כתבת התחקיר "ארץ הלא רצויים", סיפורן של החצרות האחוריות הנשכחות של ישראל, שודרה אמש בתזמון מצוין, סמוך לפרסום דו"ח העוני מהשבוע שעבר. אמנון לוי, עיתונאי שאינו מסתמך על זיכרונם הטוב של הצופים, הגיע חמוש בנתונים ובתמונות מהסלאמס כדי להבהיר את המצב. מה לא היה שם? עזובה, עוני והזנחה, סיפורים מרגשים של אסירים לשעבר (כולל ראיון עם דמות סתרים, המסתתרת בפחון מפאת הבושה), חלומות של כרישי נדל"ן, ושר אחד - הצופה בכל הדרמה ושולף, בכאב לב, פתרון ("תוכנית אב"). "יותר מדי הבטחות על מהפכות חברתיות שמעתי", נאנח לוי בקריינות, מיואש משהו. לפחות לחלק הזה של התחקיר אפשר להאמין.
מהרבה בחינות, "ארץ הלא רצויים" היא כתבה טובה מאוד. היא חושפת בעיה אמיתית, והיא משמשת מראה של (חלקים) מהחברה הישראלית, החלקים שרובנו לא רוצים לראות. התוכנית של לוי לא אותתה אמש "רייטינג!", אלא ההפך. חבל רק שכהרגלו, לוי היה מוכרח לעטוף את המציאות הקשה בדרמה אנושית סוחטת דמעות ולהיצמד רק לצד אחד של הסיפור. האסיר לשעבר המתגעגע לבנותיו שימש את לוי היטב להדגמת טענותיו. האמפתיה של לוי והרחמים שהוא חש כלפי מרואייניו אותנטיים. המצוקה שהוא רואה באמת מקוממת אותו, אבל גם מטשטשת את חושיו העיתונאיים, כי כשהמטרה היא לרגש - כל האמצעים בחדר העריכה כשרים (או, בז'רגון הברנז'אי, "מעולם לא נתתי לעובדות להרוס לי סיפור טוב").
דרך נוספת לבחון את "ארץ הלא רצויים" היא כאיתות שמשגר לוי עצמו לצופיו. נדמה שפשוט נמאס לו מהמקצוע. "כשחזרנו מהצילומים היינו אובדי עצות ... היה ברור שאי אפשר להסתפק בלשדר(...) כתבה שעלולה להישכח ביום שאחרי. רצינו פתרון", חשף. לוי לא יהיה העיתונאי הראשון שאינו מסתפק בהצגת שאלות לפוליטיקאים, אלא מעוניין לשמש איש שמייצר פתרונות בעצמו. צעד ראשון בדרך לתיק חברתי הוא כבר עשה: מפגש פנים מול פנים עם תושבי שכונות מצוקה קשות. ועכשיו, לסלוגן.
יומן נעורים
הילדים משכונת חיים, ערוץ 23, 13:05
"האדיבות, האדיבות, היא מייפה את המציאות", שרו הילדים משכונת חיים באמצע שנות ה־70. 40 שנה עברו מאז? איך זה ייתכן?! עובדה. פרק "העברת מידע" ששודר אתמול בשידור החוזר מי־סופר־כמה, היה מסע נוסטלגי בזמן. טיול לתקופה אחרת, לישראל אחרת. אדון יחזקאל מהמכולת, אמא של יוני, ששון מדריך הנוער (ששון גבאי באחד מתפקידיו הגדולים) ואישוני הכבאי היו התפאורה שסביבה נרקמו החיים החברתיים של ילדי השכונה, ילדים "כמוך וכמוני", שדיברו עברית רהוטה, שיחקו משחקי רחוב ושרו. לא כדי לזכות במלגה, באייפון ובהזמנות להשקות, סתם שרו. פראיירים.
"הילדים של היום, כל אחד חושב שהוא שמשון הגיבור", התלונן אלברט השוטר, אבל צפייה בילדים של אז, חולמים על כמה לירות ומשקה אורנג'דה, היא צפייה בטלוויזיה שכבר לא קיימת. "הילדים משכונת חיים" היא זכר לטלוויזיה ערכית, שמטרתה בפירוש היתה לחנך. היא לא ניסתה למכור מוצרים, ולא ירדה נמוך כדי לרצות את הקהל. היא התייחסה לילדים כאל מבוגרים קטנים, במובן החיובי. היא ראתה בהם פרטנרים לשיתוף פעולה, לא קורבנות סיילים פוטנציאליים. "מבצע אדיבות" בשכונת חיים הסתיים מזמן, מעניין
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו