הצרפתים שוברים ימינה

כמה מסכנה צרפת. כמה מכות היא יכולה לספוג בשלושה שבועות. אחרי הפיגועים הנוראיים שבוצעו ב־13 בנובמבר, אירע בתחילת השבוע ה"פיגוע" של 6 בדצמבר. הפעם לא מדובר במחבלים ג'יהאדיסטים שגרמו לפיגועים, אלא דווקא בצרפתים עצמם, שבסיבוב הראשון של הבחירות האזוריות העניקו ל"חזית הלאומית" של מארין לה פן את ההובלה כמפלגה הגדולה במדינה, עם 27.96 אחוזים מהמצביעים. 

יותר מ־6 מיליון צרפתים הצביעו למפלגת הימין הקיצוני, עלייה של 170 אחוזים לעומת הבחירות האזוריות של 2010, אז הצביעו בעבורה 2.2 מיליון מצביעים. 

הכתובת היתה על הקיר. האופציה שהציג לפני כמה חודשים הסופר מישל וולבק, בספרו "כניעה", שבה מגיעים לסיבוב השני של הבחירות לנשיאות מועמד מוסלמי ומועמד של הימין הקיצוני, חצי מתממשת. וזה נשמע מפחיד.

אנחנו כמובן עדיין לא שם. יש לקוות שבדיוק כמו ב־2002, יידעו הצרפתים להתעורר בזמן ולהבין כי למרות האכזבה הגדולה מהממסד הפוליטי הנוכחי, הוא עדיין עדיף על פני מפלגה גזענית. ארץ זכויות האדם אינה יכולה להרשות לעצמה לתת לימין הקיצוני נתח כה גדול מהאלקטורט הצרפתי.

 

המצביעים לא מתביישים

פיגועי נובמבר, שבהם נטבחו בפאריס 130 בני אדם, יחד עם הפיגועים שהתרחשו בצרפת בחודש ינואר, עשו את שלהם. צרפת מבוהלת מעליית איום האיסלאם הקיצוני. הצרפתי כבר אינו מרגיש בטוח בארצו. גרוע יותר, הוא כועס על כך שדור שני ושלישי של בני מהגרים מצפון אפריקה לא מכבדים את ערכי הרפובליקה, ואף יוצאים לסוריה ולעיראק במטרה לייסד שם ח'ליפות איסלאמית. 

מארין לה-פן כבר חושבת על הנשיאות ב-2017 // צילום: רויטרס

הצרפתים עוד היו מוכנים לבלוע בין כל הצפרדעים שהסכימו לבלוע, את העובדה שצעירים אלה שורקים בוז להמנון המארסייז במשחקי הנבחרת. אבל ברגע שילידי צרפת לא מהססים לירות על בני עמם - כמו מוחמד מראח לפני שלוש שנים בטולוז, מהדי נמוש בבריסל והיורים בתיאטרון הבטקלאן - זה כבר יותר מדי.

אבל טעות תהיה לקשור את ההישג הגדול של הימין הקיצוני רק לפיגועים האחרונים. כאמור, כבר ב־2002 בבחירות לנשיאות הגיע מייסד המפלגה, ז'אן־מארי לה פן, לסיבוב השני מול ז'אק שיראק.

הייתי אז עיתונאי בצרפת וראיתי את ההלם הגדול. בשבועיים שבין שני הסיבובים ראיתי את ההתגייסות של "החזית הרפובליקנית" (כל המפלגות חוץ מהימין הקיצוני) כדי לבלום את הבושה. שיראק ניצח ברוב מוחץ של כמעט 85 אחוזים מהבוחרים. אפילו קומוניסטים מיהרו להצביע למועמד הימין. המטרה היתה לבלום את לה פן.

אלא שבינתיים נעלמה הבושה. המצביעים של החזית הלאומית כבר לא עושים זאת בהיחבא. האכזבה מסרקוזי אתמול ומהולנד היום היא כה גדולה, עד כי הם פונים למי שאומר להם את מה שהם חושבים בחדרי חדרים. 

הפוליטיקלי קורקט הרג את השיח הפוליטי. למעשה, המפלגות הממסדיות לא רצו לעצבן את הקהילה המוסלמית הגדולה, ולכן סירבו לדבר על הבעיות שגורמים חלק גדול מצעירי הקהילה. 

השיח נותר רק בידי מפלגה אחת - החזית הלאומית. כאשר בבחירות 2007 לדוגמה, קראה מועמדת השמאל דאז, סגולן רויאל, לתלות דגלים בחלונות, הסתכלו עליה חבריה למפלגה בזלזול. היום, בעקבות פיגועי נובמבר, הפטריוטיזם במדינה גובר והדגל הצרפתי חזר לאופנה. וכשחושבים על הדגל, האסוציאציה הפוליטית הראשונה היא של החזית הלאומית. עוד טעות של המפלגות הצרפתיות, שהשאירו לימין הקיצוני את אחד המותגים הגדולים של צרפת.

 

הצרפתים לא לומדים

הימין הקיצוני בצרפת הוכיח כי הוא כבר לא שואף להיות גורם אופוזיציוני גדול ובולט, אלא מבקש לתפוס את השלטון. אפשר היה להבחין בכך בבחירות האחרונות לפרלמנט האירופי ב־2014. גם אז נחשבו התוצאות לרעידת אדמה. לראשונה בתולדות הרפובליקה החמישית, הימין הקיצוני ניצח בבחירות עם כמעט 26 אחוזים מהמצביעים. 

ההלם היה גדול, אבל בדיוק כפי שהמערכת הפוליטית הוותיקה לא למדה דבר מתוצאות ההצבעה ב־2002, כך גם היא לא למדה דבר ב־2014, וכך מארין לה פן מצליחה להשיג הישג היסטורי נוסף כעבור שנה בלבד.

צריך היה לראות את הפנים של העיתונאים ושל מנהיגי המפלגות באולפנים השונים ביום ראשון. הם היו בהלם. לא רק שהחזית הלאומית הובילה במדגמים, היא עשתה זאת במספרים גדולים בהרבה מהתחזיות של הסוקרים. 

אמנם הימין הרפובליקני צפוי לנצח כמצופה בסיבוב השני (בזכות ההתגייסות הצפויה של הבוחרים באזורים רבים נגד הימין הקיצוני), אבל העלייה הדרמטית של הימין הקיצוני היתה הסיפור האמיתי של השבוע ושל השנה. גם המשך הצניחה החופשית של הסוציאליסטים היה צפוי. השאלות הגדולות היום הן עד כמה יכול הימין הקיצוני לעלות, ועד כמה השמאל עוד יכול לרדת?

הימין הקיצוני מבקש עתה להציג את עצמו כמפלגה רצינית וממוסדת. "החזית הלאומית היא היום החזית הרפובליקנית האמיתית היחידה", אמרה אחרי פרסום התוצאות המנהיגה מארין לה פן, שלהבדיל מאביה נזהרת שלא להרגיז מיעוטים. לה פן אף לא היססה לצאת נגד אביה על התבטאויותיו האנטישמיות ואפילו מנסה לחזר אחר הקול היהודי.

"אנחנו מובילים כמעט בשבעה אזורים, כיוון שבנורמנדי אנחנו במצב של שוויון כשרק 0.2 אחוזים מפרידים בינינו לבין המוביל", אמרה לה פן, "וזה מוכיח כי קיימת דינמיקה נהדרת לחזית הלאומית. התוצאות המדהימות של החזית הלאומית מבטאות את המרד של העם הצרפתי נגד האליטות", הוסיפה לה פן.

 

לה פן, הדור הבא 

מחוז אחד שיהיה מעניין לעקוב אחריו בסיבוב השני הוא מחוז פרובאנס־אלפ־קוט ד'אזור, אזור שבו תמיד היה הימין הצרפתי חזק. הרשימה של החזית הלאומית, בהנהגת האחיינית של מארין לה פן, מריון מרשל לה פן, זכתה ב־40.55 אחוזים מקולות הבוחרים.

הימין הרפובליקני במחוז, בהנהגת ראש עיריית ניס וידיד גדול של ישראל, כריסטיאן אסטרוזי - בעל אמביציות נשיאותיות - זכה רק ב־26 אחוזים מהקולות, והסוציאליסטים רק ב־16 אחוזים. מריון לה פן הכריזה על "תוצאה היסטורית".

אותה מריון, הבלונדינית הצעירה, הפכה להיות לא רק הכוכבת של הבחירות האלה אלא גם הפנים של הימין הקיצוני בצרפת. צעירה (25), נאה, בוגרת הפקולטה למשפטים של אסאס בפאריס, הידועה ככזו בעלת אוריינטציה ימנית. 

היא נכנסה לפרלמנט הצרפתי מטעם מחוז ווקלוז כבר בגיל 22 והפכה לחברת הפרלמנט הצעירה ביותר בתולדות צרפת. בינתיים הפופולריות שלה לא מפריעה לדודה שלה, שקיבלה מאביה את מפתחות המפלגה בינואר 2011. 

הצרפתים רוצים שינוי. הכוכבת העולה מריון לה פן // צילום: אי.אף.פי

אמה של מריון, יאן לה פן, אינה נושאת בכל משרה מפלגתית, אך זהות אביה הצליחה לטלטל את צרפת. בזמנו סברו כי אביה היה סמואל מרשל, מי שהנהיג את הדור הצעיר של החזית הלאומית. אך בנובמבר 2013 חשפה העיתונאית הצרפתייה כריסטיאן קלר כי אביה האמיתי הוא העיתונאי הצרפתי רוז'ה אוק, שהיה בשבי חיזבאללה ואף כתב לעיתונים ישראליים והיה ידיד אישי של כותב שורות אלה. 

מריון לה פן היתה השבוע הכוכבת הגדולה והמרואיינת המבוקשת ביותר מצד התקשורת העולמית. בצרפת תהו העיתונאים כיצד תצליח חברת הפרלמנט הרגישה שנוהגת, כך מספרים, לבכות כשמבקרים אותה, להנהיג אזור. 

"יש ליצור את התנאים כדי שתהיה התגייסות גדולה", אמר בתגובה לתוצאה כריסטיאן אסטרוזי - יריבה של מריון במחוז שהפך להיות הסמל של מתנגדי החזית הלאומית, האיש שאמור לבלום בקושי רב את הסחף - "התוצאה של מריון לה פן מהווה את האיום הגדול ביותר על האזור שלנו".

ההתגייסות של המערכת הפוליטית נגד החזית הלאומית משחקת לטווח הארוך דווקא לידי מארין לה פן. היא אוהבת להיות ולהיראות כאחת נגד כולם. האסטרטגיה הזו מועילה לה עם הבוחרים שלה. היא קוראת למצביעים לשים את הפתק הנכון, זה של ה"שינוי". 

האכזבה הגדולה מהימין ומהשמאל בצרפת גרמה לכך שמיליונים באמת רואים בחזית הלאומית את האלטרנטיבה שתשפר את חייהם. הם שכחו שבכל פעם שהימין הקיצוני שלט, כמו בעיר ויטרול או אוראנז', התוצאות היו הרסניות. אך, כידוע, בפוליטיקה הזיכרון קצר.

 

נגד מהגרים, ונגד בריסל

למחרת הבחירות, במטה הימין הקיצוני בחרו להפגין זהירות. אף אחד לא רצה לצאת בהצהרות גדולות, ואף אחד לא באמת רצה לפתוח בקבוקי שמפניה. מעדיפים להציג צניעות. אף אחד שם לא רצה להצהיר כי הימין הקיצוני ינצח בלפחות אחד מששת האזורים שבהם הוא מוביל. 

אפילו באזור שבו מובילה מריון לה פן, כמו גם באזור נור־פה דה קאלה, שם מובילה מארין לה פן בכבודה ובעצמה, שומרים על פרופיל נמוך: "יהיה קרב אלקטורלי קשה, זה בטוח", אומרת מארין לה פן, חיה פוליטית שמודעת להתגייסות הגדולה של המערכת הפוליטית כולה נגד מפלגתה. ועל זה בדיוק היא מהמרת כדי לדרבן את מצביעיה.

אני זוכר היטב כיצד בשנת 1997 הוזמנתי לקונגרס של הימין הקיצוני בעיר שטרסבורג בצרפת. שבע דקות בלבד נשארתי שם. אני לא חושב שהייתי מעוניין להיות חבר של אף אחד מתומכי המפלגה. המחשבה שיותר מ־6 מיליון איש הצביעו להם מזעזעת. קשה להאמין שאין היום צרפתי שלא מכיר מישהו - חבר, שכן או עמית לעבודה - שמצביע לחזית הלאומית. היום כבר לא מתביישים להצביע להם.

אין ספק שאת השינוי הגדול בתדמית המפלגה עשתה מארין לה פן, עורכת דין מצליחה שלא פוחדת להתעמת בטלוויזיה עם כל מי שנקרה בדרכה. הצרפתים אוהבים את הדיבור הפתוח והכן שלה, גם אם זה בא לעיתים על חשבון העובדות.

לה פן בוחרת לדבר על מה שאחרים מפחדים - ילדי המהגרים שלא מכבדים את ערכי הרפובליקה; התנגדותה להגירה; הרצון שלה לראות את צרפת עוזבת את האיחוד וחוזרת למטבע הלאומי שלה. היא מציגה עצמה כפטריוטית גדולה ותוקפת בכל הזדמנות את הפקידים של בריסל, שמחלישים לטענתה את צרפת. 

מארין לה פן הצליחה להשיג תוצאה מרשימה מאוד באזור הבחירה שלה בנור־פה דה קאלה בצפון. היא הגיעה ראשונה עם 40.64 אחוזים לפני מועמד הימין קסבייה ברטראן, עוד פיגורה ידועה בפוליטיקה הצרפתית, שר לשעבר המקורב לסרקוזי. בדיעבד כל מי שנקשר לממסד הקודם או לנוכחי, ספג מהלומה. המועמד הסוציאליסט במחוז זכה רק ב־18 אחוזים מהקולות.

השאלה הגדולה כעת היא מה יהיה בבחירות לנשיאות. הפיגועים של נובמבר והתגובה של הולנד הצליחו להחזיר אותו לתוצאות סבירות בסקרים, אחרי שלפני שנתיים הוא צנח עד ל־13 אחוזי תמיכה בלבד. אך הימין לא מצליח למצוא לעת עתה מועמד ראוי. 

גם שובו של סרקוזי לא קוסם לצרפתים, לכן יש להניח כי מי שיגיע שני בסיבוב הראשון בבחירות לנשיאות ב־2017 יהיה גם המנצח, כי מארין לה פן צפויה להגיע ראשונה.

אבל על זה כבר אף אחד לא רוצה להתחייב. מי היה מאמין אז, ב־1997, כאשר כותב שורות אלה הוזמן לקונגרס של הימין הקיצוני, שהם באמת יהפכו לאלטרנטיבה לשלטון. מי היה מאמין שהחזית הלאומית, שזכתה ל־15 אחוזי תמיכה, תגיע למימדיה הנוכחיים. ואנחנו לא מדברים כאן על הונגריה - אנחנו מדברים על צרפת.

 

מי יעצור את דונלד טראמפ? | בועז ביסמוט, ניו יורק

מועמדותו של המיליארדר דונלד טראמפ לנשיאות, שנראתה בתחילה כמו קוריוז, הפכה להיות הסיפור הגדול של הבחירות האמריקניות לעת עתה. טראמפ לא יורד מהכותרות, והוא יודע בדיוק מה צריך לעשות כדי גם לזכות בחשיפה תקשורתית וגם להוביל בסקרים. טראמפ החליט לזרוק את הפוליטיקלי קורקט לפח ובינתיים זה משרת אותו.

אבל השבוע הוא לקח הימור גדול. קריאתו ביום שני בעצרת בחירות בדרום קרוליינה "לעצור באופן מוחלט כניסת מוסלמים לארה"ב", גררה גינויים בתקשורת ומצד יריביו הרפובליקנים, שאולי רואים הזדמנות להיפטר מהמועמד שגונב להם את ההצגה. טראמפ חש את החרדה הציבורית בעקבות פיגוע הטרור בסן ברנרדינו, הוא מבין כי השיח משתנה. הוא שמע את הילארי קלינטון מבטיחה להקשיח את המאבק בג'יהאד וחש את האכזבה בציבור מהתגובה המאוחרת והמאוד לא מחדשת של הנשיא אובאמה.

טראמפ מעוניין לבדל עצמו משאר המועמדים הרפובליקנים. בדיוק בגלל זה הוא סירב לחזור בו ואף אמר: "אנחנו במלחמה, ויש לנו נשיא שמסרב לומר זאת".

יש דמיון רב בין ההצהרות של טראמפ השבוע לניצחון הימין הקיצוני בצרפת. גם טראמפ וגם מארין לה פן בוחרים בגישה ישירה מאוד ומנצלים את החידלון של השלטונות בארה"ב ובצרפת, שנזהרים לא להרגיז את הקהילה המוסלמית. 

השיח הזהיר עובד לרעת הקהילה המוסלמית, כי הציבור מקצין. באמריקה אמרו השבוע כי אם טראמפ יעבור את השבוע הזה בשלום, הוא יכול להגיע רחוק. 

זה גם היה שבוע לא רע למרקו רוביו ולטד קרוז, שני מועמדים רפובליקנים שזוכים להערכה מהציבור. אבל בינתיים הבעיה של הרפובליקנים אינה אובאמה ואינה הילארי. הבעיה שלהם היא טראמפ. ¬

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו