קליפורניה, 1942: אישה ניצבת מול שלט בשכונת מגוריה וקוראת אותו בפנים חתומות. לאחר מכן, בתנועות מדודות שאינן מסגירות את סערת הנפש, היא חוזרת לביתה, אורזת חפצים, משמידה זיכרונות, נועלת את הדלת ומתייצבת עם שני ילדיה בתחנת הרכבת.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הפתיחה המאופקת של "כשהקיסר היה אלוהי", ספרה של ג'ולי אוטסוקה (הוצאת פן, מאנגלית: רחל פן), המספר את סיפורה של הקהילה היפנית בארה"ב בזמן מלחמת העולם השנייה, לא מסגירה את העוצמה הרגשית שטמונה בו; הפחד, הייאוש, הטינה והבושה שמהווים את תשתיתו יבעבעו לכל אורכו בזהירות, תחת מעטה עדין, פיוטי אפילו. בדומה לכך גם אורכו של הספר, 120 עמודים בסך הכל, אינו מסגיר את הסיפור הגדוש והמפותל שמסתתר בו; אולי משום שמדובר בסיפור שבמשך שנים העדיפו רוב הצדדים המעורבים לשכוח.
ואולי מדובר בשכחה מוגזמת. "אפילו כאן אני נוכחת בכך", מגיבה אוטסוקה כשאני מודה בראיון עימה שעד שקראתי את ספרה השני, רב־המכר "הבודהה בעליית הגג" (שתורגם לעברית ב־2012 ועסק אף הוא בנושא מזווית שונה), לא שמעתי על הפרשה. "אני משוחחת עם קוראים רבים וחלקם, גם בארה"ב, המומים כשמתברר להם שהסיפור מבוסס על מעשה שהיה. ספרי הלימוד עוסקים בהרחבה במלחמה, אבל הסיפור שלנו כמעט לא מוזכר במסגרת תוכנית הלימודים; זו אחת הסיבות, הסיבה העיקרית היא שמדובר בפרק מביש בעברנו, שאנשים לא נהנים להיזכר ולדון בו. גם היפנים־אמריקנים כמו גזרו על עצמם שתיקה במשך שנים אחרי המלחמה, רצו לשכוח מזה, וכמה שיותר מהר. ועדיין, זה מפתיע עבורי".
כמעט כל המהגרים מיפן לארה"ב בשלהי המאה ה־19 התיישבו בהוואי או לאורך החוף המערבי - וושינגטון, קליפורניה ואורגון. הם עבדו בעיקר בחקלאות ויצרו קהילות שהתעבו והתבססו. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כ־120 אלף מהם חיו באזור החוף המערבי. ואולם, לאחר ההפצצה בפרל הארבור סומנו היפנים בן רגע כאויבי המדינה, נעקרו מבתיהם ונשלחו למחנות כליאה ברחבי המדינה, שם שהו במשך שלוש שנים ויותר.
משפחתה של אוטסוקה לא היתה יוצאת דופן: סבה נעצר באישון לילה על ידי ה־FBI יום אחרי מאורעות פרל הארבור, והועבר למחנה לאסירים בדרגת סיכון גבוהה; סבתה, עם אמה ודודה, שהיו אז ילדים, נלקחו למחנה ביוטה וחזרו כעבור שלוש שנים וחצי. בספרה מספרת אוטסוקה במידה רבה את הסיפור המשפחתי, כשהיא סוקרת את קורותיה של משפחה במלחמה מכמה נקודות מבט שונות.
"רבים מהגברים שסומנו כמסוכנים פשוט נחשבו למנהיגים בקהילה: עורכי דין, עיתונאים, כמרים וכדומה", מסבירה אוטסוקה ומוסיפה שסבה, שכאשר נכלא היה כבר בשנות ה־60 לחייו, הוחזק בארבעה מחנות שונים, חזר כשבריאותו רופפת ומעולם לא דיבר על מה שקרה; הוא לא חזר לעבוד וסבתה יצאה אם כן לעבודה וניקתה בתים במשך 30 שנה. "רק אחרי שנים מצאנו אצל סבתי מכתבים שסבי כתב לה; רבות מהשורות צונזרו על ידי הממשלה ורבים מהדברים נאמרו בעקיפין או במרומז; כך למדתי מה קרה לו".
האם אמה דיברה על קורותיהם שם? "בתור ילדה היא היתה מזכירה מדי פעם את 'המחנה' בהקשרים של עניינים של מה בכך; בצעירותי הייתי בטוחה שמדובר במחנה קיץ, לא הבנתי יותר מזה עד גיל מבוגר יותר. אני מניחה שלהבדיל אלפי הבדלות, כך היה גם אצל משפחות יהודיות רבות; היפנים שחזרו משם פשוט לא רצו לדבר על זה, ואת יודעת מה? אף אחד לא רצה לשמוע על זה", היא צוחקת, כעוסה. "אמי חזרה לתיכון בברקלי וחבריה לספסל הלימודים, שמכירים אותה עוד מגן הילדים, אפילו לא שאלו איפה היתה כל השנים האלה".
החלק המדהים בספר הוא הרגע שבו הכלואים חוזרים לביתם וצריכים להמשיך בחייהם, כביכול מהנקודה שבה הפסיקו.
"לחלוטין. חלקם זיהו חפצים יקרי ערך שהיו שייכים להם בבתיהם של השכנים. חלקם גילו שאין להם בתים לחזור אליהם. רובם התקבלו בשתיקה נדהמת. היתה שנאה עזה כלפי היפנים בתקופה ההיא, והרבה בלבול. הרי שני שלישים מהם היו כבר דור שני בארה"ב, אמריקנים מכף רגל ועד ראש, ופתאום זוהו כאויבים. נראה לי שאחרי המלחמה הלך הרוח כלפיהם היה עוין אף יותר; וודאי שכשנודע על היחס של היפנים כלפי שבויי המלחמה האמריקנים - אנשים לא רצו שהם יחזרו. יותר מכך, גם היפנים פחדו לחזור לבתיהם, הם לא ידעו מה מצפה להם שם, והם לא התקבלו בברכה".
את עוסקת במשפחה שעד המלחמה תרבות יפן היתה שזורה בחיי היומיום שלה, ועם זאת הספר משובץ ברפרנטים אינספור לתרבות הכל־אמריקנית – מדגני בוקר, דרך דמויות קומיקס, שירים וסרטים ועד אושיות פופולריות.
"המטרה היתה להמחיש עד כמה הילדים הללו גדלו כאמריקנים לכל דבר, הזדהו עם התרבות הזו ונותרו המומים וחסרי אונים כשלפתע סומנו לא רק כאחרים, אלא כאויבים. זו סתירה שלא יכלו ליישב. אמי לא דיברה אנגלית עד שהתחילה ללכת לבית הספר, אך מרגע זה ואילך היתה אמריקנית לכל דבר ועניין".
"אלמנט משתק"
המחקר המדוקדק שערכה אוטסוקה לפני כתיבת הספר לא היה מתוכנן. "חשבתי שאראיין את אמי והיא תספק לי את כל הפרטים", היא מספרת, "אבל היא היתה בשלבים מוקדמים של דמנציה ולא יכולתי להסתמך עליה יותר. קראתי המון עיתונים משנות ה־40 ושקעתי בתרבות של התקופה. כיום מחקר מקיף הוא הדרך שלי לחוש ביטחון ויציבות, דרך לצאת ממנה ולספר את הסיפור".
אוטסוקה, 54, מתגוררת בניו יורק קרוב ל־30 שנים אך כמו יפנים־אמריקנים רבים היא ילידת החוף המערבי וגדלה בקליפורניה. בעבר ציירה ולמדה תולדות האמנות באוניברסיטאות קולומביה וייל, מה שמסביר את השימוש הייחודי בתיאורים ויזואליים.
מעולם לא התכוונה לכתוב וכשהתנסתה בכתיבה, היתה זו בעיקר כתיבה קומית. כשנחשפה לראשונה לסיפור המשפחתי, לכד אותה הדימוי של אישה הבוהה במודעה, והיא התיישבה לכתוב את מה שהפך לפרק הראשון בספר זה. "חשבתי על זה בהתחלה כפעולה תרפויטית, שאוציא את זה ואחזור למה שאני עושה, הרי מעולם לא כתבתי משהו 'רציני' קודם לכן. אבל הדבר הבא שכתבתי היה מה שבדיעבד התברר כפרק השני. וכך זה התחיל להתרקם. אף פעם לא היה רגע שאמרתי לעצמי שאני עומדת לכתוב על קורותיה של אמי במחנות. זו הכרזה גדולה מדי. זה נטל שיש בו אלמנט משתק. אבל בשלב מסוים קלטתי שזה כל מה שאני רוצה לעשות. זו כנראה הדרך שלי להתמודד עם ההיסטוריה של משפחתי, להתבונן בעבר ולהבין מה קרה לנו".
החברה האמריקנית הפיקה לקחים מהמקרה?
"סיימתי לכתוב את הספר לפני אירועי 11 בספטמבר, אך הוא התפרסם לאחריהם ונקרא לאורם, מה שעורר עניין רב בספר ובקווי הדמיון בין היחס למוסלמים לאחר האירוע ובין היחס ליפנים בזמנו. כך שנוצר שיח מעניין, אבל מאידך יש גם שכחה מכוונת של העבר. בשנות ה־40 היפנים צוו להירשם במאגר נתונים וזכויותיהם הופרו בגסות. כעת, לאחר המאורעות האיומים בפאריס, כ־30 מושלים ברחבי ארה"ב מצהירים שלא יקבלו פליטים סורים למדינותיהם ופוליטיקאים אופורטוניסטים כדונלד טראמפ דורשים לגרש את הסורים שגרים כאן והתאזרחו באופן חוקי. מפליא ומקומם שבמדינה שהוקמה על ידי מהגרים בעתות מצוקה מחפשים תמיד את האחר התורן לנקז כלפיו את הפחדים".
אוטסוקה, ששני ספריה זיכו אותה בפרסים נחשבים כגון פרס פן/פוקנר ופרס פמינה לספרות מתורגמת - היא חלק מדור של סופרים צעירים שאינם חוששים לדון בנושאים רגישים ולהיות פוליטיים. "אני מרגישה שזה המצב גם ביחס לקוראים", היא אומרת. "בעיקר קוראים צעירים. במובן מסוים הם פתוחים וסובלנים יותר. זה מעודד. אני מניחה שזה קשור גם להתפתחויות דמוגרפיות - אנחנו הופכים עם השנים למדינה רב־גזעית ומגוונת יותר, וזה ניכר גם בספרות שנכתבת כיום, ואני חלק מכך.
"הייתי רוצה לחשוב שספרות יכולה לחולל שינוי. זו כביכול קלישאה, אבל בעיניי, קריאה היא אקט של תרגול אמפתיה. אנחנו קוראים על דמות שרחוקה מאיתנו וחיה חיים אחרים, ולרגע נכנסים לנעליה ולרגע הופכים להיות היא. יכולת בסיסית כל כך באינטראקציה האנושית, אני מרגישה שאסור לנו לשכוח אותה".
• • •
כשבעל התניא פוגש את סטיב ג'ובס // אורי כהן על "לנצח כל רגע מחדש"
יחיאל הררי ניסה להנגיש את "ספר התניא" • אבל מתברר שזו משימה מסובכת למדי
הכריכה של "לנצח כל רגע מחדש" מאת יחיאל הררי רומזת שמדובר בספר עיון רציני, מבטיחה לקרב את הקורא אל ספר התניא, לגלות מהו סודו ולבאר כיצד הפך לספר יסוד בארון הספרים היהודי. עד כאן, רשימת מטלות ראויה. ספר התניא, שנכתב על ידי רבי שניאור זלמן מלאדי והודפס לראשונה ב־1796, הפך לאבן הפינה של חסידות חב"ד שרבי שניאור זלמן היה ראשון אדמו"ריה. אף מעבר לכך, התניא, שידוע גם בשמו השני "ספר של בינונים" - נודע כאחד מספרי היסוד להבנת תנועת ההתעוררות היהודית החשובה ביותר בדורות האחרונים - תנועת החסידות.
כמו חיבורים אחרים מאותה התקופה, גם ספר התניא הוא לא בדיוק חומר קל לקריאה. על אף תוכנו, שבוודאי היה פורץ דרך בזמנו ומתייחס באופן ישיר לאדם ולנפש, נדרשים לו היום מתווכים שיפקיעו אותו מחיק חב"ד לרשות הרבים.
לכן יש לברך על כוונתו של הררי, שהניח בפנינו את הטפח החסר כדי לגשר בין תורתו של "בעל התניא" והקורא בן זמננו, שיכול למצוא בו חיבור פילוסופי בעל שיטה שמתייחסת במישרין אל היחיד על אתגרי הנפש שלו. אבל קריאה בספר מעלה תהייה אם הניסיון להנגיש טקסט קנוני לא אילץ את המחבר וההוצאה להתפשר על סגנון קריא ופופולרי מדי, ועל תוכן רזה עד לוקה בחסר.
הספר בנוי מ־12 פרקים, שרבים מהם מוקדשים לביאור הרקע ההיסטורי לתקופה שבה פעל בעל התניא: חילופי שלטון וטריטוריות במזרח אירופה ותמורות גיאו־היסטוריות והשפעתן על קהילות היהודים. חלקים אחרים מתמקדים באנקדוטות ביוגרפיות עסיסיות מעולמם של רבי שניאור וזלמן מלאדי ודמויות אחרות מהתקופה, כמו רבי נחמן מברסלב. הרקע הביוגרפי מוסיף נדבך חשוב וצבעוני - אבל דומה שהם תופסים יותר מדי נפח.
בין כל מראי המקום וסיפורי המעשיות הולך לפעמים לאיבוד ספר התניא עצמו, שלא מצוטט מספיק בנוסח המקורי. לצערו של הקורא, עקרונות התניא, תובנותיו וההיכרות הבלתי אמצעית שהקורא מצפה לה, נמסרים בתיווכה הישיר של הפרשנות הבהירה עד כדי הגזמה של הררי.
נוסף על כך, ואולי בהשפעת האווירה הלמדנית, שזורים בספר מהלכים שנדמים כמו הכלאה בין פלפול תלמודי לספרות אקדמית. מטרתם היא לחבב ולהקל את הבנתו של ספר התניא הסבוך, אך הדוגמאות גובלות בגיחוך: סטיב ג'ובס, מארק טוויין, סרטון יו־טיוב של כדורסלן העבר דורון שפר והשחקן שהתחרד גילי שושן - כל אלה מובאים בספר באותה מידה של חוסר מודעות עצמית כדי להסביר ולבאר נקודות פשוטות ביותר או מסובכות להפליא.
מזיגת התוכן התמוהה הזאת, אם כן, מעניקה ל"לנצח כל רגע מחדש" מימד קומי שבוודאי לא כיוון אליו מחברו, ומשאירה אותו בדרגת ספר קריא אך לא כזה שהופך לקריאת חובה. לא לכך צפה בעל התניא כשהעניק לו את השם "ספר של בינונים".
לנצח כל רגע מחדש // יחיאל הררי;
"ידיעות ספרים", 376 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו