קנה את הקלון ביושר

צחי הנגבי אינו בחור טיפש. זה הדבר האחרון שאפשר לומר עליו. לכן בחרו הוא ויועציו למקד את הקרב על העונש והקלון בעדות השקר, בקו הגנה שאמור לשכנע את הציבור: מאז ביצוע העבירה שבה הורשע השר לשעבר חלפו כבר שמונה שנים. הוא נענש דיו. הגיע הזמן להניח לו.

המסר הזה, יש להודות, היה קליט. הוא תפס. התקשורת, מי בתום לב ומי מתוך מניעים אחרים, אימצה אותו כשם שאימצה טענה פשוטה אחרת: השר לשעבר הורשע "רק" בעבירה אחת של מתן תצהיר שקר ועדות שקר. רוצה לומר - היתה לו בסך הכל מעידה אחת. שום דבר מעבר לזה.

הרשעה אחת בעבירה אחת? לכאורה, נכון. זו העבירה ואלה המעשים שבהם הוא הורשע. למעשה, הגרסה הזאת מיתממת: שקריו של הנגבי בפרשת מודעת אלוף המינויים - אותה מודעה שסיבכה אותו בפלילים - מתפרשים על פני שמונה שנות החקירה והמשפט. הפרקליטות אמנם לא פירקה אותם לגורמים בכתב האישום ולא האשימה אותו בנפרד בכל אחד מהם - אבל שקר הוא שקר הוא שקר וההרשעה בעבירה החמורה הזאת "בולעת" לתוכה בעצם את השקרים שפיזר הנגבי לאורך הדרך.

לטובת הקוראים התמימים נברתי השבוע יחד עם עמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת בתיקי הנגבי וערכנו ספירת מלאי של שקריו. היו לו הספקים יפים: הנגבי חתם תחילה על תצהיר כוזב שהוגש לוועדת הבחירות המרכזית בירושלים בפרשת המודעה שיזם ואירגן; אחר כך העיד עדות שקר בפני חברי הוועדה בראשות השופט מישאל חשין; לאחר מכן נחקר במשטרה בעניין אותה מודעה ושוב שיקר; ובסוף, בעדותו בבית המשפט, המשיך בשקריו. הוא לא שינה כיוון ולא תרם לקיצור המשפט. בדיוק להפך.

זאת ועוד: בין לבין הספיק הנגבי לשקר גם לציבור הרחב בראיונות רדיו איתו ובהודעת דובר מטעמו לתקשורת. לא היתה לו בעיה לטעון שוב ושוב שאין לו קשר להכנת ולהפצת המודעה. אז נכון ששקר מחוץ לכותלי בית המשפט והמשטרה אינו בגדר מעשה פלילי - אבל הגרסה הכוזבת במגרשי התקשורת, שהוצגה בבית המשפט, לימדה על "שיטה". היא לימדה על הכוונה. היא לימדה שאצל הנגבי הכל היה מתוכנן ומחושב.

במילים פשוטות שוות לכל נפש: שר המשפטים לשעבר, שכיהן כאמור גם כשר לביטחון הפנים, התגלה כשקרן עז פנים. לא מדובר במעידה, לא מדובר בפליטת פה, לא בהתנסחות כושלת של הנאשם קר הרוח. הנגבי איננו אדם שמתבלבל. הוא בחר בקו ההגנה הזה מלכתחילה ודבק בו עד היום. הוא משך את השקר הזה שמונה שנים ולמעשה, גם בגרסה הכי מעודנת שלו בבית המשפט, לא חזר בו ממנו. הוא גרם לעינוי הדין של עצמו. הוא יצר חלק גדול מהסחבת במשפטו.

כששני התובעים בתיק, עוה"ד נעמה סולטניק וארז פדן, הטיחו בו כי הוא משקר ובשלב הסיכומים הצביעו על כזביו - הם ידעו היטב על מה הם מדברים. כששופטי הרוב, אריה רומנוב ועודד שחם, כתבו בעניין הקלון כי "שקר הוא שקר ובשקר יש קלון" והוסיפו כי "הנאשם לא הודה, לא לקח אחריות, לא הביע חרטה" - היה ברור כמה חמורה התנהגותו.

אותי הקמפיין הנוכחי למען הנגבי לא משכנע. לנוכח העובדות האלה הפסקתי כבר מזמן לרחם עליו. במיוחד כאשר את השקרים האחרונים שלו בפרשה הוא השמיע לפני כשנתיים בבית המשפט. בפירוש לא לפני שמונה שנים כטענת דורשי טובתו.

הוועדה לרחמנות ציבורית

קראתי מה כתבו כבוד השופטים אריה רומנוב ועודד שחם על חומרת עבירת השקר של הנגבי. קראתי את תיאור מעללי הנגבי, את חוסר תום הלב שלו, את תיאור תרגיליו להרחקת עצמו מהפרשה - ואת הקטע הבא: "כאשר אנו מדברים על ערכים, אנו רואים לנגד עינינו את האנשים שוחרי הטוב ונקיי הדעת, ההולכים בדרך הישר. הנוכל לקבוע כי בשקר אין קלון-"

דברים כדורבנות. מגיעה לשני השופטים על הקטעים הערכיים האלה יותר מטפיחה על השכם, כפי שגם אמר שלשום מגיש "הכל דיבורים", ירון דקל. הם עמדו בלחץ מכתבי עדי האופי המפורסמים מצמרת המדינה. הם התרשמו ודאי יותר מנאום הסנגור, עו"ד יעקב וינרוט, המופיע בתיק יחד עם עורכי הדין גרשון גונטובניק ועודד גזית.

אבל אז נשאלת השאלה הבאה: האם העובדה שאפילו הפרקליטים של הנגבי הבינו שאי אפשר לעבור לסדר היום על מעשים כאלה והציעו לגזור עליו עבודות לתועלת הציבור, לא חייבה לפחות את גזירת העונש הזה? אפילו זה לא-

מתברר שלא. אנחנו שוב עדים להכרעת דין שמדברת בקול אחד על חומרת המעשה ועל הסלידה מהתנהגות הנאשם, ובקול שני עושה לו הנחות מפליגות: גוזרת עליו קנס מגוחך בגובה 10,000 שקלים. ממש צחוק מהמושג יצירת הרתעה.

כבוד השופט יואל צור

התנהלות אב בית הדין, השופט יואל צור, בתיק הזה - מעוררת מחשבות עגומות. אני כותב זאת לא משום שהוא זיכה את הנגבי מכל האשמות, חרף ערימת הראיות שהיתה מונחת על שולחנו, והחליט שאין קלון במעשי מי ששיקר בפעם אחר פעם. זו לא הסיבה.

שופטים מזכים נאשמים כאשר מתברר שאלה לא ביצעו את מה שיוחס להם; כאשר עדים מאוימים חוזרים בהם מעדותם; כאשר מתגלה שעדי תביעה העלילו ושיקרו; וגם - מחמת תמימות של חלק מכבודם שהנאשמים הצליחו להערים עליהם ולהוליכם שולל. כן, גם זה קורה מעת לעת.

כאן, בתיק הנגבי, זה לא המקרה. כאן סיפרנו כבר לפני כחודשים על אחת הפנינים שיצאו מתחת ידו של אב בית הדין בנימוקיו לזיכוי צחי הנגבי: "להנגבי לא היתה תוכנית אב לבצע מינויים פוליטיים, כפי שטענה המדינה", הוא כתב. "אילו היתה לו תוכנית כזאת, לא היינו מוצאים 49 מינויים מתוך 260 אלא הרבה יותר".

הרבה יותר? אין די ב-49 מינויים פוליטיים להרשעת הנאשם? מי שכתב את הדברים המביכים האלה, מי שאינו מבין בעצמו שהמספר שבו נקב זועק לשמיים - יש איתו כנראה בעיה. הבעיה הזאת חריפה לא רק בגלל העובדה שנמצא שופט בישראל שמבחינתו לא דבק הקלון במי שחתם ביודעין על תצהיר כוזב ושיקר בעדותו שוב ושוב, כי אם גם ואולי בעיקר משום שאין בהכרח קשר בין פסיקתו לעובדות שהיו בידיו.

יובל יועז כינה השבוע ב"גלובס" את התנהלות השופט צור "השתוללות שיפוטית בפסק הדין כדי להוציא את הנגבי שהורשע בעדות שקר, במינימום של פגיעה"; עידו באום רמז במאמר פרשנות ב"דה מרקר" כי עם פסיקות כאלה והורדת הרף הנורמטיבי בידי השופטים, נהפוך חלילה לאיטליה. שניהם צודקים. מה שנשאר לי להוסיף על כך הוא עוד משפט, עוד שניים, על הטקס המוזר של הקראת הכרעת הדין בידי יואל צור.

מה זה בדיוק היה צריך להיות, כבודו? אתה כתבת את דעת המיעוט בעניין הקלון ואתה יושב ומקריא אותה משך כ-40 דקות כאילו היא היא העיקר? מדוע עינוי הדין הזה לנאשם? מדוע לא הודעת כמקובל, כבר בפתח הישיבה, על החלטת הרוב והמיעוט, הקראת כמה שורות משתי ההחלטות, ושלחת את הנאשמים, הסנגורים ואנשי התביעה הביתה? זה תקין בעיניך? זה ראוי? נאשם, כל נאשם, אינו זכאי לשמוע מיד מה השורה התחתונה בגזר דינו-

תקלה ושמה דליה איציק

איך כינתה השבוע דליה איציק את אות הקלון שהוטבע על מצח יו"ר ועדת החוץ והביטחון? תקלה חמורה. תקלה? רק על פי סולם הערכים המעוות של יו"ר הכנסת לשעבר. רק היא, שתמיד קופצת בראש, אינה מסוגלת להבין כנראה שהתקלה בסיפור הזה היא בין היתר דליה איציק עצמה.

לאיציק אסור היה לפצות פה בסיפור הזה, ולא רק בשל ליקוי המאורות הערכי שממנו היא סובלת כבר שנים. הסיבה אחרת: היא היתה חלק מהאורים והתומים של הנגבי בחקירתו במשטרה ובבית המשפט. עליה ועל 12 המינויים הפוליטיים שלה כטענתו, באותו משרד שהוא ירש ממנה, הוא בין היתר הסתמך. מקודמתו בתפקיד הוא למד את התורה - הקלקולים שלה היו חלק מטענת "זו היתה הנורמה במשרד".

מישהו התחזה להנגבי-

חקירת צחי הנגבי במשרד מבקר המדינה ובמשטרה בפרשת המינויים הפוליטיים, הניבה בין היתר את הרמת המסך מעל קשריו במרכז הליכוד של ראשית שנות ה-2000 עם אנשים מפוקפקים. ליתר דיוק: גם איתם. היה להנגבי כשרון למצוא את עצמו ליד כמה מהם גם כאשר לא ידע מי החברים האלה באמת.

אחד מהם היה אריק זמיר, שהנגבי מינה בשעתו ליועצו במשרד הבריאות. הוא מינה אותו גם ליועץ במשרד המשפטים וראה בו את אחד מיקיריו.

כשנחת הנגבי בראשית 2001 במשרד לאיכות הסביבה והתחיל לקבץ אליו את עסקני ופעילי מרכז הליכוד - הגיע למשרד שוב אריק זמיר וביקש עבודה. הוא הציג בפני ועדת המכרזים את קורות החיים שלו, טען שהוא מבקר חשבונות ודו"חות כספיים במשרד ידוע במרכז הארץ והתקבל. איש לא ידע אז, לרבות הנגבי, שהוא חשוד כבר בפלילים, שהמשטרה מחפשת אחריו ושהוא מנהל איתה ועם הפרקליטות משחקי חתול ועכבר.

אף ששמו של זמיר מופיע ברשימת המינויים הפוליטיים, לא עסקו במשפט הנגבי בהסתבכותו הראשונה בפלילים, שהובילה בסוף להרשעתו בעבירות מירמה והונאה ולשליחתו לכלא ל-15 חודשים. גם לא בתיק אחר של מעשי מרמה שיוחסו לו במשרד לאיכות הסביבה, ושממנו הוא זוכה בימים אלה.

מה כן עלה במשפט בהקשר של זמיר? אחת מעדות התביעה, עו"ד נינה כהן, עובדת משרד המשפטים שעסקה בפיקוח על בחינות מועצת רואי החשבון, סיפרה כי נתקלה פעם בזמיר במשרדי המועצה. כאשר שאלה אותו מה הוא עושה שם - שמעה ממנו שהוא מפקח על הבחינות.

כשגילתה עו"ד כהן שזמיר שיקר לה ושנכשל חמש פעמים בבחינת הביקורות, דרשה לסלקו. למרות זאת המשיך זמיר להגיע למקום וכהן, מודאגת לדבריה מכך שהבחור יגרום נזקים לבחינות, התעקשה שהוא יורחק סופית ממשרדי המועצה.

מה קרה לדבריה אחרי שהשמיעה את הדרישה החד משמעית הזאת?

"הנגבי התקשר אלי וצעק צעקות רצח... הוא אמר לי שאריק זמיר זה המינוי שלו והוא, שר המשפטים, יכול למנות ולשלוח כל איש שהוא רוצה לכל משרד במשרד המשפטים... שיש לו סמכויות לעשות את זה ואני לא יכולה לסלק איש...

"הסברתי לשר שיש לנו ליקויים רבים בבחינות, שהמצב קטסטרופלי, שהאיש שיקר ושלא מעניין אותי מה הסמכויות של השר... התגובה של השר לא היתה צעקות רצח, אלא איזו תגובה של מישהו מופתע, מופתע לחלוטין. זה בא אליו בשוק".

התובעת: ממה-

עו"ד כהן: "איך זה יכול להיות שמישהי שהיא לא ברמה של שר, אלא רק ברמת עורכת דין של סגן בכיר א', מסוגלת ומעיזה לומר לשר מה הוא יכול ולא יכול לעשות.... זאת היתה השיחה לעומק הראשונה והאחרונה שלי עם השר.

"הייתי רואה אותו במסדרון, והוא היה מאוד חברתי, דאג להגיד שלום ולשאול מה שלומי". כאשר שאלה אותה התובעת מה היא תאמר "אם תעלה הטענה שמדובר במתחזה, למשל אריק זמיר" - השיבה שאין אפשרות כזאת כי היא הכירה את קולו של זמיר. לדבריה, שמעה את הנגבי גם בשיחות קצרות ובהרמת כוסית במשרד ובכלי התקשורת ו"זו היתה שיחה שלא שוכחים".

הנגבי דחה בעדותו את הדברים על הסף. מישהו כנראה התחזה, אמר והשופטים לא שללו את האפשרות הזאת. התעלומה של השיחה המוזרה לא נפתרה.

"המדריך למהפכה", חובה

שלא כמנהגי אני מנצל את הבמה הזאת להמלצה על סרט קולנוע שהוא לדעתי סרט חובה: "המדריך למהפכה" של דורון צברי ואורי ענבר. מזמן לא ראיתי סרט דוקומנטרי כזה - מבריק, כואב, שנון, לעיתים קומדיה ממש שגיבוריה הם פוליטיקאים ועיתונאים עלובים שאיבדו את כבודם האחרון. אנשים שהפכו את עצמם, מי ביודעין ומי מחמת הפחד, לבדיחה עצובה.

שום כתבה, שום מאמר, שום תחקיר כתוב אינם מסוגלים לתאר טוב יותר את המאבק המצולם הזה, בן שבע השנים, של היוצר העקשן והמוכשר דורון צברי לשינוי חוק רשות השידור; להוצאת הרשות מידי הממשלה.

אלמלא התמונות והקולות האלה, המזכירים לנו מדינות עם בובות מריונטה שלשכת ראש הממשלה מפעילה מרחוק - איש לא היה מאמין שהסיפור הזה התרחש במציאות. איש לא היה מאמין שכך התנהלה רשות השידור בעידן ראש הממשלה אריאל שרון והמנכ"ל יוסף (ג'ו) בראל. איש לא היה מאמין שבראל, אחד הגיבורים המרכזיים בסרט, היה עיתונאי בכיר והסכים לשרת בצורה עיוורת וצייתנית את השלטון; הוא נראה בסרט כמו דובר הממשלה.

איש לא היה מאמין גם שחברי הוועד המנהל, הגוף המפקח, עומדים לאשר תקציבים במאות מיליונים בלי לקרוא וללמוד אותם קודם; שאין להם מושג מה יש באמת באותו תקציב, ושהכניסה לחדר הישיבות והדיונים של המועצה המפקחת חסומה בפני הציבור. שהכל נעשה במסתרים, הרחק מהעין הציבורית, ורק כאשר קבוצת היוצרים בראשות צברי פורצת פנימה בכוח ומתחילה לצלם - כללי המשחק משתנים.

מה פירוש משתנים? הבובות סירבו להרים את האצבע מול המצלמות. הם התביישו. הם הסמיקו. הם שאלו פתאום שאלות, תבעו הסברים, גרמו לדחיית ההצבעה. התקציב לא אושר.

ועוד הערה אחת: איש לא היה מאמין שדווקא אהוד אולמרט, לא חשובה כרגע הסיבה מדוע, היה זה שסייע לקבוצת נציגי היוצרים לנצח במלחמה. אולמרט היה שם, תמך בצברי, נתן לו ולח"כ איתן כבל - השר היחיד כמעט שנרתם לעזרת צברי - רוח גבית לשינוי החוק. כאן מגיעה לו ברכה. כאן מגיעה לו יותר מסתם מילה טובה.

אוי, זה המלך החדש-

במפלגה שהקימה פעם את המדינה והיום א.ד. גורדון וברל כצנלסון הם בשביל רוב עסקניה ורודפי הכיסאות בה לא יותר משמות רחובות בישראל - מצאו החברים עוגן הצלה: בנימין (פואד) בן-אליעזר. השר הוותיק, הכיסאן הוותיק, הציניקן הוותיק, הצ'פחן הוותיק - הוא פתאום הפרמדיק שלה.

אליו נושאים כביכול החברים עיניים, אותו מציגים בחוץ כתקווה החדשה, אותו מבקשים מספרי הבדיחות החדשים במפלגה, שבמקרה נמצאים בחצר של בן-אליעזר, להמליך על המפלגה הגוססת. אותו ולא שום מלך אחר, כפי שהם שותלים בעיתונים. לפואד אין שום שפן אמיתי בכובע.

שמעתי, קראתי, הוצאתי את הראש מהחלון וראיתי את הפגנות השמחה של המוני האזרחים בחולון, בגבעתיים, בחיפה, וביתר ערי הפרולטריון לשעבר. הם צהלו. הם חגגו. הם הסתערו על סניפי המפלגה השוממים. פואד לשלטון, צעקו המוני העמלים, פואד שלנו יציל את המפלגה. רק פואד יכול. אהוד ברק הביתה.