גדולות מהחיים

לין ומיכל אוכלות בהנאה קערת פסטה ושותות קולה, ואחר כך מקנחות בוופלים ושוקולד. בעוד כמה ימים מחכה להן תצוגת אופנה חשובה בתל אביב, אז מה. הן כבר שבעות מכל הקלישאות.

"ניסיתי את כל הדיאטות הכי הזויות שיש - שתיית מיץ לימון עם פלפל חריף, כי זה מזרז תהליכים, דיאטה של מיצי ירקות, מה לא", אומרת לין לאור (27), תל־אביבית בלונדינית בעלת חיוך מהפנט. "חשבתי שכדי להגשים את החלום להפוך לשחקנית ודוגמנית אני צריכה להיות רזה".

היא באה משושלת של יופי. סבתא שלה, ניצולת שואה, נבחרה למלכת יופי בסין, שאליה נמלטה מגרמניה לפני שעלתה לארץ. אמא שלה היתה דוגמנית בפאריס.

"במשפחה תמיד אמרו לי שיש לי פנים יפות, ולא הבינו למה אני לא מרזה והופכת לדוגמנית כמו אמא. זה כל הזמן גרם לי להרגיש שאני מחרבת את השושלת. ושתבין, אני כולה מידה 42".

כשהיתה נערה למדה בפנימייה בבית הספר מבואות ים במכמורת, "וכמו כולן, השמנתי מהאוכל שם. הייתי נלחמת במשקל. בדרך פיתחתי הפרעות אכילה קשות, סבלתי מבולימיה ונהגתי להקיא ללא הפסקה. היו ימים שטרפתי מלא, והיו ימים שלא נגעתי בכלום.

"לפני שנתיים הבנתי שאין עוד טעם במאבק הסיזיפי נגד הגוף. בוקר אחד קמתי והחלטתי שאחרי כל מה שעברתי - אני מהממת כמו שאני. כעבור שבועיים קיבלתי פנייה בפייסבוק ממנהלת של חברת אופנה למידות גדולות, שהזמינה אותי לגשת לאודישנים - ואז הבנתי שהחיים הקודמים שלי נגמרו".

גם מיכל שאלתיאל (34) מקריית אונו היא מידה 42. גם היא באה "מבית שכולם בו רזים", ואחותה אפילו עובדת כדיאטנית בחברה גדולה.

"תמיד הייתי שמנמנה וגדולה יותר מהחברות שלי, והמשקל אף פעם לא היה אצלי עניין גדול. המכה הגדולה שלי באה בגיל 25, כשבן הזוג שלי עזב אותי אחרי ארבע שנים ביחד, בגלל המשקל שלי.

"עברתי משבר גדול. בהתחלה האשמתי בעיקר את עצמי. אחר כך החלטתי שאני עושה הכל כדי לרזות, וירדתי 15 ק"ג. ויתרתי על אוכל כמעט לגמרי, ופיתחתי הפרעות אכילה קשות. אבל פתאום אנשים התחילו להתייחס אלי. החמיאו לי על איך שאני נראית, בלי להבין כמה רע אני מרגישה בפנים.

"היה פער עצום בין איך שהרגשתי לאיך שנראיתי. לא אהבתי את עצמי. בתוך שלושה חודשים העליתי הכל בחזרה, פלוס עוד כמה קילוגרמים אקסטרה.

"בשלב מסוים הבנתי שמידה 34 אני כבר לא אהיה. באותו זמן עבדתי עם נוער במצבי סיכון, וראיתי נערות ממש רזות, שחושבות שהן שמנות. דימוי הגוף המעוות שלהן נתנו לי את הפוש הסופי להיכנס לתחום של הדוגמנות למידות גדולות. רציתי להראות להן שיש יופי ריאלי ולא רק נשים רזות שהצילומים שלהן עוברים טיפול מאסיבי בפוטושופ בפרסומות הזויות שאין קשר בינן לבין המציאות".

לפני כארבע שנים התחילה לעבוד בתחום, וכיום היא פרזנטורית של מותגי אופנה בז'אנר ודוגמנית בתצוגות. ביום־יום היא עובדת במקצוע שלמדה, גננת לילדים עם צרכים מיוחדים. "העבודה השפויה בגן מחליפה את הפלאשים ואת אור הזרקורים ונותנת לי פרופורציה לחיים", היא אומרת.

מיכל: "אני מתאמנת במכון כושר, בשביל התחושה הכיפית" // צילום: כפיר זיו

לין סיימה ב־2010 שלוש שנות לימודים בבית ספר למשחק ועוד שלל קורסים למשחק. "כשחקנית תמיד הציעו לי את תפקידי הבחורה המלאה, הקלולסית והמזיעה", היא מספרת. "כל השחקניות שהן טיפה מלאות - אין סיכוי שילהקו אותן לתפקידים ראשיים או לדמות של הכוכבת הסקסית והיפה".   

לפני כארבע שנים התחילה לדגמן מידות גדולות. היא זוכרת קמפיין אחד, טראומטי במיוחד, שבו השתתפה. "הגעתי עם עוד דוגמנית לסטודיו, לצילומים עבור חברה של מידות גדולות, והצלם התנהג אלינו מזעזע. זה צלם ששונא מלאות, הוא טוען שקשה לצלם דוגמניות מעל מידה 36. עם קולות הרקע האלה, היינו צריכות לשדר כיף.

"מאחר שלמדתי משחק, אני יודעת להתמודד עם עלבונות באודישנים. אבל הדוגמנית השנייה עזבה את הסט באמצע הצילומים".

לדבריה, דוגמניות במידות גדולות אינן משתכרות כמו האחרות. "זאת עבודה שלא עושים בה הרבה כסף, ולראיה, אין בארץ דוגמנית של מידות גדולות שעובדת בזה פול טיים. דוגמנית למידות גדולות לא תקבל, למשל, קמפיין של בושם, קרם לחות או הלבשה תחתונה. מקסימום בגדים. בחו"ל דוגמניות פלאס סייז מצטלמות להלבשה תחתונה, לחברות בישום ואפילו לספורט אילוסטרייטד (הדוגמנית אשלי גרהאם; י"מ)".

לפני כשלושה חודשים טסה לין לפאריס, לחתום שם על חוזה דוגמנות בסוכנות שמתמחה בפלאס סייז. הצרפתים בחרו בה להוביל קמפיינים. "היו להם לא מעט תוכניות בשבילי, אבל הכל הוקפא בינתיים, בעקבות המצב הביטחוני בפאריס".

שהפיה תציע גלולת קסם 

כשמדברים על מידות גדולות, מתכוונים בדרך כלל למידת מכנסיים 58-42 (אף שיש כיום גם מי שמציב מידה 38 כפלאס סייז). הדוגמניות בעלות המידה הגדולה ביותר בעולם שמוחתמות בסוכנות דוגמנות מיינסטרימית הן האמריקניות ולווט ד'אמור (שהתפרסמה על מסלול התצוגה של ז'אן פול גוטייה) וטס מונסטר. שתיהן מתהדרות במידה 54.    

מיכל ולין לובשות מכנסי סקיני. אנחנו נפגשים בסטודיו של מעצבת האופנה טלי שרף־חזן, בעלת מותג האופנה "Talia", ובעצמה פלאס סייז - 46-44, אם מתעקשים. גם גאלה רחמילביץ' כאן, הסטייליסטית הבלתי נלאית שנושאת בגאווה את דגל המידות הגדולות. כולן, חייבים לומר, מלאות בהומור עצמי, באנרגיה מתפרצת ובשטף דיבור שקשה לעצור. 

בימים האחרונים הן באטרף. מתכוננות לשבוע האופנה למידות גדולות (Plus Size Fashion Week), שיתקיים בתל אביב בימים רביעי עד שישי בשבוע הבא. האירוע, שנערך בפעם השנייה, יכלול תצוגות אופנה, יחשוף קולקציות של מעצבות אופנה ויציג פריטים ייעודיים למידות גדולות. 

"באירוע הראשון בשנה שעברה היה פחד גדול מכישלון", מספרת מיכל. "חששנו שנשים לא יבואו, כי מי רוצה להיתפס כשמנה או אפילו מלאה. לשמחתי, ההצלחה היתה היסטרית. לא דמיינו שנזכה לחיבוק כזה גדול מכל כך הרבה נשים".

מיכל הביאה מהבית קופסת פלסטיק אימתנית, ובה פסטה עם ברוקולי ושמן זית מעשה ידיה להתפאר, וכולן מתחלקות במטעמים בתאווה. "אני אוכלת מה שאני רוצה, ותראה איך אני נראית", מדגימה מיכל הליכת מסלול, בפרודיה על הקלישאה המפורסמת שמשמיעות דוגמניות כחושות שלא באה אל פיהן פחמימה ריקה מגיל 8.

"בשבוע האופנה בשנה שעברה היו מאחורי הקלעים מגשים של פיצות", היא אומרת. "לפני תצוגות אני אוכלת בורקסים ופסטות. אנחנו דוגמניות למידות גדולות, אז למה שנוותר על טעם החיים? קשה לי מאוד להבין בנות שמוותרות".

לא אכפת לך איך תיראי?

"להפך, זה מאוד חשוב לי. אבל הירידה במשקל היא לא האידיאל שלי".

את עושה ספורט? 

"אני מתאמנת במכון כושר, בשביל סבולת לב־ריאה והתחושה הכיפית. אגב, כשנרשמתי למכון היה לי אימון ראשוני עם מאמנת אישית, ששאלה מה המטרות שלי וכמה אני רוצה לרזות. הסברתי לה שאני לא רוצה לרזות, והיא אמרה שזו פעם ראשונה שהיא שומעת על בחורה שלא רוצה לרזות".

לין: "בפעם הקודמת בשבוע האופנה אכלתי סביח לפני המסלול".

גאלה: "הנורא הוא שעם השנים, נשים, נערות וילדות מתייחסות לאוכל כאל דבר רע. איך קרה שרק רזות ניכסו לעצמן את הסלט והירקות? אני אוהבת שוקולד, אבל אני מתה גם על ברוקולי" (תרה בהפגנתיות אחרי הברוקולי בקופסת הפסטה).

אם קוסם יציע לכן כדור פלא שיעיר אתכן בבוקר רזות, תיקחו? 

גאלה: "לא יבוא קוסם".

ואם יבוא בכל זאת?

"אז אגיד לו שזה לא כזה דחוף לי, ושימשיך הלאה".

טלי: "אני אשאל אותו אם אפשר להחליף את הכדור במשהו אחר. הרבה לפני שאני רוצה להיות רזה, יש 50 דברים אחרים שאני מאחלת לעצמי. למשל, למרות שזאת קלישאה - להמשיך להיות מאושרת, להמשיך לצחוק ולהיות בעשייה מתמדת. אלה דברים שאני רוצה הרבה לפני שאני הופכת לרזה".  

מיכל: "אני לא צריכה את הכדור הזה. באמת שטוב לי איך שאני".

לין: "תמיד חשבתי לעצמי שהייתי שמחה אם היתה באה פיה והופכת אותי לרזה במידה 36. אני חיה בשלום עם עצמי ולא מוכנה לקחת חלק במלחמה האינסופית במשקל, אבל אם יבוא מישהו ויציע לי קסם כזה, לא אתנגד, כי זה יעזור לי לקבל תפקידים שהיום אני לא מקבלת".

גאלה: "די, נו, איבדנו כבר פרופורציה. אין מלחמות בעולם, אין סרטן, אין איום איראני - יש רק שומן. הכדור הזה הוא מה שהיה מציל אותך? זה בא כי חינכו אותנו שאין יוליה שמנה שתהיה בת הזוג של רומיאו, וזה עצוב".

לין. "כשחקנית אני יודעת לספוג עלבונות, אבל הדוגמנית השנייה עזבה באמצע"

כדי לנתב את האנרגיות למקום שבו תוכל "להשפיע על אנשים", כהגדרתה, הלכה לין ללמוד קולנוע וטלוויזיה בבית הספר לאמנות "מנשר". במסגרת הלימודים הכינה סרט שעוסק בבולימיה, הפרעות אכילה וכל מה שקשור בדימוי גוף, כשקהל היעד הוא נשים מלאות. "הנושאים האלה מעניינים אותי, כי לי כנערה לא היה עם מי להזדהות כשצפיתי בטלוויזיה.

"סיימתי עכשיו לכתוב סידרה על נשים מלאות, ואני במו"מ עם חברות הפקה כדי להוציא אותה לפועל. זה משהו שאני רוצה לדבר דרכו, להעביר מסר ולתקן קצת את העולם. אני קוראת לרשתות להיות אמיצות ולשים נשים מלאות על המסך".

כבר אין "אוהלים"

קופסת הפסטה חוסלה, ונשלפים הוופלים, השוקולדים ובקבוקי הקולה, שמיכל הביאה מהפיצוצייה הסמוכה. "תכתוב שאנחנו שותות קולה רגילה", היא צוחקת, "למרות שתכלס אני שותה בעיקר מים. קולה לא טעימה לי. אם בא לי משהו מתוק, אני שותה מיץ ממותק.

"מרתיח אותי שמלמדים אותנו שיש רק מודל אחד של יופי. אוקיי, יש גל גדות ובר רפאלי, כבודן במקומו מונח, והן התברכו בגנים משובחים. אבל יש עוד המון נשים אחרות שהן מודל לחיקוי, ואין להן מידות כאלו".

גאלה: "נשים בעולם האמיתי מגיעות בכל מיני מידות, לא רק במידה 34 או 36. ג'ניפר לופז, ביונסה וקים קרדשיאן הגיעו לקריירה מצליחה דווקא בגלל שיש להן קימורים עסיסיים".

טלי: "כמעצבת אופנה וכאישה מלאה אני לא מבינה איך אותו גוף רזה, נניח כמו זה של גל גדות, שהיא מהממת בעיניי, יכול להיות דוגמה גם לנערה בת 16 וגם לאישה בת 40. זה בכלל לא הגיוני".

על הקולבים בסטודיו תלויים הפריטים שיככבו בשבוע האופנה. אדום, כחול, ורוד וחרדל, שנחשבים לטרנדים הבולטים של החורף הנוכחי, שולטים גם כאן. הקולקציה עוצבה בהשראת שנות השבעים, שנחשבו בעצמן למגמה לוהטת, וכך גם שלל ההדפסים הגיאומטריים.

"כבר שנים שאין רק 'אוהלים' ו'שקים שחורים' לנשים במידה מעל 42", אומרת טלי. "פעם היה ברור שכדי לקנות בגדים גדולים את הולכת ל'עונות', ל'מתאים לי' ול'קרייזי ליין', ומוצאת שם פריטים במידות עד 48".

הפרזנטורית של "קרייזי ליין" היא גלית גוטמן. 

גאלה: "אתה מבין את האבסורד? החברה מציעה מידות 52-42 אבל רוצה לברוח מהמיתוג של פלאס סייז ולוקחת את גלית גוטמן שתדגמן. הרי זה ברור שבצילומים לא תפסו לה את הבגדים עם סיכות כדי שייראו עליה טוב, אלא תפרו פריטים במיוחד במידה שלה".

טלי: "היתה פעם תפיסה שאם את מלאה, לא מגיע לך להיות אופנתית. לשמחתי, בשנים האחרונות זה הולך ונעלם. אני רוצה לפרגן כאן להמון מעצבות וחברות אופנה, שהבינו שרוב הנשים בישראל הן במידה 44-42".

לא רבים מודעים לנתון הזה.

גאלה: "מודעים, מודעים, אבל בוחרים להתעלם. ואני מדברת על אנשים בתעשייה שיש להם יכולת להוביל שינוי בתפיסה, ובוחרים לחיות בעולם משלהם". 

מי למשל?

"עורכות אופנה בעיתונים ובמגזיני אופנה מובילים, שבוא נודה - לא חולקות את אותו סקיני עם גל גדות. זאת חבורת נשים שעברו שטיפת מוח שקולב הוא אידיאל היופי. אני חושבת שאם הן היו מפעילות שני תאים במוח, לא את כולו, הן היו מבינות את הכוח שיש להן בידיים".

להגנתן הן יגידו שהן מוכרות אשליה, מטרה לשאוף אליה.

"אשליה של מה? איך מישהי כמוני יכולה לחלום על מודל שהוא גל גדות, גלית גוטמן או רותם סלע? בייחוד כשברור לי שגם הן עברו פוטושופ פסיכי. אני רוצה לראות במגזינים מישהי עם צלוליטיס, עם יותר מסנטר אחד, עם בטן שיוצאת החוצה. זה לא קורה, כי אומרים שזה לא מוֹכר".

ולדעתך זה ימכור?

"כן, כי נשים מלאות רוצות לראות נשים כמותן, לא כאלו שיגרמו להן להרגיש רע או לא בסדר עם עצמן".

בר רפאלי בשער לא מוכרת יותר?

טלי: "זה בולשיט. השחקנית עירית קפלן, שהיא יפה ומלאה, הצטלמה פעם בעירום לשער של 'את'. אתה יודע איך הגיליון הזה נחטף? הוא יצא במהדורת זהב נוספת. פשוט לא נותנים הזדמנות להראות שיש גם משהו אחר".

גאלה. "חברת אופנה מציעה מידות עד 52, אבל רוצה לברוח מהמיתוג כפלאס סייז ולוקחת את גלית גוטמן שתדגמן" // צילום: כפיר זיו

גאלה: "ושלא תטעה: העורכות האלה, שכל כך מתיימרות להבין נשים, הן בעצמן מלאות. כל הזמן יהיו להן טיעונים עלובים. בעולם שלהן, שבו הן 'אלוהים' מעל כולם, יש 'שמנות' או 'רזות', אין באמצע. מבחינתן הן כמובן רזות, שמקיפות את עצמן בכאלו שנראות כמו בר רפאלי. זה גורם להן לחשוב שגם הן סוג של בר, רק שהן אוכלות ב'מתוקה' ו'רולדין' ובר לא".

מה התגובות שנתקלתן בהן מצד עורכות אופנה?

גאלה: "אם לא נחשיב את אלו שמתעלמות, עורכת אחת אמרה לי פעם שפלאס סייז לא מוכר מגזינים. אחרת אמרה שזה לא מעניין, ושהם כבר כתבו על זה. אז מה אם כתבו? לא צריך לסקר שוב? 

"אחת העורכות, שהיא שמנה בעצמה, אבל שמנה באמת, אמרה לי בלי להתבלבל: 'אוחץ', אני לא כותבת על שמנות ועל הדברים המזעזעים האלה'. הייתי בשוֹק. כאילו, באיזה עולם את חיה?

"גם דוגמנית העבר המאוד רחוק, קארן דונסקי, אמרה בתוכנית של גיא פינס ש'על שמנות בגדים נראים כמו קונדום'. אני לא כועסת עליה, כי היא בטח לא אכלה כבר יותר מעשר שנים, ומן הסתם היא מה זה רעבה".

קארן דונסקי מסרה בתגובה: "במשפט המדובר דברים יצאו מהקשרם. יש סוגי בדים, כמו לייקרה וסטרץ', שאינם מתאימים לנשים במידות מרווחות, אני לא אגיד מלאות. הבדים האלה נצמדים לגוף ולא מחמיאים לנשים במידות כאלה. לא צריך להקריב את הנראוּת שלנו על מזבח הטרנדיות".

הבכירה עקצה: "את? ברבי?" 

רחמילביץ' כועסת. כועסת במיוחד על התקשורת. "לא רוצים לשלב מידות גדולות בשבוע האופנה ה'רגיל'? סבבה, אז אני אצור בעצמי שבוע אופנה מיוחד. בוחרים להתעלם ממידות גדולות? אין שום בעיה, הקמתי מגזין שפונה לנשים במידות גדולות".

המגזין, "S+", שאותו היא הקימה ועורכת, יוצא בימים אלה בגיליונו השני. כמרומז משמו, הוא עוסק בתחומי אופנה ולייף סטייל לנשים במידות 42 ויותר, כשעל השער שלו מופיעה בכל שבוע דוגמנית או סלבריטאית מלאה.

זו לא ירייה ברגל למי שרוצה שיתייחסו אליה דווקא באופן שוויוני?

"זו בדיוק הנקודה, שלא מתייחסים בכלל! אז אני יוצרת עולם משלי. מדובר במשהו שיש לו קהל. ושתבין, קשה ליצור מגזין כזה. אני מחפשת כל הזמן מעצבים וחברות אופנה שפונים לנשים במידות גדולות. בניגוד לעורכות אופנה אחרות, שמוצפות בחומרים, כאן מדובר בעבודה הרבה יותר מורכבת".

באוגוסט האחרון סערו הרשתות החברתיות בעקבות מפגש שערכו מנהלות עמוד הפייסבוק הפופולרי "אין לי מה ללבוש: מלכוד 42" עם אתי רוטר, מבעלי קסטרו. בפוסט זועם ציטטו המנהלות דברים שאמרה להן רוטר במפגש הטעון, בין השאר משפטים כמו "זה לא הטעם של קסטרו", "מכנסונים זה לא יפה מעל מידה 42", "אני לא יכולה לענות לכולן על הצרכים" ו"אין לנו מידות כי המחסנים שלנו מאוד קטנים".

כעבור עשרה ימים, בתצוגת אופנת סתיו־חורף של קסטרו, התנצלה רוטר על הבמה. "הפגישה עם מנהלות העמוד נערכה ביוזמתי, מתוך רצון כן ואמיתי להבין את הצרכים שלהן", אמרה. "כל כוונתי היתה טובה, אז כואב לי. כואב לי וצר לי גם אם מישהי אחת נפגעה".

רחמילביץ' יוצאת להגנתה של רוטר. "אני לא חושבת שהיו צריכים לצלוב אותה. קסטרו היא חברה מסחרית, ואם היא מחליטה לא לייצר מידות גדולות, או שהיא לא רוצה שמנות בחנויות שלה - זו זכותה. אמנם עצוב לי על זה, והם מאבדים הרבה קהל בגלל זה, אבל זאת עדיין זכותה".

מה לגבי הטיעון שלא כל בגד מתאים למידות גדולות?

"זו טענה שקרית. איך אתה מסביר את זה שבאירופה לכל רשת אופנה יש מחלקה מיוחדת למידות גדולות? או פשוט טווח מידות רחב? תגידו 'אנחנו לא רוצים למכור לשמנות, היא דבה ולא רצויה פה'. זאת תהיה האמת". 

טלי: "שלא יספרו לנו סיפורים. אפשר לייצר הכל, ממידה 34 ועד 56. חשוב רק להתאים את זה למבנה הגוף של הלקוחה, בין אם היא בת 15 ובין אם היא בת 35.

"תעשיית האופנה רוצה שניישר קו לפי מודל לא הגיוני. מה לעשות, זה דורש שימוש ביותר בד, ורוב החברות לא רוצות להשקיע".

את משקיעה.

"אני מרגישה שזה סוג של שליחות. אם הייתי רוצה להתעשר, לא הייתי בתחום האופנה".

לעיצוב אופנה היא הגיעה אחרי שנים של קושי במציאת בגדים. "הייתי נכנסת לחנויות, ומוכרות היו אומרות 'אין במידה שלך', בלי לבדוק בכלל מה המידה שלי. זה קרה לי כל כך הרבה פעמים, שבסוף החלטתי שאני לא מוכנה לזה יותר.

"מעולם לא למדתי אופנה באופן רשמי, הכל בא לי מבפנים. ניגשתי למבחני הקבלה של 'שנקר', עשיתי מבחני איור וציור, והגעתי לשלב הראיון עם תיק העבודות שלי. כבר שם נתקלתי ב'שמנופוביה'. במסגרת מבחני הקבלה הגשתי עבודה שקראתי לה 'ברבי', עם צילום שלי בתחתונים וחזייה בגוונים סכריניים. ואז בכלל הייתי מידה 40.

"אחת הבכירות שם הסתכלה על העבודה, עיקמה את הפרצוף ושאלה: 'את? ברבי?'. אחרי שיצאתי מההלם אמרתי לה שלדעתי אני ברבי, והעולם כולל יותר ממודל יופי אחד, לא רק הברבי האידיאלית שאנחנו מכירים.

היא עצמה היתה במידה ממוצעת, אז שהיא תגיד לי משפט כזה? זה הדהים אותי. חשבתי לעצמי שעולם האופנה לא מסתכל במראה. בסופו של דבר לא התקבלתי".

מה היתה נקודת השפל ביחס לגוף שלכן, שאתן לא שוכחות?

טלי: "בכיתה ד', אמא שלי, שהיא מורה להתעמלות, לקחה אותי לדיאטנית, כדי שהילדה המלאה שלה תרזה. הרוב במשפחה שלי רזים, אז ישבו לי על הווריד שארד במשקל. אבל אמא שלי הבינה מהר מאוד שזו היתה טעות. הבהרתי לכולם שמה שחשוב זה לא המשקל שלי, אלא מי שאני.

"הייתי ילדה חברותית מאוד, אהבתי לשחות ולרקוד. בגיל 11, אחרי ארבע שנים של לימודי מחול, התחלתי לשים לב שהמורה בחוג תמיד מציבה אותי בשורה האחרונה. חשבתי שזה בגלל שאני לא יודעת לרקוד.

"אני זוכרת שביום העצמאות היינו אמורות להופיע על במות בידור, והיתה נערה נוספת במידה 44-42, והמורה אמרה שרק אחת תוכל לרקוד במופע, ואילצה אותנו להחליט על זה בינינו. אני לא רציתי להילחם ומאוד נעלבתי מזה. אמא שלי התחרפנה וצעקה עליה".

מיכל: "אצלי זה כמובן קשור בבחור (צוחקת צחוק מתגלגל). לפני שלוש שנים הכרתי מישהו, ויצאנו פעם אחת. בילינו ביחד, היה ממש כיף - ואז הוא נעלם. אחרי חודשיים־שלושה נפגשנו במקרה, והוא אמר לי: 'את אחלה, אבל אני אוהב רזות' - וברח. איך אתה אומר לי דבר כזה, אם היית איתי ועשית איתי כיף?

"מאז הבנתי שהמשקל שלי הוא גם המסננת שלי לגברים. אם המשקל שלי כל כך מפריע למישהו, אין לו מה לחפש אצלי".

גאלה: "ביום ההולדת שלי, בגיל 7, הגיע הקטע שבו מוציאים את העוגה עם הנרות. ליד כל האורחים, המשפחה והחברים, סבתא שלי צעקה: 'אל תיתנו לה מהעוגה, היא לא צריכה את זה!'

"כולם עשו כאילו לא שמעו ונתנו לי פרוסה, אבל ויתרתי. זה כל כך פגע בי שבגיל 10 הפסקתי לדבר עם סבתא שלי.

"אחר כך, במשך שנים, לא נגעתי בעוגות שוקולד עם סוכריות. בהמשך גם פיתחתי הפרעות אכילה. 

"אני זוכרת שכשהייתי ילדה, אמרו לי כל הזמן לא לעלות על המגלשה, כי היא תישבר. הפחידו אותי לא לקפוץ על טרמפולינה. בחוג לבלט והיפ־הופ הייתי יושבת בצד, כי המורה אמרה ששמנות לא רוקדות. אלה דברים שמלווים אותי עד היום".

טלי: "זה בולשיט שבר רפאלי על שער של מגזין מוכרת יותר" // צילום: כפיר זיו

ומתי הגיע השלב שבו החלטתן שזהו, ושכולם יקפצו?

מיכל: "כשהבנתי שלא כולם יכולים להיות במידה 36, ושכל אחד נולד עם מטען גנטי משלו. אני עושה ספורט והולכת לחדר כושר כדי להרגיש טוב עם עצמי, ולא כדי לראות על המשקל מספר לא הגיוני".

טלי: "כשהייתי בת 22 החלטתי שאני רוצה ללכת לראשונה בחיי בגופייה בקיץ, ולא אכפת לי מה יגידו. לבשתי גופייה, ולמרבה ההפתעה, אף אחד ברחוב לא צעק לי 'דבה' או 'שמנה'. גם אם חשבו ככה, לא אמרו את זה.

"החלטתי שאם לא קרה כלום, אני ממשיכה לנסות עוד פריטים שלא העזתי בכלל ללבוש. ככה השתחררתי".

בננה קפואה זה לא פינוק

אחרי סיום לימודיה, לפני תשע שנים, הקימה טלי את "Talia", שהחל כמותג לנשים עד מידה 40 ובהמשך הורחב עד למידה 56. "הייתי מעצבת בגדים לקולקציות, ובנפרד מעצבת לעצמי בגדים במידות גדולות. כל הזמן שאלו אותי מאיפה הבגד ומי עיצב, ולקח לי זמן לאזור אומץ ולגלות שזאת אני. לפני ארבע שנים החלטתי שאני מרחיבה את טווח המידות ומשווקת גם את הפלאס סייז".

מה חשבתן על מיכל צפיר, שרזתה באופן קיצוני והפכה לגורו של חיים בריאים?

גאלה: "מי העניק לה את התואר גורו? גורו של מי היא? היא אומרת ש'כל אחד יכול'. ברור שכל אחד יכול, אם יש לו כסף והוא מביא מישהו שיחתוך לו גזרים על הבוקר. זאת פריבילגיה ששמורה רק למי שלא נמצאת במירוץ המטורף של היום, ואלה רוב הנשים.

"חוץ מזה, על איזה אורח חיים בריא את מדברת כשכל היום את כמו עיזה - רק אוכלת עלים?

"באחד מסרטוני ההדרכה שלה היא המליצה להתפנק עם פרוסת בננה קפואה כשמתחשק משהו מתוק. למה שאני אעשה את זה לעצמי? כשאני רוצה להתפנק במשהו מתוק, אני אוכלת שוקולד או גלידה".

טלי: "מה שנורא זה שלכל מיני גורואים לחיים בריאים יש משוואה שלפיה שמן שווה חולה ורזה שווה בריא. יש היום המון מחקרים שמוכיחים שזה לא כך".

מיכל: "כמה כסף נשים משקיעות בגלל השנאה העצמית וההלקאה. כמה רווח בעלי האינטרסים עושים רק כי הם מלבים את הדבר הזה. חברות קוסמטיקה, חברות אופנה, חברות דיאטה. זה פשוט נורא".

גאלה: "איך נלך לסדנה של מיכל צפיר אם לא נשנא את עצמנו? הרי 'כל אחד יכול'".

מיכל: "אם תשאל אותי, החלום שלי שהוא שכל חברות האופנה בארץ יציגו מגוון של נשים בקטלוגים ובתצוגות שלהן. שיהיה לאן להתפתח".

לין: "שאנשי תעשיית האופנה בישראל יפנימו שנשים מגיעות בטווח רחב".

גאלה: "אני מקווה שנשים יבינו שזה בסדר להיות בכל מידה, ושזה לא מה שמגדיר אותך. שים לב מה קורה בראיון הזה: יש לך קבוצה של בנות, כל אחת מרקע שונה, ואת כולן ביטלו בגלל המשקל ואמרו להן לא. אף אחת לא ישבה ובכתה על מר גורלה, אלא יצרה עולם.

"לטלי לא מכרו בגדים, אז היא עיצבה בגדים. לי אמרו שמידות גדולות לא יכולות להשתלב בשבוע האופנה, אז יצרתי את שבוע האופנה למידות גדולות. ללין לא נותנים תפקידים, אז היא לומדת קולנוע כדי ליצור תפקידים לנשים מלאות. מיכל הדריכה נערות, והיה חשוב לה להראות להן שאפשר להיות יפה בכל מידה, אז היא הלכה להיות דוגמנית. אנחנו לא הספוג הישראלי, אנחנו לא מוכנות לספוג את מה שהחברה הישראלית מצפה שנספוג בשקט". 

onlyyaniv@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו