טוויסט בעלילה

המחזאי והסופר יוסף בר יוסף, בן 77, לא מתעסק בגעגוע. בצלילות מעוררת קנאה הוא מפליג בסיפורים - על ילדותו בירושלים כשברקע התפקרותו של אביו, הסופר יהושע בר יוסף, מהחיים הדתיים; על השנים הרבות של כתיבת מחזות, שהועלו בהצלחה בתיאטראות בארץ ובחו"ל; על האהבות הרבות שנגמרו בנישואים למשוררות דליה רביקוביץ וחמוטל בר יוסף; ועל החברים מכסית – נתן זך ודוד אבידן.

"אני אוהב אנשים", מתקן אותי בר יוסף, "אבל לא יותר משעתיים-שלוש. אני אף פעם לא נשאר יותר מדי זמן במקום אחד, תמיד ממשיך למקום הבא". ובאמת, לאחר יותר מ-40 שנה של כתיבה אינטנסיבית לתיאטרון, שהניבו כ-15 מחזות, החליט בר יוסף להקדיש את ימיו אך ורק לכתיבת פרוזה ולפרסום רומנים.

אתה לא מתגעגע לעבודה עם שחקנים בתיאטרון-

"געגועים הם לא בהכרח למשהו ספציפי, אני קורא לזה יותר כמיהה. יש משפט יפה מתהילים שאני משתמש בו, 'צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי'. אני כמה אולי לרגעים מסוימים בתיאטרון. בכל מקרה, עדיף שלא להתעסק בעבר. הכישרון שלי כמחזאי וכסופר הוא בסך הכל ברכה שעליה אני צריך להגיד תודה".

הניסיונות לחלץ ממנו וידויים רגשניים לסיבה שבגללה החליט לזנוח את המחזאות לטובת כתיבת רומנים עולים בתוהו. בר יוסף חותם זאת ב"נגמר לי". כך גם ההתעקשות לקבל ממנו נאום מריר על תהליך הבידור שעובר על תיאטראות ישראל. "אלו תהליכים שמעציבים אותי, אבל שם זה נגמר", הוא אומר. "אני יודע שזה לא קשור לקהל שצורך תיאטרון או מוסיקה. בעלי התפקידים צריכים לעשות חשבון נפש עם עצמם, כי זה לא שהקהל מטומטם ורוצה לצרוך רק תרבות נמוכה, הוא פשוט אוכל את מה שמאכילים אותו".

לא שבענף הספרות המצב מזהיר יותר. "מעציב לראות שספר נמכר בגרושים, כחלק מעיסקה של ארבעה ספרים. ההוצאה מוציאה הרבה ספרים כך שהיא יכולה להתמודד עם זה, אבל מה על הסופר? כמה ספרים הוא כבר יכול לכתוב-" אומר בר יוסף אך מוסיף: "אני מנסה להסתכל על הצד החיובי, והוא שהקורא יוצא עם ספר שלי שאולי לא היה נחשף אליו או קונה אותו ללא המבצע וללא יחסי הציבור, שמאוד מבוקשים בשנים האחרונות".

להיט ברוסיה

אנחנו נפגשים בביתו שבמרכז תל אביב לרגל צאת הרומן השלישי שלו, "תמרה" (זמורה ביתן והספריה החדשה), לאחר ששני ספריו הקודמים, "לא בבית הזה (2007) ו"למי אכפת מחלומות" (2009), זכו לביקורות משבחות.

"האמת היא ששלושת הספרים שלי היו במקור חלקים לא גמורים של מחזות שעבדתי עליהם", מגלה בר יוסף, "אבל תוך כדי העבודה, שאף פעם לא היתה רציפה, הרגשתי שמחזות הם כבר לא יהיו. בדרך כלל, כשאני כותב מחזה, כבר בהתחלה אני מרגיש אם קיים חומר לסיפור טוב, ומשהו בטקסטים צעק לי שהם צריכים להיות רומנים. הנחתי אותם בצד, וכשתמה קריירת המחזאות, שבתי אליהם".

בר יוסף נולד בירושלים בשנת 1933, דור שישי בארץ מצד משפחת אביו, הסופר המנוח יהושע בר יוסף. בגיל 10 עבר עם משפחתו ועם אחיו, הסופר יצחק בר יוסף, לתל אביב, שם נחשף לחיים חילוניים. עד הבחירה במחזאות עסק בעבודות שונות, ובהן עיתונאי ב"ידיעות אחרונות", ב"מעריב", ב"הארץ" וב"למרחב".

בשנת 1954, בהיותו בן 20, הופיע קובץ סיפוריו הראשון "שפתיים מלוחות". בשנת 1963, כחמש שנים לאחר שלמד פילוסופיה יהודית, קבלה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית, יצא לאור מחזהו הראשון, "טורא", ואחריו שורה של מחזות שהוצגו בתיאטרון הקאמרי, בהבימה ובבית ליסין, כמו "אנשים קשים", "זה הים הגדול", "הפרדס", "זהב", "קופר" ואחרים. בשנת 1974 זכה בפרס הנשיא שזר למחזאות, אבל את החותמת האמיתית לתרומתו לתיאטרון הישראלי קיבלת בשנת 2003, כשזכה בפרס ישראל לתיאטרון. הצלחתו חצתה יבשות וחלק ממחזותיו הוצגו בריו דה ז'נרו, בפולין, בצ'כיה ובהודו. ברוסיה מוצג זה כ-20 שנה המחזה "אנשים קשים".

בנאליות לפעמים מנצחת

במרכז הרומן "תמרה" עומד סיפור אהבתו של ברוך, בן למשפחת איכרים אמידה שמתגוררת באחת המושבות במרכז הארץ, לתמרה, שאביה, קצין משטרה בכיר במשטרה הבריטית, נאסר באשמת גניבת נשק ומכירתו לגורמים עוינים. תמרה בוחרת להתחתן עם מוסיקאי ניצול שואה ושוברת את ליבו של ברוך, שמצידו מתחתן עם אחותה רננה. מנקודה זאת, בר יוסף פורש בפנינו את סיפורה של המשפחה מימי המנדט הבריטי ועד ימיה העכורים של המדינה לאחר מלחמת יום כיפור. הדבר הבולט בכתיבתו הוא הבחירה הנושאית. לכאורה, זו בחירה מוכרת לעייפה: יחסים מורכבים בין אב לבנו ("לא בבית הזה"), משולש אהבה רומנטי ("למי אכפת מחלומות") והיחסים האפרוריים ורוויי ההרס במשפחה ברומן הנוכחי.

"לא מתחבר לספרות האווירתית"

כל זאת אינו פוגם ולו במעט ברעננות הפיוטית ובתשוקה הגדולה שבהן מועברות ושבהן נקראות הפרוזה של יוסף בר יוסף, החל בחום הקורן מדימויו וכלה בשרטוט הדמויות האנושי כל כך. את הפשטות שבתחכום מיישם בר יוסף גם בחייו האישיים. את ההשראה לכתיבה הוא שואב מסדר יומו הצנוע: הליכה יומית על החוף, תרגול אמנות הטאי-צ'י כשלוש פעמים בשבוע והקפדה על תזונה נכונה.

"אני חושב שאני מצליח להתחמק מהבנאליה של נושאי ספריי דווקא בגלל הקונקרטיות שאני כותב בה", ממשיך בר יוסף. "על מה הספרות כולה בנויה? על משולשים רומנטיים. כל מקום שיש בו קרעים ומתחים הוא מקום מעניין מאוד, הוא החומר שממנו עשויה הספרות. מתוך הנושא המוכר הזה, אני מנסה לחדש בכל פעם. אני מרגיש שכמין קונטרה לריאליזם של ראשית המאה ה-20, חל תהליך של מעבר לספרות מופשטת מלאה בפטפטת".

מה זאת אומרת?

"גם בישראל וגם בעולם נהייתה חלוקה לא כתובה - ספרים שמוגדרים כרומנים דרמטיים, שכוללים עלילה ודמויות, או ספרים אקספרימנטליים ורגישים, שטומנים בחובם הלך רוח של אווירה ונוף, בלי דרמה או התנגשויות".

"האתגר שלי הוא לשלב בין השניים", מבהיר בר יוסף, "אני לא מתחבר לספרות האווירתית; רבים מהספרים שנכתבים בז'אנר הזה נוצרו עבור האקדמיה במין כתיבה שכלתנית שמתיימרת להיות לא שכלתנית. אני לא מוותר על הדרמה, על הסיפור הבסיסי. אין הרבה ספרות אקדמית ומחקרית על צ'כוב. מה יש להגיד? הוא נהדר, וזהו".