצות אזוריות, איגוד המוסכים, אתרי אינטרנט פרטיים העוסקים בהלשנות ברשת הבינלאומית, מוסדות דת ורשות ההגירה - כל אלה קורסים מדי שבוע בשל תלונות והלשנות של אזרחים.
המספרים כמעט בלתי נתפסים: 10,000 הלשנות נרשמות בשנה במוסדות הגדולים, ועד 500 הלשנות למלשינון בגופים הקטנים. כל הגורמים שדיברנו עימם מדברים על הצלחה היסטרית. עם ישראל קיבל את המלשינון הראשון ממס הכנסה, אי שם בשנות ה-60. יובל שנים לאחר מכן, הפכנו לאימפריה של מלשינים שלא מתביישים בכך. "ולמינים ולמלשינים אל תהי תקווה", מתפללים יהודים שלוש פעמים ביום. אחר כך, הם כבר נוקמים בשכן שלהם.
"אומר לך את האמת, כשהתחלנו עם זה לפני שנתיים, לא היינו בטוחים שזה יעבוד. היינו בספק אם בכלל נקבל פניות. אבל יש לנו בין פנייה לשתיים ביום וכ-500 לערך בשנה דרך המלשינון, בנוסף לאלף פניות ישירות. לעיתים אנחנו קורסים מרוב פניות". הדובר הוא רונן לוי, יו"ר איגוד המוסכים.
לא מס הכנסה, לא ביטוח לאומי, רק איגוד המוסכים, אבל הפניות מגוונות: שכנים שמתלוננים על מוסכים פיראטיים מתחת לבית, בעלי מכוניות שרומו על ידי בעל מגרש המכוניות שממנו קנו את רכבם, מוסכניקים שמתלוננים על חלקים לא מקוריים שנמכרו להם. 20 אחוז מהתלונות אמנם מתגלות כתלונות שווא, אבל לוי טוען שהוא "לא מאמין מכמות האנשים וההצלחה של המלשינון. בזכותם הצלחנו להגיע למקומות שלא היינו מגיעים אליהם בדרך אחרת".
מלשין או אזרח מודאג-
ואם במוסכים נפלה שלהבת, מה יגידו משרדי הממשלה? מס הכנסה הצליח להכניס לכיסו לא פחות מ-100 מיליון שקלים בעשור האחרון בעזרת עבודת המלשינים. המדינה דאגה כמובן לתגמל את המלשינים בסכומים שונים שנגזרו מהרווח, כל מקרה לגופו, אך ככל שהאדם שתלשינו עליו העלים יותר כסף מהמדינה, כך הרווח שלכם כמלשינים יגדל.
לדברי גורמים במס הכנסה, ישנם אזרחים שלקחו הביתה כ-300 אלף שקלים מהלשנה על בעל עסק ששכח לשלם מס. "בפעמים רבות מדובר באקט של נקמה", מבהיר גורם בכיר ברשות המס, "אבל בעשור האחרון אנחנו עדים לממוצע שמעיד על כך שלפחות 15 אחוז מהפניות השנתיות אכן הניבו חקירה פלילית".
ומה עם ביטוח לאומי, אתם שואלים? גם שם עומדות הפניות באופן יציב בעשר השנים האחרונות סביב אזור ה-7,000 בשנה. מחצית מההלשנות שמגיעות מתבררות כנכונות, והנושאים מגוונים: עובדים מפוטרים מלשינים על הבוס שמשלם ב"שחור" או מוציא חשבוניות פיקטיביות, אחרים מלשינים על קרובי משפחה או שכנים שמתחזים לנכים או לחולים, וכמובן מעשי נקמה מפורטים על כך שהאיש שמבקש דמי אבטלה הוא למעשה אדם שמתפרנס בכבוד רב. רוב המלשינים לביטוח לאומי עושים זאת כפעילות נקמנית והתמורה שהם מקבלים, אם בכלל, היא מועטה.
גם מעמותת "אור ירוק" מספרים על 5,000 פניות בשנה, רק שבמקרה של תאונות דרכים המלשינים מוגדרים "אזרחים מודאגים". ואכן, פרשיות מזעזעות נחשפות מדי חודש בעזרת דיווחים של הציבור. "הגענו לגננת שמעמיסה ברכב שלה כמות מטורפת של ילדים והצלחנו למנוע אסון פוטנציאלי", מספר אלדד סאסי, דובר "אור ירוק", על דוגמה אחת מני רבות.
המאפיה האיטלקית סייעה
בערים הגדולות יש מלשינונים על מעשנים במקומות ציבוריים, בעיקר בבתי קפה ובארים, שמזכים לעיתים את המלשינים בפרס כספי. עוד ספורט אהוב על ידי הישראלים המשועממים, הוא הלשנה על תושבים שמרחיבים מרפסות או חלקים מהבניין ללא רשות, וזו תופעה שבולטת בעיקר במגזר הערבי. בשדה אחר, בני נוער מלשינים זה על זה בכל הקשור להורדת תוכנות לא חוקיות באינטרנט לגורמי אכיפה בארץ ובחו"ל. וגם בעלי הפיצוציות בעסק: אלה לא מהססים להלשין על הקולגה מעבר לכביש, שמוכר כימיקלים לא חוקיים.
שני הז'אנרים הלוהטים בנושאי ההלשנות הם בתחומי ההגירה ובעולם הדתי. משרד ההגירה מוצף בשנתיים האחרונות, ויחידת "עוז" עסוקה בשל העובדה שעובדים זרים הפכו לכלי הנקמה הבולט ביותר. לצד מקרים כמו זה של אהוד ברק ונילי פריאל, או סלבס אחרים שאזרחים מלשינים עליהם למחלקת ההגירה בשל ההעסקה לא חוקית של עובד זר, הרי שקצין בכיר במחלקת ההגירה מספר לנו: "אנחנו רואים תופעה של בני זוג שפתאום אחד הצדדים מלשין על השני. לעיתים באמת מדובר בזר או זרה שהתחתנו באופן פקטיבי עם בעל תעודת זהות ישראלית כדי לזכות בתנאים הנלווים, ולעיתים אנשים פשוט נוקמים בבני הזוג שלהם ומחליטים לדווח עליהם שאין להם את האשרות המתאימות ומדובר באנשים שחיו זמן רב ביחד ועברו ארצות בשביל לחיות בצוותא".
העולם הדתי גם מלא במלשינים. על אף שהגמרא דנה לא אחת בנושא ההלשנות וממליצה לא להפוך את הבית ל"קן של מלשינים", הרי שרק לאחרונה נחשפה פרשה בעולם החרדי בירושלים, שהפכה לשיחת היום בבתי הכנסת ובישיבות. אברך למשפחה מפורסמת בקהילה החרדית השאיר את אשתו ואת ילדיו בארץ ישראל וברח מהארץ כאשר הוא מסרב לתת גט לאשתו. משפחתה של האישה הפעילה במשך ארבע שנים מערכת מלשינים ברחבי העולם כדי שזו תתפוס אותו. טיפ חם שנמסר למאפיה האיטלקית בארה"ב גרם לכך שקרובי המשפחה הגיעו לאברך החמקמק.
שהשכן לא ישמע
"האם אנחנו אומה של מלשינים? ההיסטוריה מוכיחה שכן". ד"ר אייל גרטמן, מומחה ליחסי ישראל-גרמניה, מדבר על קשר בלתי נפרד בין יהודים לבין הלשנות. "כמו בכל חברה, מדובר באישיו אמיתי, אבל אצלנו היהודים בשל ההיסטוריה הארוכה והעצובה שלנו הדברים בולטים ביתר שאת", מסביר גרטמן. "הנוצרים ראו בנו מאז ומתמיד מלשינים בשל הנרטיב המקראי, ובהיסטוריה המאוחרת בולטת השואה, וגם המשטר הקומוניסטי שחרת על דגלו את ההלשנה ככלי יעיל לשליטה באזרחיו. הדבר יצר כמובן מחלוקות כאלה ואחרות בתוך העם.
"גם במדינת ישראל עצמה, מעבר להלשנה כזו אצל הצברים, אנחנו רואים את ההשפעות של העניין אצל אנשים שגדלו במדינות קומוניסטיות. כמה הם מפחדים שהשכן לא יידע או שהשכן לא ישמע-".
ואולי האופי המלשיני מתעצב עוד בילדותנו? ליאת מנדלבאום, פסיכולוגית קלינית, אומרת כי "ילדים לומדים די מהר, כבר בגיל הרך, כי יחסם של המבוגרים אל ההלשנה אינו חד-משמעי. מצד אחד, קיים מסר ברור מצד גננות, מורות וילדים אחרים, האומר 'אל תהיה מלשן'. מנגד, ילדים מתבקשים לדווח למבוגרים על תופעות חריגות ועל התנהגויות בלתי ראויות, תחת הנמקות מוסריות שונות כמו 'ילד טוב ואחראי חייב לדווח על עוול או מעשה רע'. ילדים צעירים עלולים לחוש בלבול ומבוכה מול מסרים כפולים כאלה, ולהימצא בקונפליקט נאמנות".
מנדלבאום מגלה אף כי "ילד חלש עשוי לגלות שבאמצעות ההלשנה הוא יכול לשפר את מעמדו אצל בעל הסמכות, ולזכות בחסותו. עבור מרבית הילדים, השאלה אם 'לגלות או לא לגלות-', 'לספר או לא לספר-' היא מטרידה, בהיותה נושאת עימה את האפשרות לסנקציה חברתית כואבת. אף אחד לא חושק בתואר 'מלשן', אולם אצל ילדים חלשים, שהסטטוס החברתי שלהם נמוך, ההלשנה יכולה להפוך לדרך המלך אל ליבו וקרבתו של בעל הסמכות".
פרופ' ליאת קוליק מאוניברסיטת בר-אילן, מחלקת את ההלשנה לשלוש קטגוריות: "הראשונה היא האינטרס האישי - ההלשנה מעניקה לי רווח כלשהו וזהו סחר חליפין. השנייה היא חיסול החשבונות - מישהו פגע בי ואני לא יכול לפגוע בו ישירות אז אני משתמש בתוקפנות לא ישירה, אלא בתוקפנות עקיפה וזהו אקט ההלשנה. הסיבה השלישית להלשנה היא פשוט רוע לב בסיסי. הלשנה כרכילות. אין לי שום דבר נגד הזולת שעליו אני מלשין, אלא זה משמש אצלי צורך אישי".
כשאני פוגש את י' לכוס קפה, גבר באמצע שנות ה-40 לחייו שמעביר את חייו בעבודות מזדמנות באזור המרכז, הוא מספר לי בקור רוח על כך שהלשין פעמיים על בוסים שונים שלו במקום עבודה. "המניעים שלי היו נקמה בלבד", הוא מחייך. "אחר כך הבנתי שיש כאן עסק כלכלי לא רע מול מס הכנסה. כשאתה עובד זמני בכל מני עסקים קטנים אתה נחשף הרבה פעמים לעבירות. הרי רק במה שקשור לילדים שלנו אנחנו מוכנים להתערב ולעזור למדינה מרצון טוב. שאר האנשים עושים זאת מאינטרס כלכלי גרידא.
"רוב הגופים הגדולים מעודדים הלשנה", ממשיך י'. "זה חוסך להם כוח אדם ומקצר להם הליכים בשביל כסף קטן. מס הכנסה מקבל המון אינפורמציה בשנה מאנשים כמוני, ואני מכיר הרבה אנשים שהשתמשו במלשינון".
פעילות גרילה בהתנדבות
כסף היה גם המוטיב המרכזי של א', מהמחתרת הירוקה, העונה לשם "חלוצי החשיבה והפעולה הירוקה". חוק המלשינון, שעבר בכנסת, קבע שאזרחים שיתעדו וילשינו על מזהמים ומשליכי פסולת בניין באזורים אסורים, יקבלו מיד תגמול כספי של 5,000 שקלים. "הרעיון הדליק אותנו", מספר א', "הבנו שיש הזדמנות לעשות כסף, מה עוד שזה השתלב בצורה מצוינת עם האידיאולוגיה שלנו. גייסנו אנשים ויצאנו לשטח".
אבל המשימה לא היתה פשוטה, ואף הפכה למאיימת למדי. "מהר מאוד הבנו לאן נכנסנו", מספר א', "שלפו עלינו נשקים ומשפחות פשע איימו עלינו. היינו סטודנטים והבנו שהחוק לא שווה כלום, כי אין סיכוי שסטודנט מסכן יעמיד עצמו בבית משפט מול עבריינים כבדים ויעיד שהוא ראה משאיות שלהם משליכות זבל במקום לא חוקי. המדינה הרי לא תספק לו הגנה. החלטנו לרדת מהעניין".
א' נותר בודד במערכה, עם מספר חברים מצומצם שהמשיכו לראות את העיר הגדולה במרכז הארץ שבה הם מתגוררים ממשיכה להזדהם חדשות לבקרים. הקבוצה החליטה שהיא חוזרת לעסק בפעולות גרילה, אך הפעם על בסיס התנדבותי. "פתחנו תיבת אי-מייל ואמרנו לאנשים לפנות אלינו עם סיפורים. במקביל, המשכנו לעבוד. הסתובבנו בארץ - מתל אביב ועד יערות וחופים בצפון ובדרום, וראינו משאיות פורקות זבל של חומרי בניין", מגלה א', שעדיין חושש להזדהות.
הוא מספר כי "למרות שעשינו את העבודה וחברי מועצה, חברי כנסת ועיתונאים קיבלו מאיתנו חומרים - הנושאים לא זזו. התחלנו להבין שעם כל הכבוד לחוק, אף אחד לא רוצה שנלשין. הבנו גם שיש מספר רב של פקחים מושחתים בעיריות, וראינו שכנים שסובלים אך לא מוכנים להתלונן מפחד שהתלונה תגרום להם לנזק. המדינה חוקקה חוק, אבל כל הגורמים מפחדים ליישם אותו. המדינה יכולה להרוויח כסף רב ממכירת המשאיות המוחרמות, אבל אנחנו מרגישים פעם אחרי פעם שלא שמים עלינו".
אז כאלה אנחנו: להלשין על עובדת זרה מהפיליפינים כולנו אמיצים, אבל על עבריינים שמזהמים לנו את הסביבה קצת פחות. בסופו של דבר, כל הגורמים הממשלתיים שדיברנו איתם הסכימו כי "אי אפשר בלי הלשנות". אף משרד ממשלתי לא היה מצליח לאכוף את החוקים ולהגיע לפעילות רחבה ללא שיתוף הפעולה המאסיבי של האזרחים. וכשהתעשייה הזו מגלגלת עשרות מיליוני שקלים בשנה, הרי שיש לכולם סיבה להמשיך ולהניע אותה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו