באחד מקטעי הסטנד־אפ המוכרים בסידרה שלו, ג'רי סיינפלד מספר על הערצתו לפרוקטולוגים. "תגידו מה שתגידו, אתם לא יכולים שלא להעריץ אדם שהקדיש את כל חייו לדבר כל כך ספציפי, וחשוב", מסביר ג'רי לקול צחוקו של הקהל.
מחר בערב אני אהיה בין האלפים שיידחקו בפקקים כדי לראות את סיינפלד בגודל אמיתי. כשאגיע לשם אולי אריב עם מישהו על חניה, כי הוא ייכנס ברוורס בזמן שאני אכנס עם הפנים קדימה. ביציאה בטח אחפש שעות את האוטו בחניון, ואולי אפילו איאלץ להטיל את מימיי באיזו פינה חשוכה שלו, בתקווה שלא אתפס. בדרך הביתה כנראה נעצור לאכול באיזו מסעדה, בתקווה שלא נצטרך לחכות שעות למקום פנוי ולהתחנן לטובות מהמארחת הקרירה.
בקיצור, בניגוד לדרך שבה תמיד הגדירו אותה, "סיינפלד" היא לא סידרה על שום דבר, היא סידרה על כל דבר. לא משנה כמה שיגרתי ואידיוטי הדבר שקרה לך עכשיו, הוא בטוח יכול להפוך לפרק, במיוחד אם סיינפלד ולארי דיוויד יתבלו את המציאות בקצת אבסורד.
וזה בעיניי, סוד הקסם של "סיינפלד", שגרם למיליונים ברחבי העולם להזדהות באופן מוחלט עם הסידרה ועם הגיבור שלה. בעוד לסדרות מצליחות אחרות היתה אג'נדה די ברורה - נגד הפוליטיקלי קורקט ("סאות'פארק"), נגד החלום האמריקני ("משפחת סימפסון") או נגד מוסד הנישואים ("נשואים פלוס") - "סיינפלד" הצליחה דווקא משום שהאג'נדה שלה היתה שאין לה אג'נדה. היא פשוט נתנה לגיבורים שלה לחיות את החיים שלהם - שהם החיים שלנו - תוך כדי שהם חושפים עד כמה כל אחד מאיתנו הוא בעצם ילד אינפנטיל ומפוחד בגוף של מבוגר, שרק רוצה להימנע מלחשוף את החולשות שלו מול כולם. מה שכמובן גורם לחולשות להיחשף בזו אחר זו.
ולא שהיא היתה שטחית. הרי על הדרך הצליחה "סיינפלד" לטפל בתופעות דוגמת גזענות והומופוביה ולהגחיך אותן, לשחוט פרות קדושות ובהן מוגבלויות (ילד הבועה) ואפילו זיכרון השואה (כשג'רי והדייט שלו לא הצליחו להתאפק והתמזמזו מול "רשימת שינדלר" המתיש). אלא שהיא הצליחה לעשות את זה בלי לעשות עניין, בלי להתאמץ, וכמעט בלי לצאת מהמרובע שבו התנהלו חייהם של גיבורי הסידרה, בין דירת הרווקים של ג'רי, שכולנו רצינו לגור בה, לדיינר הניו־יורקי שכולנו רצינו לאכול בו.
בשנות התשעים נשאל ג'ורג' בוש האב מהן סדרות הטלוויזיה האהובות עליו. הוא השתלח ב"משפחת סימפסון" המצוינת, שאותה הגדיר כסידרה מסוכנת, והציע לאמריקנים לקחת דוגמה מ"משפחת קוסבי". עשרים שנה חלפו, וברור שביל קוסבי, המואשם בשורה ארוכה של תקיפות מיניות, כבר לא יסיים את חייו כמודל לחיקוי. העניין הוא שגם הומר סימפסון לא: עם הלוזריות המוגזמת שלו, האנוכיות וחוסר המוטיבציה הכללי, אף אחד לא באמת רוצה להיות הומר.
בנקודה הזאת סיינפלד הצליח יותר מכל קודמיו: הוא יצר דמות של גיבור קטנוני, אנוכי וילדותי, ועדיין, כזה שכולם רצו להידמות לו. ברגע של שיא קומי באחד הפרקים המאוחרים בסידרה גונב ג'רי כיכר לחם מקשישה ביציאה ממאפייה טרנדית. תחשבו על זה רגע - איזה עוד גיבור בסידרת טלוויזיה יכול היה לגנוב לחם מקשישה, ולא לאבד מיליגרם מהפופולריות שלו? אולי טוני סופראנו. יחי ההבדל הקטן.
זה כנראה מה שהפך את "סיינפלד" לסידרה כל כך טובה, ואת ג'רי סיינפלד, היהודי האמריקני הצנום בעל הכריזמה המעורפלת ונטול כישרון המשחק, לסטנדאפיסט
שבעיני רבים הוא הגדול בדורו: היכולת לחשוף את החולשות האנושיות ולהזדהות איתן, במקום לבוז להן.
סיינפלד לקח את הסטנד־אפ והפך אותו מבידור של מועדונים וברים חשוכים לאמנות לגיטימית, מוערכת, כמעט נשגבת. הדרך האינטליגנטית והשנונה שבה הוא עשה את זה הפכה אותו למודל לחיקוי עבור דור שלם של סטנדאפיסטים.
נכון, קדמו לו אדי מרפי ורובין וויליאמס. אבל מרפי, גאון ככל שיהיה, לא שינה את התדמית הנמוכה של הסטנד־אפ - להפך, הוא הצליח דווקא בזכות השפה הבוטה והמשתלחת שלו, כשגרר את כולם להתפלש איתו בג'יפה של החיים. וויליאמס זצ"ל השתמש בכישרון משחק וביכולת חיקוי פנומנליים כדי לקחת את כולנו אל זרם התודעה המעוות והקורע מצחוק שלו.
סיינפלד, לעומת זאת, הוא בחור רגיל לגמרי. לא וולגרי, לא שחקן, כמעט לא קומיקאי. ובדיוק מהמקום הזה, הנורמטיבי והפשוט, הוא מצליף בנו: בועט בהרגלים שלנו, במבוכות שלנו, והכי הרבה - בחולשות שלנו. זה מה שעושה סטנדאפיסט גדול באמת: מציב מראה מגדילה מול האבסורד של החיים, ונותן לך לצחוק עוד ועוד, אבל לא ממנו, אלא מעצמך.
אחרי שהסידרה הסתיימה והוכתרה כאחת המצליחות בכל הזמנים, לקח סיינפלד את עשרות המיליונים שצבר במשך השנים וחזר לעשות את הדבר שהוא יודע לעשות הכי טוב: סטנד־אפ. כי בשורה התחתונה, ג'רי סיינפלד הוא כנראה אדם שמרוכז כל כולו בבדיחה הבאה. ותגידו מה שתגידו, אתם לא יכולים שלא להעריץ בן אדם שהקדיש את כל חייו לדבר כל כך ספציפי, וחשוב.
nusshayom@gmail.com(איור: יובל רוביצ'ק)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו