זו היתה אמורה להיות השנה שבה הכסף הגדול יביא לשוויוניות גדולה יותר בפרמייר ליג. הסכום המינימלי של 60 מיליון פאונד הכנסות לקבוצה משידורי הטלוויזיה, סכום שעולה ל־80 מיליון במרכז הטבלה וכמעט 100 מיליון למסיימות בצמרת - נותן לכל מועדון בליגה האנגלית הבכירה את ההזדמנות לבנות סגל חזק מאוד. אולי לא סגל נוצץ כמו של מנצ'סטר סיטי, אבל אפשרות להתחרות על שירותיו של כל שחקן שאינו ב־7-6 המועדונים המובילים באירופה.
הסימנים הם שזה קורה, אבל המעניין הוא שסיפור הסינדרלה המדהים של לסטר דווקא לא קשור. הכוכבים המרכזיים של השועלים, ג'יימי וארדי וריאד מאחרז, הם רכישות מדהימות בסכומים מצחיקים. אבל שישה מ־14 שחקנים שפתחו בלפחות שבעה משחקים, ועוד כמה שחקני סגל אחרים הגיעו מהאקדמיות. אבל כאן הסיפור - לא מהאקדמיה של לסטר. היא לא תרמה למועדון אפילו שחקן משמעותי אחד. הם הגיעו דווקא מאלו של צ'לסי, מנצ'סטר יונייטד ומנצ'סטר סיטי. הענקיות המאכזבות, חלקן יותר וחלקן פחות, של הפרמייר ליג.
וזה המצב: לכדורגל האנגלי אין אקדמיה לאומית מרכזית חזקה ובשנים האחרונות השתלטו כמה אקדמיות, נוסיף גם את זו של ארסנל, על שוק השחקנים הצעירים. הם מעבירים אליהם כישרונות גדולים ממועדונים אחרים וגם מוסיפים להם הרבה שחקנים מוכשרים מחוץ לממלכה. האקדמיות הללו הפכו לעסק כמעט עצמאי ממכירה ומהשאלת שחקנים.
אבל התוצאה הסופית היא שלקבוצה הראשונה במועדון הגדול יש מעט מאוד קשר לאקדמיה ומעשית הם מכשירים שחקנים לכל הליגה. ריצ'י דה לאט (שלא גדל במנצ'סטר יונייטד אבל נרכש על ידה כשחקן צעיר), דני סימפסון ודניאל דרינקווטר, שלושה שחקנים חשובים מאוד למערך ההגנתי של לסטר, שיחקו ביחד שישה משחקים עבור יונייטד, לרוב במפעלים זוטרים. כל אחד מהם הושאל לארבע קבוצות לפחות לפני שמצא את מקומו אצל השועלים. נכון, לסטר לא לקחה מיונייטד שום פול סקולס עתידי, אבל השחקנים הללו בינתיים משחקים לא פחות טוב משחקנים כמו מרקוס רוחו או פיל ג'ונס שהשדים האדומים רכשו בכסף לא קטן.
וולקוט. יצא ממחלקת הנוער של סאות'המפטון // צילום: ריוטרס
מאז 2011 נתנה יונייטד יותר הופעות בכורה לצעירים מכל מועדון אחר - 16 שחקנים. אבל כמה מאלו הגיעו ל־25 הופעות? רק שחקן אחד. האקדמיה בקושי נותנת לה יתרון והמשבר השנה מביא ליותר הופעות בכורה של צעירים שפשוט היה להם יותר מזל.
אבל הסיפור הוא לא לסטר או מנצ'סטר יונייטד. אלא העובדה שבניגוד לתחושה, למועדון קטן באנגליה עדיף לא להתעסק באקדמיה. כי אם צומח באקדמיה שחקן גדול ממש - הוא ממילא לא ישרת בסופו של דבר את הקבוצה. סאות'המפטון גידלה שורה של שחקנים ברמה עולמית או כמעט עולמית: גארת' בייל, אלכס אוקסלייד־צ'מברליין, תיאו וולקוט, נת'ניאל קליין ולוק שואו. כמה שחקני בית שמשחקים באופן קבוע בקבוצה יש להם היום? שחקן אחד - ג'יימס וורד־פראוס. גם ללסטר יש שחקן בית אחד - ג'פרי שלופ הגנאי.
תאורטית מכירת השחקנים הללו הכניסה לסאות'המפטון כסף די גדול. אבל כשכספי השידורים עולים כל כך, בעצם הישארות קבועה בפרמייר ליג היא דרך הכנסה הרבה יותר יציבה למועדון מאיזושהי אקדמיה. אסור להתבלבל, כמה ממפתיעות העונה, גם ווטפורד וקריסטל פאלאס מוכיחות שדווקא כדאי לקבוצות לבנות לעצמן סגל בריטי חזק. אבל לאו דווקא משחקני הבית שלהן.
זה כמובן המצב רק לגבי אנגליה עם השוויון וההיקף של כספי השידורים. למועדונים הקטנים בשאר היבשת אין שום דרך להכנסה משמעותית מלבד מכירת שחקנים. בעיקר לקבוצות האנגליות.
