פעילי "שוברים שתיקה" ותומכיהם ודומיהם ושכניהם הפוליטיים גורמים לישראל נזק בל ישוער מתוך שהם תועים בדרכי החיים וטועים בהבנת המציאות. הם חותרים להסיג את ישראל מיהודה ושומרון. אך במקום להגיע ליעד הלגיטימי דרך הקלפי והתקשורת וההפגנות בכיכר העיר, הם מלבים בארץ ובחו"ל איבה נגד חיילי צה"ל.
מי שמעתיק את פעילותו לחו"ל מודע לכך שהוא מגייס למען עניינו - יהיה צודק ככל שיהיה - גם אנטישמים מובהקים. בעיקר שהעדויות אינן העיקר. ב"שוברים שתיקה" יודעים היטב כי אילו לא מצאו כל עדות בגנות חיילי צה"ל היו ממשיכים לחתור להסתלקות מיהודה ושומרון. זה תקין, אבל לא על גב החיילים. לא במקרה נזעק על כך משה (בוגי) יעלון.
בהיכנסו לכהן כאלוף פיקוד המרכז קרא יעלון כתבה המתארת מעשה עוול כלפי פלשתיני. הוא בדק וגילה טעויות. יעלון שוחח עם העיתונאי, אבל מצא אותו אדיש. העובדות והאמת לא עניינו אותו, השיב לבוגי, כל רצונו רק לסגת מהשטחים.
ודאי שלאורך סכסוך אלים כה ממושך יש מקרים לא מעטים של התנהגות אסורה מצד חיילים. בהשוואה לכל צבא מערבי דמוקרטי שנקלע למלחמה, צה"ל צמחוני, וגם מחמיר עם עצמו, וטוב שכך. פרסום עיתונאי כאילו ייתכן שצה"ל הורג, חלילה, פלשתינים תמימים ושותל בידם סכין ואז מצלם אותם כמחבלים - אינו נופל בזדונו מהקלאסיקה האנטישמית, שיהודים השתמשו בדם של ילד נוצרי לאפיית מצות. אפילו נאמר הדבר עם סימן שאלה ובציטוט מפיו של פלשתיני - הוא מתקבע בתודעה.
גם המימון בעייתי. ארגונים אלה מקבלים כסף מהפלשתינים ומקופת ממשלות עוינות. לא נעלם מהם כי "בעל המאה הוא בעל הדעה", וכל המעביר להם המחאה מרמאללה מצפה שיבקרו את ישראל בחריפות. תמוה שכאשר בנימין נתניהו כפה שלשום על יצחק הרצוג לגנות את "שוברים שתיקה" היתה הסתייגותו איטית, מהוססת.
לעומתו נכון החליטו יעלון ונפתלי בנט לסגור בפניהם את בסיסי צה"ל ובתי הספר, שאינם פרלמנט תחת כיפת השמיים בהייד פארק. בפועל קרה ההפך, בחלק מבתי הספר מתנהלת דווקא מערכה חרישית תת־קרקעית נגד צה"ל.
משה (בוגי) יעלון // צילום: אמיל סלמן
לפני כמה שנים ביטל מנהל גימנסיה הרצליה, ד"ר זאב דגני, הרצאה מטעם קצין צה"ל על האפשרויות העומדות בפני המתגייסים. הוא לא צריך קצין במדים בגימנסיה העברית הראשונה. הרמטכ"ל גבי אשכנזי, שהגימנסיה היא
ה־Alma mater שלו, רתח, אבל איש לא התערב. דגני מפיץ את השקפותיו בגלי צה"ל וזה בסדר, אבל מה עם ההדדיות? הוא בגל"צ, וצה"ל מחוץ לגימנסיה? בגימנסיה מכהן ועד ציבורי בראשות ד"ר אלון ליאל, מי שפעל לסכל את מינויו של דני דיין לשגריר בברזיל מפני שהוא מתנחל.
חרף כל האפיונים האלה איני שותף למסעות השיסוי והנידוי נגד "שוברים שתיקה" ודומיהם. נחוץ פילוח של המצב. קלה לפיצוח היא ההתפרעות הלשונית מימין נגד ראובן (רובי) ריבלין. הנשיא ניאות כראוי להביע את דעתו בכנס "הארץ" בניו יורק. תוכן דבריו היה פטריוטי וציוני ואוהד עד אין קץ לצה"ל ומסויג מ"שוברים שתיקה". העובדה כי בין הנואמים היה גם נציג של ארגון זה - ש"הארץ" קרוב אליו בהשקפתו - אינה מצדיקה את החרמת האירוע.
כל ראש ממשלה ושר מכריז בראשית כהונתו כי הוא "של כולם". תחילה מנסה, אך בפועל זה כמעט בלתי אפשרי. "אחדות ישראל", שהימין יפה דורש ולא נאה מקיים, היא בראש ובראשונה תפקידו של הנשיא. מי שתוקף אותו על יחסו האנושי למיעוטים ולמגזרים מכעיסים וחריגים אינו מבין מה משימתו של ריבלין, ובפועל חשוד בעיניי כמי שרוצה לפגוע בו מסיבות פוליטית בלבד. מסע השיסוי האחרון נגדו לא נולד "יש מאין" ותמוה שבנימין נתניהו איחר לגנותו, ורק בלחצו של הרצוג.
התפיסה המונחת ביסוד עמדתי היא שאין מוותרים על הידברות עם כל אדם במחנה. מתווכחים ומדברים וזועמים ומוציאים קיטור וסובלים מעלייה בלחץ הדם, אבל נמנעים במאמץ עילאי מכל חרם וניתוק ונידוי. אנשי "שוברים שתיקה" הם עצם מעצמנו ובשר מבשרנו, ואסור לאבד תקווה כי רובם ככולם יחדלו ממהלכם החריג, ויוותרו על הפנייה לחו"ל הנראית כהלשנה. חובה לדבר עימם.
כך נהוג ביהדות השורשית. בדורו של רבי מאיר נכנס אלישע בן־אבויה ל"פרדס" ויצא ממנו "אחר", נוצרי, והחל לרכוב על סוס בשבת ורבי מאיר לא נואש מללכת אחריו ולדבר על ליבו בקוותו שיחזור למוטב.
היהודים, כאומות דמוקרטיות אחרות, סבלו מהתופעה של חיבור אידיאולוגי לגורמים זרים. מיליוני אחים הלכו שבי בגולה אחרי הדיקטטורה הנוראה של בריה"מ, וגם בקיבוצי השומר הצעיר האמינו שרוסיה האדומה היא "המולדת השנייה". בכל זאת לא היפנה להם רוב הציבור עורף. היו קרעים ופצעים ומשפחות נחצו ונותרו צלקות, אבל הרוב הציוני של השנים ההן נותר מאוחד. הנידוי הוא מן השטן, החרם מן הסכלות. העריצות מתחילה במקום שבו מאבד הרוב את סבלנותו.
לכן, למרות שמובן לי ההיגיון שבחוק "השתולים" החותר לרשום אותם כסוכנים הנהנים ממימון זר, נכון לוותר על המהלך. לא רק מפני שיסבך את ישראל עם ידידיה בעולם (וזה רב משקל) אלא גם למען עצמה. כפי שבג"ץ נהג נכון תוך חריקת שיניים בסרבו לאסור את הצגת הסרט האנטי־צה"לי "ג'נין, ג'נין", שכל־כולו שקר ועלילה, ועדיין סילוקו מהמסך היה מזיק יותר מאשר המשך הקרנתו.
איימן עודה // צילום: דודי ועקנין
ראוי לנשוך את השפתיים, ולראות את הכסף מגיע מרמאללה כדי להזיק לישראל, ולריב עם אחים שוגים בכל פינת רחוב, אך לא להמיר את הוויכוח המר בחקיקה דורסנית אם גם צודקת.
בסוף יורידו את הרצל
"הארץ" היה חייב לדחות את תביעת סאיב עריקאת להסיר את דגל ישראל מקיר כינוסו בניו יורק. בשיחה עם עמוס שוקן בתוכניתו של ניב רסקין בגלי צה"ל הוא אמר לי כי עיתונו מניף שני דגלי כחול־לבן ביום העצמאות, ומורידם בתום החג. על כך תהה בסרקזם מתי גולן ב"גלובס", שאיזו מין השוואה היא זו? כשמורידים דגל בתום האירוע זה כמו שמורידים אותו תוך כניעה לדרישה?
התכתיב של עריקאת ל"הארץ" מבשר רע. ח"כ איימן עודה מהרשימה הערבית המשותפת - שהוא עתה חביב מרצ ואגפים במחנה הציוני - סירב להיפגש עם מנהיגים יהודים בארה"ב מפני שהם מתכנסים בבניין ציוני מדי. עוד מעט, וסיעתו תדרוש להסיר את דיוקנו של בנימין זאב הרצל מקיר אולם המליאה בכנסת.
עניין של ניסוחים?
טעונה בראיות מ"פרקי אליק" ("במו ידיו") למשה שמיר ומהלכות הרמב"ם ודברים־בשם־אומרם מפי משפטנים שמרנים ודתיים, הגיעה איילת שקד לאוניברסיטת בר־אילן להציג את האנטיתזה לתפיסת המדינה "היהודית־דמוקרטית" על פי האסכולה הנאורה של הפרופסור אהרן ברק.
הרצאתה היתה כשושנה בין החוחים. לא עוד התלהמות ימנית־דתית מאוסה נגד המגדלור הגדול של המשפט הישראלי בחו"ל ובארץ אלא מחלוקת ברמה נאותה עם שאלות ענייניות, אך גם עם פרכות.
הנושאים מצריכים כמה ימי עיון. ברור כי על פי עמדתה הפוליטית, שרת המשפטים מהבית היהודי מסתייגת מהקפדנות שבה הגן ברק על רכוש פלשתיני ביהודה ובשומרון ומגימוד השימוש במשפט העברי בפסיקותיו.
ישראל של ברק יהודית־דמוקרטית, ושקד אינה טופלת עליו אשמת שווא כאילו אינו ציוני. לא, היא יודעת את ההפך. רק שלפי נתוניה, מרכיב היהדות בפסיקתו אמנם קיים אבל נסוג מפני הדמוקרטיה, ואילו היא, לדבריה, חותרת למיזוג שני הערכים. אלא מה? בחפשה הגדרה משלה ליהדותה של ישראל מצאה באחד הספרים ניסוח הקרוב לליבה. היא קראה אותו בפני כל הנאספים בבר־אילן, ואז שלפה את השפן מן הכובע ואמרה באוזני המאזינים המשתאים: הניסוח המקובל עליה נכתב על ידי אהרן ברק.
אהרון ברק // צילום: דודי ועקנין
זה היה כבר יותר מדי. האם ברק גם רידד את ההגדרה "יהודית" וגם ניסח אותה נכון מהאחרים? לשקד היה הסבר דחוק, שיש פער בין פסקי הדין של ברק לבין ספריו. לא משכנע. אך יש פתח למחלוקת איכותית, שמניעיה הם "לשם שמיים" ותוצאותיה ישפיעו לאורך זמן באורח ניכר על דמותה של החברה בישראל, וזו רק ההתחלה.
הדמוקרטיה מבינה
העולם עצר לרגע את נשימתו, ועבר מייד לסדר היום כאילו מה שהיה לא היה. בניו יורק ובלוס אנג'לס התקבלו ידיעות על חומר נפץ שהוטמן בבית ספר. בניו יורק העריכו את האיום כבלוף והמשיכו ללמוד, ובלוס אנג'לס שלחו את הילדים הביתה. הניו־יורקים חגגו ניצחון על אנשי קליפורניה כמו בליגת האן.בי.אי.
איש אינו יודע מה הנתונים שעמדו לנגד עיני פרנסי הערים ומפקדי המשטרה. החלטה אחת בוודאי היתה סבירה. אך אפשר ששתיהן היו סבירות. איזו מהומה תקשורתית מלווה בחקירה פלילית היתה מתרחשת בניו יורק אילו הופצץ בית ספר? ומצד אחר, הרי כל טרוריסט או פרחח עלולים לשתק עיר של מיליונים. כמה ימים כאלה בקליפורניה, ואפילו הוליווד מתמוטטת.
דווקא אירוע זוטר כזה מדגיש שהעולם חדל להיות מקום בטוח. אפילו לא במרכזי מדינות כארה"ב. נוכח הטרור האיסלאמי תיאלץ הדמוקרטיה להתגונן באמצעים אחרים. יותר ביטחון ופחות זכויות אזרח. אין ברירה.
בתוך כך, הבגרות הציבורית מחייבת להכין את דעת הקהל ולחנך את ההמונים, שאינם יכולים עוד לצפות להצלחה מלאה של מנגנוני הביטחון הפנימי בערים ובמוסדות שונים. חייבים להוריד את רף הציפיות, ולדעת כי במלחמה בטרור אין ניצחון בכל תקרית. גם לא בישראל.
כאשר יארע אסון צריך לברר אם ההנהגה הפעילה שיקול דעת סביר. לא יותר. גם למזל הממלא תפקיד בכל הכרעה כזאת יש חשיבות, ולשום ראש עיר ומפקד משטרה אין שליטה עליו. דאעש עושה שימוש בטכנולוגיה המתקדמת, ומאז נסוג מעט גלגל הביטחון האזרחי בכל רחבי העולם.
לא לשתוק
מעולם לא דיבר שר חוץ אמריקני אל ישראל ועליה כפי שעשה זאת השבוע ג'ון קרי ב"ניו יורקר". אין טעם לחזור למחלוקת עם בנימין נתניהו. ברור שהיחסים בין הממשלים בירושלים ובוושינגטון סבוכים. נדרשתי לכך בגלל שני עניינים שהובלעו בדבריו:
• אסור לנהל מדיניות של בת יענה ולטמון את הראש בחול. קרי - שלא מבטא אפילו רעיון אחד אשר אינו מוסכם על ברק אובאמה - מכין את הקרקע לסירוב אמריקני לבקשת ישראל להטיל באו"ם וטו על הצעת ההחלטה הצרפתית, שתכונן מדינה פלשתינית.
• קרי חרג מהמקובל בין ידידים והאשים את נתניהו, שעושה שימוש בפרקליטו יצחק מולכו כדי לשבש את המשא ומתן עם הפלשתינים. זו אמירה כה חמורה, שנתניהו - ובוודאי פרקליט נכבד כמולכו - צריכים להרים קול זעקה. שתיקתם טורדת מנוחת ישראלים רבים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו