בימים אלה, כשחוגגים 50 ללהקת התרנגולים של נעמי פולני, אני נזכר בלהקת בלוז-רוק בריטית שפעלה באותה תקופה ונשאה אותו שם -The Roosters. לגיטריסט שלהם קראו אריק קלפטון, והוא הפך, בתוך שנתיים בערך, לגיטריסט החשוב והמוערך ביותר במהפכת הרית'ם אנד בלוז הבריטית.
עם ציפורי החצר, פורצי הבלוז של ג'ון מאייל, קצפת, אמונה עיוורת ודרק והדומינוס סיים קלפטון את שנות ה-60, כשהוא נושא בתואר "אלוהים של הגיטרה" או בקיצור "אלוהים". לא פחות ולא יותר. הוא גם הספיק עד אז, כלומר עד גיל 25, להיות מכור להרואין וכמעט לסיים את חייו כמו עוד אחדים מגיבורי הגיטרה של התקופה, ובראשם ג'ימי הנדריקס.
אבל אלוהים כמו אלוהים, הוא התגבר וניצח את ההתמכרות, וכבר 40 שנה קלפטון מנהל את אחת הקריירות המופלאות בעולם הרוק. הוא היה ונשאר גיטריסט ענק (לטעמי, הוא הגדול מכולם בכל הנוגע לחום ולנשמה בגיטרה). אמנם כזמר אינו וירטואוז, אך יש לו עוצמת הבעה מדהימה שמחזקת את מה שהגיטרה שלו מייבבת בעדנה (כן, זה הוא שמנגן את הסולו המופלא בשיר הזה אצל הביטלס).
כיוצר וכמבצע הוא נע כל העת בזיגזג בין בלוז שורשי עמוק (כולל גרסאות כיסוי למיטב הקלאסיקות של הבלוז, שיתופי פעולה עם בי.בי קינג ובלוזיסטים אחרים) לבין הפופ-רוק הנכון לאותה תקופה. לפעמים זה קצת רגאיי (זה הוא שגילה לקהל הבריטי את בוב מארלי), לפעמים ג'יי ג'יי קייל (זה הוא שחשף לעולם את "אחרי חצות" ו"קוקאין"), לפעמים בלדות רוק מתוקות (ובראשן "נפלאה הלילה", שכתב לאשתו, ולהבדיל "דמעות בגן עדן" שכתב לזכר בנו הקטן שנהרג). הוא לא מקליט הרבה חומר מקורי, אך בכל פעם שהוא עושה זאת, הוא שב ומוכיח שהבלוז שבתוך הנשמה לא מזדקן.
אלוהים כבר בן 65 ויש לו עכשיו אלבום חדש, הסולו ה-30 שלו (לא כולל עשרות אלבומי אוסף), והוא נקרא פשוט "Clapton", כמו הביוגרפיה שהוציא לפני שלוש שנים. ללמדך שהוא פשוט עצמו, בלי חוכמות, ללא הפגנת וירטואוזיות. נינוח, רגוע, ובעיקר מלא געגוע למוסיקה שעליה גדל כילד.
כמו באלבומו הקודם, "Back Home", שיצא לפני חמש שנים, באיחוד הקצר של להקת קצפת (עם ג'ק ברוס וג'ינגר בייקר), בהופעות עם ג'ף בק ובמפגש עם סטיבי ויינווד (שותפו לאמונה עיוורת), נמצא קלפטון בשלב הסיכומים והחזרה לעבר. באלבום הזה הוא חוזר למקורות ממש, לימים של טרום הרוקנ'רול ולשירים חדשים באותו סגנון. תענוג צרוף.
מועדון ה-60
ועוד שני ותיקים שלא מפסיקים לעבוד הם אלטון ג'ון (כבר בן 63) וליאון ראסל (בן 68). שניהם עושים את זה כבר מסוף שנות ה-60, ועכשיו, לראשונה, משתפים פעולה באלבום שלם בשם "The Union".
מהצד הבריטי מגיע אלטון ג'ון, הסופרסטאר הגדול מבין השניים. ב-40 אלבומיו הוא יצר עשרות להיטי ענק וגם את התקליטון הנמכר ביותר בבריטניה "נר ברוח", שגרסתו החדשה שהוקדשה לנסיכה דיאנה נמכרה ביותר מ-33 מיליון עותקים.
מהצד האמריקני מגיע למפגש ראסל, שם מוכר פחות לקהל הישראלי. ליאון ראסל הוא מלחין, פסנתרן, גיטריסט וזמר שהיה אחד השמות המובילים במוסיקה האמריקנית מסוף שנות ה-60 ועד בוא עידן ה-MTV. בשנים הראשונות לפעילותו הוא בעיקר ניגן עם אמנים אחרים, ובהם ג'רי לי לואיס, גלן קמפבל, דלייני ובוני (שגם ניגנו עם קלפטון) ורבים אחרים.
ב-1970 החל ראסל להתפרסם גם כמלחין, כשג'ו קוקר הקליט את שירו "דלתה ליידי". ראסל הקים להקת ליווי למופע של קוקר, "כלבים שוטים ואנגלים", שהונצח באלבום כפול ובסרט והפך להיסטריה בארה"ב. כל המוסיקאים הגדולים ביקשו לעבוד איתו, ובהם ג'ורג' האריסון, בוב דילן, הרולינג סטונס, בי.בי קינג ועוד.
הוא עצמו זכה בהצלחה עצומה בהופעות, יצר לא מעט להיטים ב-15 אלבומי הסולו שהוציא עד 1980, ורבים משיריו הצליחו עוד יותר בגרסאות של אחרים.
מאז שנות ה-80 ראסל אמנם לא הפסיק להקליט ולהופיע, אך לא חזר לשיאים שידע בשנות ה-70. דווקא בשנים האחרונות, בגיל 60 פלוס (והוא תמיד נראה מאוד מבוגר לגילו) הוא זוכה שוב בהכרה ובהערכה של מוסיקאים צעירים וחוזר לפעילות כמעט סדירה.
זה התחיל כשאלטון ג'ון התארח בתוכנית הטלוויזיה של אלביס קוסטלו והזכיר את ראסל כאחת ההשפעות הגדולות על נגינתו. בתוך שבוע נוצר מפגש בין השניים, ועכשיו יוצא האלבום החדש ובו בעיקר שירים של אלטון ג'ון וגם שירים של ליאון ראסל וביצועים משותפים בהפקת טי בון ברנט. השירים נשמעים רעננים וכיפיים, כאילו הקליטו אותם לפני 30 שנה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו