נפתח בחידה. איך יודעים שמישהו טבעוני? הוא כבר יגיד לכם. ככה בדיוק התחיל הרעיון של לנסות שבוע של טבעונות: חבר מהמגזר אכל לי את הראש (לא בטוחה שזה חוקי אצלם) על נפלאות הז'אנר.
חוץ מהקטע האידיאולוגי, הוא הפליא להרחיב גם על הגורמים המסרטנים בבשר ובחלב, על הכולסטרול הרע בביצים ועל הקלוריות המיותרות שיש בשוקולד (לא סתם קוראים לזה שוקולד פרה). חבל רק שרוב הטבעונים שאני מכירה מדגמנים בעיקר עור חיוור, רזון וקמטים. אתם יודעים, בריאות. העיקר שלתרנגול שלום.
הוריי היו החברים הכי טובים של המלך במרוקו. בארוחות שישי אצלם הם תמיד דואגים להאביס אותי במשך שלוש שעות בצלי בקר, דג מרוקאי חריף פלוס חלה מתוקה, עשרה סוגי סלטים על טהרת השמן, החריף והמיונז, שעועית עם עוף, קציצות בשר, פשטידת ירקות ולקינוח, "לא אכלת כלום, עוד עוף?"
לפני שבועיים, בשישי בערב, מצאתי את עצמי שרועה על הספה בבית שלהם, נפוחה, עייפה ומנוטרלת. די, ממחר טבעונות. לפני היציאה, אמא שלי הודיעה שהכינה לי קופסאות עם קציצות עגל, עוף ותפוחי אדמה. אמרתי לה שאני הולכת להיות טבעונית לשבוע. "אז תיקחי רק את הקציצות עגל בלי העוף", היא אמרה ודחפה לי לתיק לביבות תפוחי אדמה.
"יש בזה ביצים", ניסיתי להתגונן.
"נו? ביצים זה לא בשר". חדרה, 2015.
• • •
לצורך הניסוי הכנתי לי רשימת קניות טבעונית. בואו נגיד שלא הייתי צריכה דף.
התחלתי בירקן. מרוב חרדה שלא יהיה לי מה לאכול, קניתי כל ירק אפשרי. פטרוזיליה, כוסברה, בצל ירוק, וכדי שיהיה לי קצת מתוק, אז גם עלי קייל. הוספתי חסה, גזר, בטטה, כרוב סגול, עגבניות, מלפפונים ובמבה. ידעתם שבמבה היא טבעונית? לא ידעתם. למה? כי אתם לא מבררים.
אגב, מתברר שיש דרגת קושי חמורה יותר מהטבעונות (מי היה מאמין), והיא הטבעונאות: אוכלים רק מה שמן הצומח ולא עבר אידוי מעל 40 מעלות חום. צודקים. למה לאכול כשאפשר לצום.
מהירקן עברתי לסופר. מילאתי את העגלה בגריסים, עדשים אדומות, עדשים ירוקות, קינואה, בורגול (הגירסה הזולה של הקינואה) ויין. הרבה יין. רגע, יש מצב שיין הוא לא טבעוני? כמו שאני מכירה את החבר'ה האלה, הם בטוח כבר ימצאו בו משהו לא בסדר. נכנסתי לגוגל. הם אכן מצאו. בחלק מהיקבים עדיין משתמשים בביצים כדי לנקות שאריות של לכלוך מהיין, כך שהדעות לגביו חלוקות.
האם ללכת עם בית הלל או בית שמאי? מצטערת, אין מצב שאני עוברת את השבוע הזה סחית לגמרי. הלכתי על קברנה. ארגז.
בחזור עצרתי בחנות טבע, כדי להצטייד בשקית תמרים ובקופסת שקדים. חשבתי גם לקנות שוקולד חרובים, אבל אפילו יער שלם לא עולה 20 שקלים. התלבטתי גם לגבי גבינת טופו, שעולה רק 16 שקלים. תודו שזה לא מעט בשביל משהו שכשאתה אוכל אותו, אתה מנסה לחשוב, מממ, מעניין איזה טעם זה מזכיר לי. זהו, אני מוכנה, נראה לי.
יום ראשון:
כל ההתחלות קשות
תחילת השבוע היא זמן טוב לאמץ הרגלים חדשים. ב־9 בבוקר אני שותה לראשונה קפה עם חלב אורז במקום חלב רגיל. בואו נתעכב רגע על המונח "חלב אורז". סליחה, אבל ממתי יש חלב באורז? מדובר במיץ אורז, שנותן לקפה טעם של סבון כלים.
"תריח, זה נראה לי מקולקל", אני מבקשת מידידי שי, תינוק שנשבה. "זה לא מקולקל, זה הטעם", הוא מפטיר לעברי בתום הבדיקה. "את עוד תתרגלי".
פה התחלתי לחשוד. לְמה צריך להתרגל? אולי זה רעיון מהפכני, אבל למה אי אפשר שזה יהיה פשוט טעים? איך, בעולם שבו מצאו תרופה לשחפת, לא הצליחו לייצר תחליף ראוי לחלב פרה? ואם כבר לא טעים - למה 18 שקלים לקרטון?
יחד עם הקפה אכלתי שני תמרים, על תקן אנרגיה זמינה לפני שאני יוצאת לאימון הריצה שלי.
לכל אורך האימון חשבתי מה אוֹכַל אחריו כדי להחזיר את האנרגיה לגוף. בעיה. אי אפשר ביצים, וגם טונה לא באה בחשבון. חוזרת הביתה ומתחילה לחפש בגוגל "חלבון מן הצומח". כן, בטח, ברור שאני אבשל קינואה ב־11 בבוקר.
הסתפקתי בלחם עם טחינה ועגבנייה. לא נורא, אז אני ארד קצת במסת השריר. בדיעבד התברר לי שגם חמאת בוטנים יכולה להיות מקור לא רע לחלבון. או לקלוריות.
ב־12 בצהריים התחלתי לתכנן את ארוחת הצהריים שלי. זה לקח בדיוק עשר שניות. שעועית מבושלת של אמא, סלט מטבוחה וסלט ירקות עם בורגול. פייר, טעים. אפילו לא הרגשתי חוסר בבשר או בביצים.
כלומר, עד הערב, כי התפוח של 4 לא ממש השביע אותי. ב־7 בערב נאלצתי להכיר בעובדה שאני כנראה אוכל עכשיו בדיוק את מה שאכלתי בצהריים, שזה מבאס, גם כשמדובר באנטרקוט. תשאלו את אייל גולן.
פתאום עלה לי רעיון לא פחות מגאוני. סושי! אני אזמין סושי צמחוני! עם מלא רוטב ספייסי מיונז. רגע, בספייסי מיונז יש מיונז, שזה ביצים. מה שאומר שהלך הסושי, כי אני מזמינה אותו רק בשביל המיונז, ואני לא מתכוונת להתיידד פתאום עם סויה.
אחרי מנת הבורגול השנייה לאותו היום, אני מקנחת בשוקולד. מריר. תחושה קלה של מרירות מתחילה לעלות בי, אבל זה לא הולך יפה עם אצילות הנפש של הטבעונות, אז אני מדחיקה והולכת לישון בעשר, לפני שהרעב יתעורר שוב.
יום שני:
מסתגלת
הבוקר דווקא נפתח בערנות מוגברת, שכוללת שתיית קפה פלוס מיץ אורז, ניקיון הדירה, תרגול יוגה, שני תמרים ואגוז ברזיל. אני נגעלת מעצמי.
ב־10 אני מכינה לעצמי מעדן שכולל פרוסת לחם שיפון, דבש ובננה. הנה, טבעונות זה דווקא כיף, סתם ליכלכתי.
ב־12 בצהריים, בעודי ממתינה עם צבע על השיער אצל הספר, אני תוהה איזה כיף יהיה לפנק את עצמי בקרמבו וניל, הרי זה בסך הכל מאה קלוריות. אה, וביצים.
והנה, ידידיי, צצה לה הבעיה האמיתית בלהיות טבעונית. בניגוד למה שחשבתי, זו לא ההימנעות מבשר אדום, עוף, דגים וביצים (כלומר, לא רק) - זה בעיקר ההכרח התמידי לבדוק מה יש בכל דבר שאני מכניסה לפה. אולי הוא חלילה מכיל חלמון? אולי, רחמנא ליצלן, לא עלינו והשם ירחם, יש בו חלב?!
ככה הלכה לי מעט הספונטניות שעוד היתה לי בחיים. טבעונות אולי משחררת את החיות, אבל כובלת את בני האדם.
בחיי שאני נגד התעללות בבעלי חיים (למרות שבינינו, איזו קריירה כבר מחכה לתרנגול? אז הוא לא יהיה שעון מעורר), אבל הסיפור הזה מתחיל להיות מוגזם. מעניין כמה טבעונים מגניבים פה ושם איזה סמבוסק גבינה כשכולם ישנים. תכלס, מי כבר יעניש אותי? איזה תיש?
אבל התערבות זאת התערבות. כן, שכחתי לספר לכם שהתערבתי על ארוחה (בשרית) עם שתי חברות, שטענו שאין סיכוי שמרוקאית קרניבורית כמוני תעמוד במשימה. החברים שלי, אגב, הם אנשים מקסימים, הם פשוט לא לוקחים ברצינות תהומית את ההצהרות שלי. בקבוצת הווטסאפ שלנו התחילו לרוץ תמונות של אסאדו אמיתי. מפרגנים, אמרתי?
בדרך הביתה מהמספרה לא הפסקתי לרטון (לעצמי) שאני רעבה. איך שהגעתי התחלתי לזרוק לסיר את כל הקטניות ששמרתי במזווה לשעת התקפה כימית. בורגול, גריסים, עדשים אדומות, הכל הלך. לעיסה הזאת הוספתי מלח (הוא יהרוג אותי לפני כולם, בחיי), ועל זה מלא כורכום. הכי "מאסטר שף" שלי.
במקביל חתכתי סלט גדול (ותודה לאלוהי הבצל, העגבנייה, המלפפון והלימון שהצילו לי את הארוחה). מעל הירקות שפכתי שתי כפות טחינה ופלפל חריף. שמתם לב שכשהאוכל חריף לא שמים לב לטעם?
שבעתי. אבל זה לא אומר שלא פינטזתי על לאפה.
אחרי הקפה של 4 ותפוח ירוק, הרגשתי בריאה מאי פעם, ואפילו מוכנה להזמין סושי רק עם רוטב סויה. ניסיתי להבין אם יש בו מרכיב שעלול להכשיל אותי, אבל על פניו הוא לא נראה חשוד.
הסושי היה טעים, אם אפשר לקרוא לקצת אורז ומלפפון סושי. מצד שני, אני כבר מרגישה שירדתי 200 גרם ושהנפיחות בבטן נעלמה. יש מצב שהחבר'ה האלה צודקים?
יום שלישי:
בסוף מתרגלים להכל
כנראה ש"חלב אורז" זה אכן טעם נרכש. התחלתי להתרגל לרעיון שלא הכל טעים בחיים. שוב קפה בינוני, כמה תמרים, חופן אגוזים, בננה וכמיהה לחביתה.
אני זוכרת את הימים שהתעוררתי לתוך אומלט, סלט ירקות וגבינת שמנת. היתה תחושה של אופטימיות באוויר. מאז שהביצים הלכו, אני מרגישה שהכל סוגר עלי. הייתי מסתפקת בסלט לארוחת הבוקר, אבל אין לי כוח.
ב־10 אני נשברת ומכינה סלט גדול. קופסת הטונה, שיושבת לה בדד בצד, מביטה בי בעצב רב. "רק עוד ארבעה ימים, מתוקה", אני לוחשת לה. והנה בעיה נוספת עם טבעונות: אין סלט ירקות, טעים וגדול ככל שיהיה, שיכול להשאיר אותך שבע. לפחות אפשר לאכול לחם. לא זכרתי שהוא כל כך טעים.
ושוב מגיעה לה שעת ארוחת הצהריים. בחוץ גשם זלעפות, זמן טוב להכין מרק עוף בלי עוף. יצא סביר.
מזל שאני גרה ביפו. קפיצה קטנה לשוק, ואני מסודרת עם צלחת חומוס. את הביצה ביקשתי שישמרו לי לשבוע הבא.
בערב הלכתי על סלט גדול, ובין לבין התחרעתי על קוביית שוקולד מריר. הכל בראש, חברים.
ב־9 בערב אמא שלי התקשרה לשאול איך אני מסתדרת עם האוכל, אם אני צריכה משלוח ואם אני מגיעה לארוחת שבת, כי היא מכינה קוסקוס עם בשר. ביקשתי שתכין בשבילי מנה טבעונית. היא אמרה ששישי־שבת מבטלים טבעונות. חבל שאי אפשר לעשות גשר.
בלילה, לראשונה זה זמן רב, לא הצלחתי להירדם. פתאום קלטתי שאני ערנית מתמיד. כן, שמתי לב שאני קצת לחוצה. הצורך להקפיד על טבעונות הכניס לחיי סטרס מסוג חדש: הסטרס שלא יהיה לי מה לאכול, או שחלילה יזמינו אותי לאירוע שיהיה בו אוכל טעים, ואני אשבר. ואז נרגעתי. נזכרתי שאין לי הרבה חברים.
יום רביעי:
סימני שאלה
קמתי ב־5 בבוקר שטופת זיעה. חלמתי חלום בלהות, שבו אני יושבת עם חברה בבית קפה ושותה הפוך. עם חלב פרה. מפחיד כמעט כמו לחלום ששברתי צום ביום כיפור עם שווארמה.
החלטתי לוותר על ארוחת בוקר ולהיפגש עם אמא שלי בעזריאלי ליום שופינג. אני כבר אשתה קפה איתה.
היא הלכה על הפוך עם חלב. אני ביקשתי הפוך עם חלב סויה. היא לקחה בורקס עם גבינת קשקבל, ואני בורקס תפוחי אדמה. כן, אני יודעת, בבצק בטוח יש ביצים. אל תהיו נודניקים. גם אני בעל חיים, ויש גבול להתעללות.
אחרי שהעברתי חצי יום בשופינג כדי לשכוח מהטבעונות, הגיע הזמן לארוחת צהריים. אמא הציעה אל גאוצ'ו, אני הצעתי סושי. התפשרנו על איטלקית.
"אז מה יש לכם טבעוני?", שאלתי את המלצרית בתשוקה מופגנת. "מסעדה אחרת", היא ענתה.
התברר שמתוך 30 מנות, רק אחת היא טבעונית: פיצה ללא גבינה, שזה בעצם אומר מעט בצק עם רסק עגבניות, במחיר של צלעות כבש. אמא שלי הזמינה פסטה רוזה וזרתה לי מלח על הפצעים בדמות שכבה עבה של פרמזן מלמעלה. ככה, חברים, נראה גיהינום.
בשלב הקינוחים המלצרית אמרה שתבדוק מה יש להם מתוק וטבעוני, וחזרה עם התשובה: קפה שחור. אחרי ששיגעתי אותה שתשאל את הטבח אולי בכל זאת אפשר להכין סופלה שוקולד ללא ביצים, היא חזרה עם סורבה תות. קינוח מעולה, בהנחה שאת בת ארבע. אמא שלי, לעומת זאת, הלכה על פבלובת פירות יער. אני הלכתי למות.
המלצרית, שאמנם לא התרגשה מהגחמות שלי, ניסתה להבין למה אני עושה את זה. "את רגישה למוצרי חלב?", שאלה באמפתיה. אולי אנחנו בתל אביב, אבל היא כנראה לא תל־אביבית.
למה באמת? המחשבה הציקה לי פתאום. אם הסיפור הוא בריאות, אז יאללה, אני מוכנה לחיות עשר שנים פחות, אבל בקרחנה. מי צריך חיי נצח? גם ככה כבר נגמר לי הכסף. חוץ מזה, עדיין לא הוכח שטבעונות אכן יותר בריאה, ושאפשר לקבל את כל מה שאנחנו צריכים רק מן הצומח. ואם הקטע הוא אידיאולוגיה - תראו, החיים מספיק מאתגרים. אני כבר אתנדב מתישהו, כשישלמו לי על זה.
אבל ניסוי הוא ניסוי, והנה חסכתי 300 קלוריות ונפיחות בבטן על הרוזה והפבלובה.
בערב שקלתי להיות יצירתית ולהכין קציצות עדשים. אבל אם הייתי יודעת לבשל, הייתי כבר מכינה אוכל. במקום זה קפצתי לנשנש המבורגר טבעוני בדיזנגוף. פטריית הפורטובלו היתה טעימה, לא אשקר, אבל לשלם 50 שקל על פטרייה זה לגיטימי רק במסיבת טראנס.
ניסיתי לחשב אם טבעוני זה גם חסכוני. מצד אחד, חלב שקדים עולה כפליים מחלב רגיל. מצד שני, אפשר לחיות שבוע שלם על חומוס. הבעיה עם חומוס היא שאחרי שאוכלים אותו, נרדמים ליומיים. אולי זה עדיף, במצבי?
יום חמישי:
לא נשברת
מה שיפה בטבעונות זה שביום החמישי אתה כבר לא מרגיש שחסר לך משהו. אפילו לא שמחת חיים. מסתבר שבאמת מתרגלים לכל דבר. הבוקר על טהרת חלב אורז ותמרים, הצהריים על בסיס סלט וקינואה, אחר הצהריים מחווה לפירות, ובלילה - הכי טוב לא לאכול בלילה. זה מפריע למערכת החיסונית. אני מרגישה ערנית יותר מבדרך כלל, קצת יותר רזה, אפילו הנפיחות בבטן ירדה ואני שוקלת להפסיק לצמיתות עם מוצרי חלב. גיליתי למשל שחלב שקדים לא כזה נורא אם שותים אותו מהר ועם הרבה סוכר.
והנה סוף סוף מתקרב הסופ"ש, ואני קובעת עם חברות לסרט. הכניסה לקולנוע עוברת דרך דוכן סופגניות של רולדין. הן טמנו לי מלכודת. החברות, לא הסופגניות. איך לא הרחתי את זה מגיע.
אם יש משהו שאני לא יכולה לוותר עליו זאת סופגנייה מלאה בריבת חלב, קרם פיסטוק וסוכריות צבעוניות למעלה. מיכל קונה סופגנייה. גם יעל. אמא שלי תמיד אמרה לי שאין דבר כזה חברות טובות. היא צדקה גם בזה, לעזאזל.
לא התפתיתי. אפילו הן לא האמינו שאעמוד בזה. לאורך כל הסרט הן ניסו לשדל אותי לקחת ביס מהסופגנייה שלהן (וביס מסופגנייה של רולדין זה אומר, בעצם, סופגנייה שלמה). לא עזר להן. בחיאת, שייקחו אותי כבר לתפקיד מבצעי במוסד.
מה שכן, זללתי צ'יפס ענק עם הרבה קטשופ.
יום שישי:
עקרונות נועדו להפרה
ואז זה קרה. נסעתי להוריי לארוחת ערב, והוא פשוט עמד לו שם, הסתכל עלי וחייך. "גשי אלי", הוא קרץ והצביע על החלה המתוקה. "קחי ממנה חתיכה ובואי תפרקי לי את הצורה".
זה היה הדג המרוקאי של אמא שלי, שקיצר את הניסוי ב־24 שעות. נח לו בין הררי רוטב אדום, פלפל חריף וגזר מבושל. גם העובדה שגיסי זלל אותו מול עיניי בתאווה גדולה, אחרי שסיפרתי לו על הניסוי, לא ממש תרמה לעניין. שמור אותי מאוהביי.
ברגע אחד של חולשה מודעת הושטתי יד לחלה, טבלתי אותה בסלט חצילים במיונז של אמא, ועל זה הנחתי חתיכה חמה ורטובה של מושט. הטעם היה נפלא יותר מאי פעם. קינחתי בתה עם נענע ומעמולים תוצרת בית. אולי בכל זאת זה לא מפתיע שרוב הטבעונים שאני מכירה הם אשכנזים. חכמים על גפילטע פיש.
כמו שהבנתם, הפסדתי בהתערבות. אבל בינינו, בנות גם ככה לא יודעות להפסיד בכבוד, אז זה בטח היה נגמר ב"שתינו צודקות, זה פשוט עניין של פרספקטיבה".
אחרי שישה ימים אני יכולה לומר בפה מלא טופו שטבעונות זה לגמרי אפשרי, צריך רק תקופת הסתגלות, חמלה ענקית על בעלי חיים ונכונות לוותר על שמחת חיים. בתל אביב הטבעונות היא כבר לגמרי חלק מהתפריט של כל מסעדה, ואף אחד ברחוב לא מתרגש מהרעיון (חוץ מהחברים הסקפטיים שלי).
עם קצת יצירתיות אפשר אפילו ליהנות מהאוכל (נניח, לזרוק לפח את העדשים ולהזמין המבורגר), ומוצרי חלב הם בלאו הכי מיותרים.
מצד שני, האבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינאף? טבעונות היא למיטיבי לכת. אני חיה לי מיום ליום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו