תעלומת האבא האיראני

לצורך הדיון המיוחד הזה, בבית הדין הרבני שמרו על דלתיים סגורות, את הקלדניות החליפו אנשי המוסד, ואת העדויות העבירו הבכירים ביותר בארגונים החשאיים בישראל ישירות אל הדיינים. הסיפור היה חשאי כל כך שאפילו את הבשורה המדהימה, המרגשת והמשמחת על השחרור מהעגינות המתמשכת העבירו רק במכתב לקוני בלי לפרט. פסק הדין, שהגיע לידי "ישראל השבוע", שיחרר באופן רשמי שלוש נשים מעגינות מתמשכת של 20 שנה, וחשף טפח על ניסיון הבריחה של שלושה גברים מאיראן לארץ ישראל. 

אחת הנשים שקיבלו את הגט היא אורית רביזדה. בתה, דליה, מספרת: "עלינו לארץ בנובמבר 1996, הגענו כל המשפחה, אבא, אמא וארבעה ילדים לשדה התעופה באיראן, והיינו אמורים להמריא לטורקיה. בביקורת הדרכונים כולנו עברנו ורק לאבא שלי לא נתנו לעלות. הוא סימן לנו להמשיך הלאה ושהוא כבר יגיע. "הם ידעו שהוא היה בעבר בישראל ולא נתנו לו לעלות בגלל הקשר לישראל. אני זוכרת שעוד במטוס, שהתעכב בגללנו, שאלו את אמא שלי אם היא רוצה לרדת או לנסוע איתנו. אבל הוא סימן שנמשיך אז טסנו. זו היתה הפעם האחרונה שראינו אותו". 

 

טופלו כמתנגדי משטר

בני המשפחה לא ממש ידעו מה קרה לאביהם מאז. הם שמעו גירסה מגורמים ממשלתיים, אך למעשה, פסק הדין הדרמטי שהגיע לידינו שופך עבורם קצת אור בפעם הראשונה, ומספק גירסה נוספת לגבי מה שהתרחש בניסיון הבריחה שלו מאיראן בדרך לישראל. 

"בעליהן של שלוש הנשים העגונות יצאו במסע אל גבול איראן במטרה לברוח אל מחוץ לגבולות המדינה", נכתב בפסק הדין. "מאז נעלמו עקבותיהם ולא נשמע דבר מהם. לאחרונה הגיע מידע אל אנשי משרד ראש הממשלה שיכול לשפוך אור על גורלם. כמו כן, בידי אנשי משרד ראש הממשלה תמונה מודיעינית של המצב שהיה באזור הגבול באותה התקופה". 

 את פסק הדין כותבים בכירי הדיינים בישראל - הרב ציון בוארון, שהתמודד לתפקיד הרב הראשי לישראל; נשיא בית הדין הרבני הרב יצחק יוסף, ויעקב זמיר, שכותבים בין השאר כי "הבעלים יצאו לאזור גבול איראן מחופשים למוסלמים ומלווים במבריח שאינו יהודי. הקבוצה הגיעה לאזור הגבול ועצרה למנוחה לפני שימשיכו את המסע ברכב אחר. בטרם הספיקו בני הקבוצה להתארגן הגיעו למקום כוחות הביטחון של איראן, עצרו את המבריח ואת שלושת הבעלים שהתלוו אליו והסיעו אותם לבית מעצר צבאי באזור". 

 פסק הדין ממשיך לגולל את הסיפור המסעיר של שלושת האבות: "בית הכלא שאליו נלקחה הקבוצה אינו כלא רגיל שמיועד לאסירים פליליים ואזרחיים שנכלאו לאחר משפט, אלא בית כלא מיוחד המיועד למבריחי סמים ולמתנגדי המשטר המצויים באזור זה של הגבול, שבו קיימת התנגדות חזקה למשטר האיראני. בגלל העוינות למשטר האיראני באותו אזור, אנשי המשטר נוהגים ביד קשה במתנגדים, מדכאים ורוצחים את כל מי שחשוד בעיניהם במרידה במשטר.בשעריו של בית כלא זה אינם נשארים לאורך זמן", נכתב עוד בפסק הדין, "על פי רוב מוצאים להורג ללא משפט וגופותיהם מושלכות במדבר, ולעיתים משוחררות תמורת שוחד בסכומים גדולים במיוחד". 

"בגלל שמדובר במעשה המנוגד לחוק הבינלאומי, לאסור אנשים ללא משפט ולהוציאם להורג, המשטר האיראני אינו מוכן להודות במעשים שנעשים בין כתליו של בית הכלא, שמשמש מעין תחנת מעבר עד שמוחלט מה יעלה בגורלו של האסיר. אפשרות להותיר את האסיר כלוא אינה באה בחשבון".

הדיינים ממשיכים ואומרים כי "בעיני השלטונות באיראן, מעשה הבריחה של יהודים אזרחי איראן מחוץ למדינה חמור מאוד. העושה כן נחשב למתנגד למשטר, וחמור מכך, משתף פעולה עם מדינת אויב - ישראל - שדינו נחרץ. 

"בעניין זה נאמרו דברים מפורשים על ידי שלטונות איראן בפגישה שנערכה באותה תקופה במדינה ניטרלית, עם נציגים של קהילת יוצאי איראן באירופה ובארה"ב. מסרים דומים הועברו דרך ארגוני הביטחון של מדינות המערב לישראל, לבל ינסו יהודים לברוח מארצם, ושמי שיעשה כן - אחת דתו להמית".

עוד נכתב בפסק הדין כי "במועד מאוחר יותר התקיימה פגישה בין אנשי הקהילה הפרסית לשלטונות האיראניים, שנשאלו מה עלה בגורלם של שלושת הבעלים והשיבו שאינם יודעים דבר. התשובה התקבלה אצל אנשי הקהילה בתור אות אזהרה למי שינסה לברוח מהמדינה. למעשה, מאז אותו אירוע הפסיקו ניסיונות הבריחה של יהודים דרך הגבול בגלל התוצאות הקשות".

 

"אי אפשר לתקן את מה שקרה"

דליה היתה בת 12 אז. היום היא כבר בת 32, נשואה ואם לשניים. "אני זוכרת את אבא, זה קשה מאוד. לא חשבתי שאני אגדל בלי אבא, הייתי בטוחה שהוא יבוא. "כל השנים חיכינו לו, רק בשנים האחרונות הבנו שהוא לא יגיע, אבל גדלנו בידיעה שהוא צריך להגיע. אף פעם לא הסתכלתי על עצמי כיתומה. עם השנים זה נהיה קשה, בגלל שאתה מצפה ומצפה, אתה חי בהגדרת חיים זמנית. לדוגמה, חיכינו שנעשה בר מצווה לאחי הקטן, חיכינו וחיכינו, תמיד אמרנו שכאשר אבא יבוא נעשה את בר המצווה, ואף פעם לא עשו לו. רק בשנים האחרונות ירד האסימון". לדבריה של דליה, אמא שלה לא ממש התרגשה מהבשורה שקיבלה על מתן הגט.

"אמא שלי חיכתה לאבא, היא לא חיכתה לגט. אז היא היתה בת 35, היום היא בת 55. אי אפשר לתקן את מה שקרה. קשה לה יותר להקים מחדש משפחה, זה משהו שאי אפשר להחזיר". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו