המשימה של אלשיך: להינתק מדור המדבר

בכל 55 שנות פעילותי כעיתונאי לא הקלטתי בחשאי שיחה עם איש (למעט פרוונית ברחוב בן־יהודה בתל אביב, שנסוגה תחת לחץ פוליטי מעדות שמסרה לי וניסתה לעוות את תוכנה). בשלהי 2015 גישתי שמרנית ומיושנת, זיכרון ושריד מעולם יפה של אמון בין עורך לבין עיתונאי; עולם שהלך ונעלם.

לא נעלם ממני יתרונה של ההקלטה. היא שכפ"ץ לעיתונאי מפני נוכלים; בזכותה נחלץ עמיתי ד"ר רונן ברגמן מפני עלילת דם, שהיתה עלולה להעמידו לדין על לא עוול בכפו; ונחשפו פניו השחורים משחיתות של אהוד אולמרט בשיחותיו עם שולה זקן; ונגלה איך באמת התנהלה לשכת גבי אשכנזי בפרשת המסמך המזויף שכמעט הכפיש לשווא את יואב גלנט.

אין פרשייה בלי הקלטה. היא משרתת את האמת ואת הסחטנים, את הטוב ואת הרע כאחד. אבל גורמת גם לסלידה נוראה. קצינה בדרגת רב־פקד הקליטה את המפכ"ל יוחנן דנינו? ודיברה אליו כאל מי שנתון למרותה? והביאה אותו להתנצל בפניה על מינויו של רוני ריטמן בניגוד לדעתה? לאן עוד זה עלול להתפשט? ממש כמעיין המתגבר, אבל המשטרה נראית כמי שגלתה כלשון חכמים "למקום מים רעים".

רוני ריטמן // צילום: דודי ועקנין

המשטרה נדמית לדור המדבר. לפי חכמים, חפרו בני ישראל 15 אלף קברים בשנה, וכחלוף 40 שנים מתו כל היוצאים ממצרים, שישים ריבוא "תועי מדבר" בפי ביאליק. רק אז נכנסו צאצאיהם לארץ. לרוני אלשיך אין 40 שנים להמתין, אבל הוא צריך להשאיר מאחור את כל דור המדבר. לא נותר מה לתקן. נחוץ להינתק ממנו.

כביש 6, זוכרים?

מתווה הגז דילג על פני משוכה נוספת ובקרוב יגיע לפתחו של בג"ץ, וטוב שכך. ראוי ששופטים יבררו אם ההליך התנהל כשורה. בעיקר שההתנגדות לאישורו חרגה מביקורת חריפה ותקיפה, וקיבלה מימדים כמעט מיסטיים, מין מלחמת קודש מילולית. ב־67 שנותיה ידעה ישראל כמה מאבקים כאלה, שעסקו בעשייה ובחומר, ולאו דווקא בחילוקי דעות ובפוליטיקה. ערכתי טבלת רווח והפסד.

כנער משתאה הלך ליבי שבי אחרי מנחם בגין בכיכר מוגרבי בתל אביב בהתנגדו לקבל את הכסף הטמא של השילומים מגרמניה והדם רתח, אבל צדק דוד בן־גוריון שהושיט יד וקיבלו, ובנה בו את בסיס העוצמה הביטחונית והכלכלית של ישראל.

והדם רתח בפיהם של הפרופסור ישעיהו ליבוביץ ואליעזר לבנה ואנשי שמאל ואקדמיה, שחירפו את בן־גוריון ולעגו לשמעון פרס בהתנגדותם להקמת הכור הגרעיני בדימונה, וצריך להודות לבורא עולם שלא שמעו בקולם; ומנחם בגין הביא לישראל את הגדול בהישגיה המדיניים בעשותו שלום עם מצרים נגד דעת כל הלווינים והכצים והאלקינדים והאקוניסים והבנטים של תקופתו, ובשיתוף פעולה עם משה דיין והמערך־עבודה בניגוד למפלגתו והימין; וגם את הפצצת הכור הגרעיני בעיראק נגד פרס ועזר ויצמן, שלא סלחו לו מעולם על ההישג.

ואהוד ברק שבהסכם עם האו"ם יצא את רצועת הביטחון בלבנון בעוד הרמטכ"ל ומפקד פיקוד הצפון שאול מופז וגבי אשכנזי מעקמים את האף ואלמלא כן היה דמם של חיילי צה"ל ניגר שם עד היום; ובנימין נתניהו ומשה (בוגי) יעלון שפעלו בקפידה ובדקדקנות במבצע צוק איתן מורט העצבים, ולא שעו לאביגדור ליברמן ולנפתלי בנט ולרבנים שדחפו לכבוש את עזה בלי להבין את המשמעות החמורה של עצתם.

ההתנגדות רצויה, הביקורת ברוכה, אבל לעיתים היא גולשת למקומות מטורפים. היכן הם "הירוקים" שניבאו אסון אקולוגי בכביש 6? מי רוצה לראות את ישראל בלעדיו? כאותם שהתנגדו לבניית התעשייה הביטחונית, שהיא מסד חשוב בבניין הכוח הישראלי. המתנגדים נמלטו ברבות השנים מאזכור עמדתם.

אז ייתכן שמתווה הגז הוא שגיאה. אך סביר דווקא שיסרבו לזכור בעוד חמש שנים כי נמנו עם מתנגדיו. כמו בשילומים מגרמניה ובכור בדימונה ובהסכם השלום עם מצרים.

יש אמת ויש צדק

בכירים בממשלים בוושינגטון ובירושלים התמודדו השבוע בפינג־פונג מילולי כאילו הם מתחרים על שני שולחנות נפרדים. אלה דיברו בחטים ואלה בשעורים.

משה (בוגי) יעלון היה לפה רהוט לא רק לישראל אלא למערב הדמוקרטי בכללו במותחו ביקורת על ברק אובאמה. אמריקה בהנהגתו אינה ממלאה את תפקידה כמנהיגת העולם. היא ערקה, התאיידה, נעלמה מהמלחמה בדאעש. אובאמה האזין והגיח מהבית הלבן ומסר הודעה צמחונית שדבר לא ישתנה, והוסיף לעצום עיניים.

הטרור האיסלאמי כבר חצה את האוקיינוס האטלנטי. רוצחיו ליחכו את האוקיינוס השקט וטבחו בקליפורניה, ואובאמה סירב להתבונן במציאות, ורק לאחר פיתולי לשון אישר כי זהו פיגוע טרור. על ההיסוס הזה מקונן העולם החופשי.

פתרון השווא שלו הוא לצמצם את הנשק שבידי האזרחים. כיצד זה ינמיך את להבת הטרור? מי בכלל יכול לאסוף מהאזרחים מיליוני כלי נשק ולמונעם מהטרוריסטים הזקוקים רק לכמה רובים כדי לרצוח בסיטונות?

הישראלים תהו על הרפיסות האמריקנית, אך דובריה התעלמו מדאגתם. ג'ון קרי והילארי קלינטון באו דווקא לכנס סבן להשיב לבנימין נתניהו וליעלון ולשרי הממשלה בעניין אחר לגמרי. המשך המצב הקיים בזירה עם הפלשתינים, הזהירו את ישראל, יהפוך אותה לבלתי דמוקרטית, או לדו־לאומית, ואולי למשהו גרוע מזה - למדינת אפרטהייד. כל מילה שהטיחו בנתניהו ובשריו נותרה אמת לאמיתה.

לא יאמינו לנתניהו שהוא בעד מדינה פלשתינית מפורזת כל עוד אינו מאשר את תוכניתו בממשלה; וכל עוד אינו מגביל את הבנייה לגושי ההתיישבות; וכל עוד אינו מניח לפלשתינים לאכלס עיר חדשה שבנו במיליארדים ולא סללו אליה דרכי גישה ראויות. בהיעדר אמון בכוונת הממשלה מאיים העולם בחרם, ואם בישראל ימשיכו לפטפט כאילו יש לה חלופה בשוקי אסיה היא תמצא גם שם את פעילי החרם הערבי.

ארה"ב משנה כיוון. לא ברור לאן. מצד אחד הסקרים המעידים כי נתניהו נחשב בה למנהיג חשוב, ולפי השגריר בדימוס ד"ר מייקל אורן שיעור שיא של אמריקנים תומך בישראל, אבל נתונים אחרים מעידים כי רבים מהם מצדדים בהטלת סנקציות עליה, בעיקר בקרב תומכי המפלגה הדמוקרטית. שכן אינם רואים בנתניהו מי שמתכוון לממש את הצהרותיו.

ד"ר מייקל אורן // צילום: דודי ועקנין

אין זה סותר את הטענה הנכונה כי גם אבו מאזן אינו מעוניין בשלום של פשרה. אך ישראל אינה מצליחה לשכנע את העולם. הן מפני שיש בו אנטישמיות שורשית מהסוג הנחשף חדשות לבקרים בשבדיה ולא רק בה, והן מפני שאין לישראל תוכנית מגירה לדיון בינלאומי.

העובדה שבפי נתניהו ויעלון ועמיתיהם טיעונים נכונים על מנהיגותה הנכה של ארה"ב מול הטרור, אינה מייתרת את האמת הגלומה בביקורתם על קוצר הראות של ישראל מזה והפלשתינים מזה. נכון שהעולם הנאור אינו נותן עתה את דעתו לסכסוך הישראלי־פלשתיני. הוא טרוד בלחימה מוגבלת בטרור האיסלאמי. אבל המשבר החוצץ בין שני עמיה של ארץ ישראל המערבית - מחמיר. ישראל מידרדרת למדינה דו־לאומית בלי קשר לרפיון בממשל האמריקני.

לקרוא ולכאוב

ספרה של מנהלת המחלקה הכלכלית בפרקליטות (בדימוס) אביה אלף "תיק ליברמן", נכתב בריסון. היא נמנעה מלכתוב את כל הידוע לה מליבת הדיונים הסודיים בפרקליטות, שהיו מסעירים. במהלך עבודתה קראתי מכתב היד, וגם בניסוחו הנוכחי הוא חושף תמונה של מורסה גדולה. רובו משמש כתב אישום ציבורי חמור נגד יהודה וינשטיין, שלא שעה לתוצאות החקירה שלה ושל ניצב יואב סגלוביץ', וחזר בו מהכוונה להעמיד את אביגדור ליברמן לדין (נעמה לנסקי ראיינה אותה בגיליון זה במוסף "שישבת").

"תיק ליברמן" הוא תיאור מטריד מה קורה לחשוד שהיועץ המשפטי חפץ ביקרו. היועץ נוקט עמדה כאילו פניו להעמיד את האיש לדין, אבל לא ברצינות. לקרוא, ולחוש מדקרות חרב.

זהו סיכום ראשון בפרשה שבה לא עלה בידי סגלוביץ' ואלף ושורה דלילה של משפטנים ואנשי תקשורת להוציא אמת חשובה מחושך לאור בבית המשפט. יש לו ערך היסטורי ופוליטי בפני עצמו, אך הוא משמש גם מורה דרך ומראה מקום לעתיד הקרוב. ראוי שחברי הוועדה לבחירת היועץ המשפטי הבא בראשות אשר גרוניס יקראו את הספר בטרם ימליצו על המועמדים מטעמם לרשת את וינשטיין. בבחינת - דע לפני מה ולפני מי אתה עומד בשש השנים הבאות.

איש השנה האמיתי

השבועון האמריקני "טיים" בחר כהרגלו באיש השנה 2015. הבחירה נפלה על אנגלה מרקל. היא מנהיגה חשובה, נותנת הטון באירופה, אחראית ומוסרית מעמיתיה. אך דווקא השנה, לראשונה מאז התיישבה על כס הקנצלרית, מעדה. מרקל הכריזה בצהלה בלתי אופיינית כי גרמניה פותחת את שעריה בפני פליטים מוסלמים ללא הגבלה, וכשהתברר כי בניגוד להרגלה לא שקלה את צעדיה כראוי נאלצה לחזור בה. אפשר שהיתה ראויה לתואר בשנה שעברה. אולי בשנה הבאה. לא ב־2015.

אנגלה מרקל // צילום: Gettyimages

התואר שייך לוולדימיר פוטין. בעולם של הנהגה רכיכה הוא היחיד שפועל באורח אסטרטגי ולא טקטי בלבד, החל בכיבוש חצי האי קרים וכלה במעורבותו בלחימה בסוריה תוך עיקשות שלא לפייס את עמיתו הטורקי ארדואן.

באחת חותר פוטין להעלות את מחיר הנפט ולהקים בסיס ימי קבוע בלטקיה ולדחוק את הצי השישי האמריקני מן הים התיכון. אין עוד בעולם מי שחושב במונחים אסטרטגיים. זה הופך אותו לאיש השנה בכל תנאי. בין שמעורבותו בשמי סוריה תתגלה כהישג או כישלון. אבל השער הצבעוני של "טיים" כבר הודפס, ולא ניתן לשינוי.

מלחמה על הקסם

קראתי בימים אלה ב"מקור ראשון" על עוד פיגוע דקירה בירושלים. אב ושני בניו היו בדרכם לעלות להר הבית, ולפתע הגיח אלמוני ודקר אחד מהם. לרגע סבר האב כי בנו לקה בליבו, אבל אז נדקר גם הוא. הדוקר נעלם, והבן שנותר בחיים החזיר את אביו ואחיו לביתם. אלה חיינו.

לא בדיוק, זה אירע בשנת 150 לפני הספירה, לערך. החשמונאים כבר שיחררו את בית המקדש וכילו את השמן בפך, אך היוונים החזיקו במצודת החקרא ששלטה על הדרכים להר. הם מיררו את חיי המכבים, וחלפו שנים עד שעלה בידם לטהר את המצודה.

מאז כוסתה ונעלמה, ורק לאחרונה נחשפה בעבודת חפירה מאומצת שבראשה עמדו ד"ר איילת מזר ועמותת אלע"ד, ונמסרה לציבור כסוג של דמי חנוכה. מה קסם יש בעיר הזאת, שלעולם נלחמים עליה?