קצין או ג'נטלמן?

"אני מרגיש חזק, בטוח בדרכי ומשוכנע בצדק שלי. אני יודע את האמת, אני נחוש כמו תמיד ויהיה בסדר. כך הייתי לפני העניין הזה וכך עכשיו". כך אמר אתמול ניצב אורי בר-לב לחבריו, לאחר שנודעו תוצאות בדיקת הפוליגרף שבה נמצא דובר אמת במסגרת חקירתו בחשד להטרדה מינית ואונס. החברים סיפרו שנראה שהוקל לו ושיש להם תחושה שהוא בדרך הנכונה, בדרך שתוביל אותו קדימה.

עם זאת, בר-לב מתקשה לעכל את הסערה שנקלע אליה. "הסיפור הזה נראה לי מאוד תמוה. מאוד. אני עדיין לא מצליח להבין אותו, לעכל אותו", אמר בקול שקט לחבריו בתחילת השבוע. החברים גם העידו שבר-לב של היום רחוק מאוד מהגיבור הנערץ שהכירו, זה שתמיד בראש, תמיד מחייך, תמיד מוביל.

מאוד פיזי, אוהב לגעת

ב', תושבת המרכז, לא תשכח את הפעם הראשונה שבה נתקלה בבר-לב. היא לא היתה שקטה באותו הלילה. הימים היו ימי שיא פעילותו של האנס הסדרתי בני סלע, ואחרי ששמעה שהתרחש רצח ביפו, היא החליטה להגיע דווקא לשם כדי להרגיש בטוחה. "באתי לשם כי נורא פחדתי להישאר לבד בבית. בכל ההמולה בשטח, לפתע ניגש אלי קצין בכיר שאז עוד לא ממש הכרתי, הוא קלט אותי והרגיע אותי", סיפרה ל"ישראל השבוע". "היה בו משהו מאוד מגונן, עוטף ואישי. הוא מאוד הרשים אותי בגישה הנעימה והבוטחת שלו, ומאז אני חושבת שזה הקצין היחיד שאני ממש מכירה ועוקבת אחריו. מיד התחברתי אליו, היה לו קסם אדיר, משהו שיכול להפיל בחורה ברגע. רגעים כאלה קשה לשכוח, ואני אפילו לא יודעת להסביר למה, אבל ודאי לא היה כאן משהו מיני או פלילי".

בר-לב נמצא עכשיו בקרב הקשה בחייו. מי שאיבד את רגלו כקצין צה"ל, הקים, הוביל ופיקד על יחידות מובחרות בצבא ובמשטרה, נחשב לקצין נועז ואסטרטג מבריק, מתמודד עכשיו גם עם חיבתו העזה לחיים הטובים. אחד מחבריו העיד שהוא אוהב לשתות לעשן, ולצאת לטיולי טרקטורונים. חבר אחר העיר שהוא חבקן ונשקן, ואוהב לללטף מתוך חיבה ופתיחות אנושית. ייתכן שהתנהלות זו היא שעומדת עכשיו למבחן קשה, שתוצאותיו עדיין לא ברורות.

בר-לב החל את דרכו בצה"ל ב-1977 בסיירת שקד. הוא עבר את כל מסלול הפיקוד, ובשנת 1980 כשהוא מ"פ בהנדסה קרבית, הוא יצא לפעולה מוצלחת מעבר לקווי אויב. כאשר חזרו לבסיס ברמת הגולן, התפוצץ חומר נפץ שהביאו איתם מהשטח. בר-לב איבד את רגלו מתחת לברך.

א', ששירת עם בר לב 23 שנה, מספר שיום אחד הם יצאו לפעולה רגישה. "פתאום שמענו חריקות. עצרנו. הסתבר שזאת היתה הפרוטזה של אורי שלא היתה מונחת טוב. פחדנו שנתגלה. הוא עצר את הכוח, סידר את הרגל והמשיך כמו אריה". לא' יש עוד סיפורי גבורה רבים על בר-לב. במבצע אחר, מספר א', בר-לב נדקר ולא הוציא הגה. "זה אורי. פייטר אדיר, מנהיג, ומפקד נערץ".

"אבל לאורי יש עוד צדדים", מודה א', "אחרי מבצעים או ימי עבודה קשים היינו הולכים לשבת בפאב. אורי נורא אוהב לעשן סיגר משובח, ולשתות. הוא איש חם והוא אוהב לחבק, לנשק, לגעת פיזית. הוא יכל לראות שוטרת במסדרון, להניח עליה יד אבהית, לחבק קצת, ללטף, תמיד היה סקרן, מעורב. אבל מה בין זה לבין אונס-".

"אורי לא מבין היום איך בכלל אנשים יכולים להגיד עליו דברים כאלה, איך אחרי כל מה שהוא עשה בשביל אנשים, טופלים עליו כזאת האשמה", ממשיך א', "העיתוי פה מאוד בעייתי, ועולה חשד כבד שמישהו תפר את העניין הזה. שמישהו לא יכל להשלים עם המטאוריות של האיש הזה".

בר-לב אכן הלך והתקדם במשטרה. אחרי שהקים את יחידת הגדעונים, הוא מילא שורה של תפקידים, בהם מפקד ימ"ר ירושלים, עוזר למפכ"ל אסף חפץ, מפקד מרחב איילון ומרחב ירקון, מפקד מחוז מרכז ומחוז דרום.

עוד חבר ששירת בעבר תחת פיקודו של בר-לב במשטרה מספר עליו כאיש חם שמרבה לגעת. "קשה לעכל אותו, ולא כולם אהבו את ההתקדמות וההתנהלות שלו", הוא מספר, "אורי הוא איש שלא יכול שלא לגעת בך. הוא תמיד היה מתהלך, פה נותן חיבוק לשוטרת, פה איזה נשיקה על המצח, שם איזו לטיפה. תמיד חשבתי שהוא אולי קצת מגזים. שיש כאלה שבסוף יחכו לו עם העניין הזה.

"אין ויכוח שהוא מפקד ומנהיג, אבל לפעמים מישהו היה זורק לו שיירגע קצת עם כל הקטע של הנשים. בסוף הם לא יתפסו את זה כמו שצריך, בסוף אולי יפילו אותך, עזוב אותך מזה. זה לא שהוא הלך במסדרון והשכיב מישהי על הרצפה, אבל תמיד הוא מוכרח לגעת, לא עובר סתם. תמיד חשבתי שהמפקדים הבכירים האחרים נורא מקנאים בו על זה שמלא בנות היו נדלקות עליו, שהכל הולך לו בקלות ויום אחד הם יבואו איתו חשבון על העניין הזה".

ד"ר גלעד כהן, מנהל מרפאות הכאב בקופת חולים מאוחדת וחבר מאוד קרוב של בר-לב, יודע לספר על המשיכה של נשים לבר-לב. "ראיתי איך נשים עוקבות אחריו, איך הן רוצות אותו", מספר כהן. "ראיתי אותו גם פוגש בחורה, מחבק, מנשק, לפעמים גם נשיקה גדולה על המצח. אז מה? אני לא מאמין למילה וחצי מילה על האונס, לא על תקיפה מינית. זה לא היה".

יעל (שם בדוי) נתקלה בבר-לב לא מעט במסגרת עבודתה. היא לא אהבה את החום המוגזם, לדעתה, שהפגין. "אני מאוד לא אהבתי את היחס היותר מדי ישיר שלו, הנגיעות הקטנות, החיבוקים, המבט, שכל כך מזוהה איתו. לי זה לא התאים. דאגתי להתרחק מכך, וגם עכשיו אני חושבת שבכל מקרה מה שהוא עשה הוא לא מוסרי וגם לא חברי.

"אני אומרת בלב שלם שהוא מנהיג, איש כריזמטי בצורה יוצא דופן, מפקד ששוטרים סוגדים לו", היא ממשיכה, "אבל כל אלה שבאים עכשיו ומספרים שהוא החבר הכי נאמן בעולם, צריכים לשאול את עצמם למה הוא לא היה כזה כלפי אשתו? למה היא נדחקת הצידה בעניין הזה".

"גם אני לא מאמינה שהוא אנס", מודה יעל, "אני ראיתי במו עיני איך נשים רבו עליו, איך רצו להיות בקרבתו, אחד כזה לא צריך לאנוס. אבל בעניין המוסרי, אם הוא עצמו מודה שהוא בגד - הוא נפל".

"איש של אנשים"

בר-לב, היום בין 51, נשוי לסופין, שאותה הכיר בזכות הפרחים שגידלו הוריו, מתי ז"ל ועזרא. כילד במושב משמר איילון הוא היה עוזר להוריו. ההורים הכירו משפחה הולנדית, שעסקה אף היא בגידול הפרחים. בגלל הקשר הטוב בין ההורים, הכיר אורי את בתם, סופין ההולנדית, והם התאהבו. היא באה לישראל, הם התחתנו ונולדו להם ארבעה ילדים - יהונתן (26), יהלי (25), רפי (24) ומיכל (19). עכשיו הם כבר סבא וסבתא לנכדה קטנה.

עזרא בר-לב, בן 73, ישב השבוע בביתו במשמר איילון, וליבו נכמר על בנו, המצוי בעין הסערה. ביתו ישן אך מתוחזק, הרבה אבן וחצר רחבה סביב לו, נוף עמק איילון נשקף ממנו היטב. הרבה מאוד שנים אחרי שגידל שם פרחים שנמכרו באריזות מוקפדות גם בחו"ל, ואחרי שראה את ילדיו כובשים עמדות מפתח במשרות ציבוריות ופרטיות, הוא נותר שבור. "איבדתי את אשתי, מתי, לפני כשלושה חודשים. מה רוצים ממני עכשיו, שאאבד גם את הבן שלי? די עם זה", הוא אומר בקול נסער.

ניכר עליו שימיו קשים מאוד, העצב שלו כמעט תהומי. הוא לא מאמין שלמישהו אכפת מהבן שלו, אבל לא מצליח להבין למה טפלו עליו. עזרא גר בצד היותר ישן של המושב. בצידו האחר, על גבעה חלומית, המשקיפה אל הרי ירושלים ועמק איילון, ניצב בית מספר 41 - ביתם של סופין ואורי בר-לב. הדממה והשקט המופתי סביב הבית הגדול, הם כמעט הניגוד המושלם לסערה הקשה שאליה נקלע ראש המשפחה. בר-לב, המשמש כנספח המשטרה בוושינגטון, לא גר שם עכשיו.

סופין נמצאת כעת בהולנד. לדברי קרובי משפחה, היא מטפלת באמה החולה, ומחלימה בעצמה מטיפול רפואי שעברה. הם מדברים כמה פעמים ביום, והחברים אומרים שסופין עומדת מאחוריו. "אני בוטחת בו ומאמינה לו", היא אומרת לקרוביה בישראל. "יש אנשים שטמנו לאורי מלכודת. אנחנו חזקים ונעבור את זה".

בימים קשים אלה, בר-לב נמצא הרבה אצל חבריו הקרובים. החברים מגינים עליו מספרים נפלאות על אישיותו ולא מאמינים שהוא היה מסוגל לאנוס.

ערן זמורה, מנכ"ל הוצאת הספרים כנרת זמורה ביתן, הכיר את בר-לב לפני כ-15 שנה בטיולי טרקטורונים במדבר, שבהם נהגו שניהם להשתתף. לפני כשש שנים נפצע זמורה באורח קשה בתאונת דרכים, ואיבד את רגלו. "שכבתי בבית החולים לא פחות מ-4 חודשים", נזכר זמורה, "אורי היה בא אלי כל יום. הוא כמובן היה כבר בתפקיד בכיר במשטרה, מאוד עסוק, אבל מצא זמן והיה יושב איתי שעות, ומעודד אותי. זה אורי - איש של אנשים".

גם פרופ' יוסי לסינג, מנהל אגף מיילדות וגינקולוגיה בבית החולים ליס בתל אביב, הוא חבר קרוב של בר-לב, ונוהג לצאת עימו לטיולי שטח. גם הוא אומר שבר-לב אוהב לחבק, ובכל מקום שהוא מגיע אליו הוא מיד כובש את האנשים. "המשפחות שלנו מאוד התחברו", מספר לסינג, "הפכנו לחברים בלב ובנפש, ואני מאוד מייחל שאורי יהיה מפכ"ל בסוף. אני מכיר את התפיסה האסטרטגית שלו, את הראייה הקהילתית שלו, ויש לי צער גדול מאוד על מה שמתרחש עכשיו.

"אני כרופא נשים לא מפחית כמובן מעניין של תקיפה מינית", מדגיש לסינג, "יש בישראל חוקרים ובתי משפט, וברור לי שאם אורי יהיה חייב בדין הוא ייענש אם וכאשר ייקבע שהוא אשם".

כהן מספר שאף אחד לא יודע שבתקופה של הריב הגדול שלו עם המפכ"ל דודי כהן, בימים שהיה מושעה מהמשטרה, הוא חילק בכל יום צעצועים לילדים במקומות שונים בלי מצלמות ובלי יחסי ציבור. "יום אחד, בעשר בלילה, אורי בא אלי אחרי שכבר סגרתי את המרפאה ואמר לי שהוא הביא אלי חייל משותק שלקח אותו מתל השומר. הוא ביקש שאבדוק אותו, וידאג שהוא ייצא מזה. הבטחתי שאעשה הכל בשבילו. הוא היה פשוט גונב אותו מבית החולים באישון לילה, לוקח אותו לים ויושב איתו שם שעות. מכניס לו תקווה. אני חושב שעד היום הוא הביא אלי עשרות אנשים, פצועים, קטועי רגליים כדי שאראה מה אפשר לעשות למענם".

* * *

החברים של בר-לב סבורים שהוא נאבק כעת על חייו. לא פחות. הוא אומר להם שהוא חזק. "כך הייתי תמיד וגם הפעם זה כך", אמר. אבל הם מבחינים שמשהו בו אחר. שעוברים עליו ימים רגשיים סוערים, שהוא לא כתמול שלשום. "אמרתי לאשתי שאני ממש מודאג לגביו", אמר אחד מהם, "אני לא מצדיק את הבגידה באשתו, בעיני זה דבר מכוער, אבל זה בתוך הבית. לאורי יש לב מאוד רגיש ולי הוא נשמע שבור. אני לא יודע אם הוא אנס, אני לא מאמין לזה, אבל בעיני הסיפור יצא מכל פרופורציה".

במסגרת תפקידו, פיקד בר-לב כמפקד פיקוד דרום בתקופת ההתנתקות. הוא הגיע אז לבית הכנסת בנווה דקלים, שבו התבצרו מאות צעירים, ילדים, תושבים ומתנגדים למהלך. "באמצע הבלאגן, באמצע כל הדוחק, הלחץ והמאבק עם השוטרים, לפתע הרגשתי שמישהו מחלץ אותי מכל ההמון הזה", סיפר השבוע אחד המפגינים אז. "הסתכלתי וראיתי שזה ניצב אורי בר-לב. הוא חיבק אותי בחום. אחר כך הוא העמיד אותי מולו, הסתכל עלי במבט חודר ורגיש ואמר לי 'בוא נגמור עם זה. אני לא רוצה שתיפגע. גם לי קשה מאוד. גם אני בוכה'. אחר כך הוא עמד איתנו, דמע ונשאנו תפילה אחרונה. הוא חיבק את כולם. אחד אחד. עבר ולא פסח על איש".