מנכ"לים עד הקצה

אתם מכירים אותם: האנשים האלה שמגיעים לעבודה תמיד לפניכם, מבושמים ומבריקים מחיוניות ואנרגיה, אחרי שכבר הספיקו לעשות אימון בוקר של שעה לפחות. הם מלאי מרץ והתלהבות כאילו לא היו צריכים לזרז את הילדים בבוקר, ואחר כך לפזר אותם למוסדות הלימוד, לא היו תקועים שעות בפקק ולא שמעו את החדשות. 

כשהאנשים האלה הם גם מנכ"לים של חברות גדולות, זה מעורר התפעלות רבה עוד יותר. וכשיש ביניהם כאלה שלא מסתפקים רק באימונים אלא גם מתייצבים לתחרויות, זה מעלה את השאלה אם יש קשר בין ההישגיות בקריירה להישגיות בספורט.

"התחלתי בטריאתלון קצר: 750 מ' שחייה, 20 ק"מ אופניים ו־5 ק"מ ריצה", מספר מנכ"ל בנק אוצר החייל, קובי מלכין (50). "אחרי כמה שנים 'הידרדרתי' לטריאתלון אולימפי, והשיא היה תחרות איש ברזל מלאה: 3.6 ק"מ שחייה, 180 ק"מ אופניים, ולסיום - מרתון שלם - 40.2 ק"מ. עד היום עשיתי שלוש תחרויות כאלה באוסטריה, בספרד, וב־2011 באילת, בתחרות ישראמן. 

"אני אוהב להציב מטרות ולעמוד בהן, וזה מאוד חופף לעבודה. אם תציב נקודה רחוקה באופק וכל הזמן תחתור אליה בהתמדה, תגיע קרוב לפחות, וזה משמעותי. אצלי זו דרך חיים להציב מטרות ולהגיע, והספורט זה עוד דרך". 

מלכין התחבר לספורט התחרותי לפני 15 שנה, בזכות בתו הבכורה שהיתה אז בת 9. "הטריאתלון מאוד חזק בבתי הספר, והורים רבים נסחפו אחרי הילדים". הוא נשוי לסמדר (48), מרצה לסיעוד באוניברסיטת בן־ גוריון, ואב לשלוש בנות (9, 19, 22). זה שנתיים הוא משמש מנכ"ל הבנק, שמונה 48 סניפים ו־800 עובדים. 

מלכין ומשפחתו. "לפני שנרשמים לתחרות, מבקשים אישור בבית" 

כתושב להבים, הסמוכה לבאר שבע, הוא מתעורר בכל יום עבודה בארבע וחצי, ובשעה חמש כבר נוהג בדרכו למרכז. בשמונה בבוקר הוא במשרד, אחרי אימון של שעה וחצי בשחייה, רכיבה או ריצה במכון הכושר. לביתו הוא מגיע בשעה שמונה או תשע בערב. 

בתקופות שהוא מתכונן לתחרות, יהיו לו גם אימונים נוספים בלילה. "אני עושה לפחות תחרות אחת גדולה בשנה, ובחצי השנה שלפניה יש תוכנית אימונים מסודרת. אני עובד בעבודה מאוד תובענית ואין פשרות בשעות העבודה, מורידים מזה את שש שעות השינה, ובתוך מה שנשאר צריך לבנות תוכנית אימונים". 

אז זה בא על חשבון המשפחה?

"כשיש אימונים לתחרות גדולה אז חד־משמעית כן. לכן לפני שאתה נרשם לתחרות אתה צריך ללכת בדחילו וברחימו לאשתך, ולבקש אישור להירשם, ורצוי מתועד בכתב. מאחר שבשעות העבודה אין שום פשרות, האימונים האלה יהיו על חשבון הבית. לכן אני לא עושה יותר מתחרות איש ברזל אחת בשנה".

מלכין מאמין שהעיסוק בספורט תורם למרץ כללי, ושהספורט הוא ששומר עליו הרבה יותר חיוני. "כשאני עושה ספורט בבוקר אני מתפקד הרבה יותר טוב בעבודה במהלך היום, בוודאות. אם שבועיים אני לא אעשה ספורט, אני אתעורר הרבה יותר עייף ופחות חיוני". 

למרות ההשתתפות בתחרויות אין לו יומרות לנצח, אלא לסיים בטווח הזמן שהקציב לעצמו, וכשהוא מרגיש שהוציא מעצמו את המיטב. "שליטה עצמית ואסטרטגיה מאוד חשובות בתחרויות, כי האדרנלין על עמדת הזינוק כל כך גבוה שהוא גורם לפעמים להתחיל בקצבים מהירים שמשלמים עליהם בהמשך הדרך". 

היו משברים במהלך התחרויות?

"תחרות איש ברזל היא דבר לא צפוי, תמיד יש בה תקלות. אתה צריך טכנית לתפעל כמה דברים - גם שחייה וגם אופניים וגם מעבר לריצה. בתחרות הראשונה התחלתי מהר מדי בשלב הרכיבה, השרירים הגדולים ברגליים נתפסו לי, וסבלתי מאוד. בנוסף, לקחתי בקבוקי מים לא מלאים, אז גם די התייבשתי". 

מה גרם לך להמשיך, למרות הקשיים והכאב?

"מאטים קצת, מטפלים בזה, והלאה. יש לי מוטיבציה פנימית גדולה. זה משהו שתמצאי אצל כל האנשים  ההישגיים - גם בספורט וגם בקריירה. התחרות שלי היא לאתגר את עצמי. אני לגמרי לא מתחרה באחרים, במרתון ברלין סיימתי לדעתי במקום ה־20 אלף, באמצע, פלוס מינוס. אבל עמדתי בזמן שכיוונתי אליו". 

איך אתה מסיים תחרויות? הגוף לא מתפרק?

"יש איזו נפילה ולפעמים תופסים שפעת כי הגוף חלש יותר. בתקופות של האימונים שלקראת התחרויות אתה מתרחק מכל מי שמתעטש, כי אתה אמנם נראה מאוד חזק, אבל הגוף באותו זמן חלש ורגיש לכל וירוס". 

•   •   •

"בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מתרחבת של אנשי עסקים ומנכ"לים שמבצעים פעילות גופנית עצימה ותחרותית ומשתתפים בתחרויות כגון איש הברזל, טריאתלונים ותחרויות קשות יותר בארץ ובעולם", מעיד ד"ר רועי סמואל, פסיכולוג ספורט מוסמך מטעם משרד הבריאות, המשמש יועץ, מרצה וחוקר בתחום. 

לדבריו, "מבחינתם זוהי דרך לבטא מצוינות והישגיות. נוצרת ביניהם תחרות סמויה גם לגבי המראה הגופני, והצורך להיראות FIT - לא עוד מנכ"ל עם כרס ומראה לא ספורטיבי. יש גם היבט פסיכולוגי נוסף - הם מוכיחים שהם מסוגלים לעשות דברים שהאדם הרגיל, או העובד הרגיל, לא מסוגלים לעשות בדרך כלל, כך שזה גם סוג של הצהרה מבחינתם". 

"התופעה הזו נפוצה עוד יותר בארה"ב, שם יש מודעות של חברות גדולות לפעילות גופנית של עובדיהן, ואפילו דרישה כלפי מנהלים להיות פעילים גופנית, בשל הקשר לבריאות. ידוע כי הביטוחים של המנהלים הם יקרים מאוד, ולכן לחברות יש אינטרס לעודד אותם לבצע פעילויות שתומכות בבריאות טובה". 

את יונתן פנטנוביץ' (45), מנכ"ל חברת 3M ישראל המתגורר בקיבוץ ברקאי הסמוך לפרדס חנה, אני פוגשת להפסקת צהריים סמוך למשרדי החברה בהרצליה פיתוח. 3M היא קונצרן ענק בינלאומי, העושה שימוש במדע לצורך יצירת מוצרים בתחומים שונים, ממוצרי צריכה ביתיים ועד מוצרים לתעשייה ולרפואה. 

"כשאני עושה ספורט לפני העבודה אני הרבה יותר אנרגטי, וגם כשאני בחו"ל אני קם מוקדם יותר והולך לחדר הכושר במלון", אומר פנטנוביץ'. "אני קם בחמש, משתדל להגיע להרצליה לפני הפקקים, ומתאמן כאן בחדר כושר כשעה עד שעה וחצי לפני העבודה. אני מביא למכון את האופניים שלי, ומרכיב אותם על מכשיר מול מסך שמדמה רכיבה בשטח. לפעמים אני עושה אימוני כוח או TRX, ולפעמים אני בכלל שוחה בים". 

פנטנוביץ' מעיד על עצמו כספורטיבי מילדות, ומספר שאף שהוא רחוק מלהיות גבוה, שיחק כדורסל בהפועל ירושלים. בעבר נהג לרוץ והשתתף בחצאי מרתון, אבל בשל פציעה בקרסול נאלץ להפסיק.

על אופניים הוא רוכב באופן תחרותי כ־15 שנה. "השנה השתתפתי בשתי תחרויות באופני כביש, אחת בדרום ואחת בצפון - 100 ק"מ עם הרבה עליות, שנמשכו כארבע שעות. בשנה שעברה השתתפתי ב'טראנס אלפ' - תחרות שנמשכת שבוע שלם באלפים בצרפת, וכוללת רכיבה באופני כביש בשבעה קטעים, באורך מצטבר שקרוב ל־1,000 ק"מ, ובטיפוס גובה מצטבר של כ־20 אלף מטרים. אני אוהב את האתגרים האלה".

"יש קווים מקבילים רבים בין המצוינות בקריירה לעיסוק הספורטיבי", הוא אומר, "יש תכונות משותפות כמו משמעת, נחישות, יכולת להתמודד עם קשיים, הצבת יעדים וחתירה לקראתם, ואפילו עבודת צוות, כי באופני כביש עובדים בקבוצה וגם התחרויות הן קבוצתיות. אמנם אני מתאמן בראש ובראשונה כדי ליהנות ולשמור על הבריאות, אך עדיין אני משתתף כי יש משהו באווירה התחרותית, ואנשים תחרותיים הם אנשים תחרותיים בכל. זה שאני אדם עם אופי תחרותי הביא אותי למקום שאני נמצא בו מבחינה מקצועית היום, מנכ"ל של חברה בינלאומית בישראל. רציתי יותר, ואני עדיין רוצה יותר, אני עדיין רעב ועדיין תחרותי - גם אם זה מול מנכ"לים אחרים שנמצאים באותו תחום, וגם אם זה בספורט".

את 3M הוא מנהל זה שנתיים וחצי, ולפני כן עסק בתפקידי ניהול אחרים. הוא נשוי למיכל (36) ואב לשלוש בנות בגילאי 3, 6 ו־8. יום העבודה שלו, שאותו הוא מתחיל כאמור בחמש בבוקר, מסתיים בשבע־שמונה בערב, מה שמעורר גם כאן תהייה לגבי זמן האיכות המשפחתי, אם קיים כזה. 

"המזל שלי הוא שגם אשתי ספורטאית. היא שחקנית כדורסל בליגה, וכנערה היתה אלופת ישראל בריצות שדה. היא עצמה משחקת כדורסל בערב שלוש פעמים בשבוע, וכשיש לנו זמן אנחנו לפעמים עושים ספורט יחד - רצים, שוחים או רוכבים. היא גם כותבת דוקטורט שעוסק במניעת השמנה בילדים בהיבט של ספורט. 

"מיכל מאוד מפרגנת, אבל אני מציב לעצמי גבולות. אצל רוכבי אופניים מקובל לצאת לאימון של ארבע עד חמש שעות בשבת בבוקר, ואם אני עושה דבר כזה אחרי שחצי מסוף השבוע אני לא בבית, זה לא יהיה הוגן כלפי הבנות שלי, אז אני עושה את זה מדי פעם". 

איפה נמצא הספורט מבחינת סדרי עדיפויות?

"אחרי העבודה והמשפחה. לפעמים יש בי קנאה לאנשים שמסוגלים להקדיש 15 ו־20 שעות בשבוע לספורט, אבל הדברים האלה יכולים גם לפרק משפחות. יש לי חבר טוב שהתגרש לאחרונה, ואני חושב שהתהליך התחיל כשהוא נכנס לספורט. רואים את זה באימונים, אנשים עושים ספורט יחד, וקורה מה שקורה". 

ניתן לדעתך לשלב בין הביזנס לפלז'ר?

"בוודאי. הכרתי בתחרויות לא מעט אנשים מהעולם שלי, שהפכו לחברים טובים וגם לשותפים לעסקים".

 

•   •   •

חמש בבוקר היא גם שעת ההשכמה של ערן קריסטל (46), המשמש זה חמש שנים מנכ"ל חברת בזק און ליין, המעסיקה 2,000 עובדים ועוסקת בניהול ובהקמת מוקדי שירות עבור חברות ברחבי הארץ. "אני מתחיל כל יום באימון. קם בחמש בבוקר ומתאמן עד שבע, תמיד בחוץ. במהלך השבוע אני רץ בפארקים או בחוף הים, בשישי בבוקר אני שוחה בבריכה, ובשבת יוצא לרכיבת כביש עם קבוצה במשך כמה שעות".

לפני שבע שנים דבק בו חיידק הריצה התחרותית, ומאז השתתף במספר מרתונים: בפירנצה, בברצלונה ובווינה. הוא השתתף גם באולטרה מרתון "אקו טרייל" (80 ק"מ) בפאריס, באיש הברזל באוסטריה ובמירוץ ה"טראנס רוקי" בארה"ב - מירוץ שבו רצים בזוגות במשך שישה ימים בהרי הרוקי. בסוף נובמבר השתתף גם במרתון המדברי שהתקיים בהרי אילת, והוא כבר נרשם לאולטרה מרתון שיתקיים בשנה הבאה (2016) בנורבגיה, ויכלול ריצה של 80 ק"מ ביערות.

קריסטל נשוי ואב לשלושה, בני 11, 13 ו־16, והוא מתגורר בתל אביב. לדבריו הוא מספיק אפילו להכין את ילדיו לבית הספר, כי בשעה 7:00 הוא כבר בבית אחרי אימון. את יום העבודה שלו, הכולל ביקור בסניפי החברה ברחבי הארץ, הוא מסיים בשבע־שמונה בערב. 

ערן קריסטל, 46, תל אביב במשרד: מנכ"ל בזק און ליין בחוץ: רץ אולטרה מרתון

אשתו של ערן, מיכל ארצי, תומכת בתחביב שלו, תרתי משמע: "מיכל היתה שף קונדיטורית, אבל שנה אחרי שהתחלתי לרוץ היא ניסתה לרוץ גם, ולא הצליחה בשל פציעת דורבן בכף הרגל. היא התעקשה לפתור את הבעיה ולרוץ, ולמדה שיטה שנקראת צ'י רנינג, ריצה מתוך אנרגיית הצ'י. כיום היא מאמנת על פי השיטה, וגם התוצאות שלי השתפרו בזכות השיטה". 

אתם מתאמנים יחד?

"לא, אנחנו אמנם רצים באותן שעות - אבל עם אנשים אחרים". 

במהלך ריצת אולטרה מרתון בפאריס, שכלל עשר שעות ריצה ביערות, בעליות, וחלק מהזמן בחושך, מצא את עצמו קריסטל רץ לבד ביער בחושך, בעייפות קשה מאוד, ועם כאבים בלתי צפויים. למרות זאת, האפשרות להפסיק לא עמדה על הפרק. "העבודה המנטלית בסופו של דבר גוברת על הקושי הפיזי".

אתה חושב שהאימונים תומכים בך גם ברמה המקצועית?

"לחלוטין, פגישות העבודה שאני מקיים אחרי אימון הן הכי טובות ואני מרגיש חד הרבה יותר. האימון מנקה אותי מנטלית ופיזית". 

מרבית המרואיינים מדברים על היתרונות, אך מה לגבי המחיר שגובה הספורט? לדברי ד"ר סמואל, "כשמנכ"ל קם כל יום בחמש בבוקר ויוצא לאימון, או מתאמן כשהוא חוזר מהעבודה, זה בא על חשבון המשפחה. העבודה בדרך כלל לא תיפגע, כי בחלק גדול מהמקרים הפעילות הזו נועדה מלכתחילה לתמוך בנושא העבודה ולקידום עצמי בסביבה העסקית. כשבאים אלי לייעוץ אני מנסה להכניס כמה שיותר איזון, כי לפעמים יש לזה השלכות משפחתיות או פסיכולוגיות - לפעמים מינוריות ולפעמים דרסטיות. פגשתי כאלה שהפכו אובססיביים והגיעו לשבע־שמונה שעות פעילות ספורטיבית ביום, אחרים נפצעים, ויש שמשלמים מחיר משפחתי ולא רואים את ילדיהם".

"עקרונית, כל אדם שיכול ללכת יוכל לרוץ מרתון, אבל לאנשים האלה יש תכונות שמייחדות אותם ומאפשרות להם להצליח גם באימונים וגם בקריירה", אומר אלון אולמן, מנטור להצלחה מעשית ופריצת גבולות, מייסד סדנאות "הקוד המנצח". 

לדבריו, "מה שמשותף לריצה ולהצלחה עסקית הוא היכולות להציב יעדים ולייצר תוכנית גם בתחום שאתה לא יודע בו כלום. לאנשים שבחרו בקריירה של מצוינות יש יכולת להחזיק תמונה מנצחת בראש, ויכולת לדחות סיפוקים מיידיים - גם כשמאוד קשה להם בדרך - כדי להשיג את התמונה הזאת. 

"לאנשים האלה יש גם מוכנות לשלם מחירים", הוא מוסיף, "למשל לקום בארבע בבוקר או לראות פחות את המשפחה, כי הם יודעים שכל דבר בא על חשבון משהו אחר. מאפיין מעניין נוסף הוא מוטיבציה פנימית. בעוד אנשים רבים מחכים שמשהו חיצוני יעניק להם מוטיבציה, האנשים האלה הם סלף־מוטיבייטד, כי היכולת הכי גדולה היא היכולת להנהיג את עצמך, לקחת את עצמך ולהוביל אותך למקום גבוה יותר".

•   •   •

חשוב להדגיש כי לא מדובר בדרך חיים השמורה רק לגברים: בין המנכ"לים הרצים אפשר למצוא גם את רויטל לוי צוברי (47) מרמת השרון, מייסדת ומנכ"לית משותפת של רשת חנויות ללין, המונה יותר מ־100 סניפים בארץ ועוד 20 ביפן, וכ־600 עובדים. היא גם זו שמתייחסת סוף סוף לריצה כאמצעי לשריפת קלוריות.

"כשאת עובדת 16 שנה במשך כל היום", היא אומרת, "אז האימון בבוקר מעיר לך את הגוף, והראש פעיל וחד יותר. את כאילו משקשקת את עצמך לפני תחילת היום, כמו לנער את השוקו, וזה המקום שאני מרגישה שאני עושה בו בשביל עצמי.

"מגיל 20 אני מקפידה על ספורט - שחייה, חוגי אירובי והליכות בקבוצת הליכה עם חברות. לפני שמונה שנים רכשתי שעון דופק, וגיליתי לתדהמתי ששעת הליכה כמו זו שאני עושה במשך שנים שורפת רק 200 קלוריות. בנקודה הזאת החלטתי להתחיל לרוץ. בתוך זמן קצר הצטרפו אלי חברות מרמת השרון.

"בהמשך התחלנו לרוץ בכל מיני מירוצים, ולפני שבע שנים החלטנו ללכת על מרתון שלם, בפאריס. יצאנו עשר חברות, חמש השתתפו וחמש ליוו. רצתי את מלוא המרתון, ומאז עשיתי גם את מרתון טבריה, תל אביב, ושוב את פאריס. בשנה הבאה אני מתכוונת לעשות את ניו יורק".

רויטל לוי צוברי. "התחלתי לרוץ כדי לשרוף קלוריות"  // צילום: יהושע יוסף

לוי צוברי נשואה ואם לשתי בנות (13, 18). בעלה, שבתאי לוי, היה ספורטאי בעבר והיום עובד עימה בחברה. "גם הוא מתאמן, אבל הוא לא רץ, אלא שוחה ועושה ספינינג. הוא מאוד מפרגן לתחביב הריצה, מלווה אותי לתחרויות בארץ ובעולם ומחכה לי בתחנות ובסוף המירוץ". 

היא רצה שלוש פעמים בשבוע, כעשרה ק"מ, ובימים האחרים מבלה במכון הכושר. גם האימונים שלה יהיו תמיד בבוקר, לפני העבודה. "אני בן אדם של בוקר, אז אני קמה בסביבות שש, ובשש ורבע יוצאת. אני רצה עם חברה אחת או לבד, אבל לא מרגישים לבד, כי הרבה אנשים רצים בבוקר בשדות". 

גם היא ידעה משברים באימון ובתחרויות, אבל התגברה עליהם תוך כדי תנועה. "כחודש וחצי לפני המרתון הראשון בפאריס נפצעתי באימונים - קרעתי שריר במפשעה ולא יכולתי לדרוך על הרגל. נאלצתי להפסיק להתאמן ולעשות פיזיותרפיה, אבל למרות זאת טסתי למרתון. החלטתי לנסות לרוץ - וגם סיימתי. בכלל, בכל מרתון יש לי משבר ואני מגיעה לנקודת שבירה. כשאתה בתחרות אתה בהיי ובאדרנלין גבוה, ולמרות זאת צריך כל הזמן להיות מתוכנן ובשליטה. במרתון תל אביב הרגשתי ממש רע, על סף קריסה. אבל מבחינתי לא היתה אופציה להפסיק. לפעמים אני מקנאה באלה שמוותרים לעצמם, כי זה קל יותר".

אז איך ממצב של כמעט קריסה מצליחים לסיים?

"המון עבודה עם הראש. מורידים קצב, עוצרים טיפה, שוטפים פנים ולאט לאט מתעשתים וחוזרים". 

מנכ"ל חברת דל ישראל, שלומי קוארטלר, החליט להקדיש עצמו בשנים האחרונות לספורט אתגרי מעט שונה: טיפוס הרים. הוא הספיק כבר לטפס על האוורסט, על הר מולכן בספרד ועל הרי הקרפטים. 

הוא בן 52, נשוי ואב לחמישה (4 עד 19) ומתגורר בהרצליה. זה שבע שנים הוא משמש מנכ"ל חברת דל ישראל, המעסיקה כ־200 עובדים. מדי יום חול, אחרי שהוא מפזר את הילדים בגנים ובבתי הספר ולפני העבודה, הוא עושה אימון ריצה, ובסופי השבוע הוא יוצא לרכיבת אופניים של 30 ק"מ, מהרצליה לנמל תל אביב.

"בעולם העסקים צריכים להציב מטרה ולהיות ממוקדים בה", אומר קוארטלר, "וכך גם כאן - אני מציב לעצמי מטרה, ומתכונן. היעד הבא שלי הוא טיפוס על הקילימנג'רו, ואני בונה את עצמי סביב המטרה הזאת ורואה בדמיוני כאילו אני כבר שם. זה מקביל להכנה המנטלית ליעד עסקי. הטיפוס לדעתי גם מחזק בי תכונות נוספות שקשורות לניהול: סבלנות, סובלנות, שלווה ושיקול דעת". קוארטלר גם מצביע על הבדל חשוב: "בעולם העסקי אין חוויה רוחנית כמו שאני מקבל במסע האתגרי, בטיול על קרקע בתולית עם נופים מרהיבים ביותר לאורך כל הדרך".

"מגיל צעיר שיחקתי כדורסל, ואפילו עשיתי קורס מאמני כדורסל בווינגייט. בהמשך התאמנתי במשך שנים באמנויות לחימה, ובמהלך האימונים פגשתי את מי שנתן לי את ההשראה לספורט אתגרי: דניאל קרן, מספורטאי האתגר המובילים בישראל שהוא גם שותף מנהל בקרן ההשקעות טלדן קפיטל. 

"כשביקשתי להצטרף אליו הוא חייך חיוך של 'אין לך סיכוי', כי טיפוס הרים דורש כושר גופני מותאם, יכולת אירובית ואנאירובית גבוהה והישרדות בתנאים סביבתיים קשים. הוא הציב בפניי אתגר, ואני אמרתי לעצמי שאין מצב שאני לא יכול לעשות את זה. 

"לפני ארבע שנים התחלתי להתאמן לפי הכוונתו, במטרה להעלות את הכושר כדי להיות ראוי להצטרף למסעות הטיפוס שלו. התחלתי לרוץ שלוש פעמים בשבוע במשך שעה, במסלול שיש בו עליות ומחייב מאמץ פיזי. במקביל התחלתי לעשות אימוני כוח בחדר כושר, והקפדתי על תזונה שמורידה את אחוזי השומן. 

"הייתי צריך להתמודד גם עם פציעה ארוכה בברך שסחבתי מתקופת הכדורסל, אבל אחרי שמונה חודשים של אימון קרן לקח אותי לחדר לחץ בווינגייט כדי לראות איך אני מגיב בתנאי גובה של 3,000 מטר. עברתי את הבדיקה, עם עוד כמה חברי קבוצה שנבנתה סביב דניאל קרן, וחיכינו למסע הטיפוס הראשון". 

המסע הראשון שיצא אליו היה לפני כשנתיים: טרק האוורסט "בייס קמפ". הוא וחבריו טיפסו לגובה של 6,000 מטר במשך עשרה ימים. לפני כארבעה חודשים יצא למסע השלישי: שמונה ימי טיפוס אינטנסיביים בהרי הקרפטים. אחד המדריכים שליווה אותם באותו מסע, נועם אבנון, נהרג לפני שלושה חודשים בעת שניסה להציל מטפס אחר. "זה היה לנו נורא לשמוע את זה. הוא היה בחור מקסים והיינו איתו מסע שלם, והלב נשבר. אבל זה לא משפיע על המוטיבציה שלי, אם כי זה כן מדאיג את המשפחה.

"קשה להסביר את ההרגשה כשעושים דבר חדש שתמיד חלמנו עליו. אתה מגיע לפיסגה - צופה אל הנוף, ויודע שזה נוף שמעט מאוד אנשים ראו אותו. המאמץ הפיזי כאן נעשה תוך כדי חיוך - ללא כאב, וכל המסע נעשה כחוויה משותפת עם עוד אנשים. ברק בעיניים, רוך ותחושה של התחברות לטוב, לטהור - וזהו מקור האדרנלין". 

זה נשמע כמו פיקניק אחד גדול, ובכל זאת - אנחנו מדברים על טיפוס בתנאים קשים מאוד. 

"נכון, היו קשיים רגעיים, אבל התמיכה הקבוצתית עוזרת מאוד. היתה נקודה אחת בדרך לפיסגת האוורסט שרציתי לעצור, אבל היה לי הסכם עם גאווין כהן (מנכ"ל חברת Unilink; ס"ס), שאם אחד מאיתנו רוצה לחזור, שנינו חוזרים. זה יצר מחויבות גדולה יותר לא לקלקל לשני. גם תנאי הלינה לא היו פשוטים. התקלחנו עם דלי מים קרים וישנו בשטח בצריפים עם עכברושי ענק, אבל זאת חוויה בסך הכל".

איך המשפחה מגיבה?

"יש דאגה ולפעמים התנגדות. הפחד קיים כי היו תקלות ששמענו עליהן בחדשות, והילדים הבוגרים ממש דואגים. הדבר העיקרי שנותן את האנרגיות הוא הפרגון של נאווה אשתי. בלי התמיכה של האישה בבית אתה לא יכול לעשות את זה, כי רגשות האשם לא יאפשרו לך ליהנות". 

הצלחת לסגור עסקאות חשובות במעלה ההר?

"אני יכול ליצור קשרים עסקיים, אבל אני מנסה להשאיר את זה נטו במקום של חוויה רגשית ורוחנית, ולא לחבר את הטיפוס האתגרי החווייתי לעולם העסקים. זה נכון שנוצרו חברויות שאולי יובילו לשיתוף פעולה עסקי, אך המטרה היא לגמרי לא לחפש את זה, וגם האווירה שונה לגמרי בשני העולמות". 

smadarsbz@walla.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו