הנס הפרטי של אוראל סתיו

במסגרת "הנס הפרטי שלי", פעילות הפייסבוק של "ישראל היום" לכבוד חג החנוכה, בה הגולשים מספרים לנו על הניסים האמיתיים שקרו להם - הפעם אנחנו משתפים איתכם את סיפורה של אוראל סתיו.

"עברתי הריון מאוד קשה, הרופאים אמרו לי שההיריון לא יחזיק בכלל ובשלב מסויים יפול. לא הייתי מוכנה לשמוע על זה בכלל ובכל משך ההיריון קיבלתי זריקות לחיזוק הרחם. אחרי שהבינו שאני כן עומדת ללדת את התינוקת בכל זאת, אמרו שאלד בשבוע מוקדם מהצפוי. הגעתי לשבוע 41 כנגד כל הסיכויים, הלידה עצמה היתה מאוד קשה ולקחה הרבה שעות", מספרת אוראל.

המשיכו לשתף אותנו אותנו בניסים שלכם!הקליקו כאן

"בשלב מסויים", היא ממשיכה, "שכבר תשו כוחותיי עצרתי את הלידה אמרתי שאני לא יכולה יותר. המיילדת נתנה הוראה להכין חדר ניתוח. לא הסכמתי להיכנס לשם רק המחשבה שהולכים לחתוך אותי עשתה לי רע, ביקשתי סליחה מהילדה וכבר נפרדתי ממנה, אמרתי לה שאני נורא מצטערת אבל אני פשוט לא מסוגלת יותר וזהו. אחרי שכנועים רבים של הצוות הסכמתי לנסות להמשיך את הלידה כרגיל.אחרי מאמץ אדיר מצידי נולדה התינוקת, אבל מיד עם לידתה, לקחו לי אותה וכל הצוות רץ איתה אל מחוץ לחדר, לא אמרו לי לאן לא אמרו לי כלום, פשוט לקחו את הילדה".

היא ממשיכה לספר בהתרגשות כי"אחרי דקות ארוכות שנראו כמו נצח הם חזרו והניחו עלי את התינוקת. היא לא זזה בכלל, אפילו לא קצת, ויותר מזה היא כלל לא בכתה. פרצתי בבכי ושאלתי אותם - 'למה?! למה שמתם עלי תינוקת מתה?!' אנשי הצוות אמרו לי: 'תני לה להתאושש, היא עברה לידה קשה'.אחרי כמה דקות, שחיכיתי וחיכיתי, הילדה הראתה סימן חיים ראשון והתחילה לבכות. העיניים שלה היו מוצפות דם מהלחץ של הלידה, אמרו לי שרק כאשר ירד הדם יהיה אפשר לדעת אם הילדה רואה בכלל ושרק בגיל מאוחר יותר יהיה אפשר לדעת אם יש פגיעה מוחית כתוצאה מהלידה הקשה. התינוקת היתה כולה כחולה ומעוותת. לא היתה לה צורה של בן אדם בכלל".

התינוקת של אוראל בתחילת הדרך

אוראל ממשיכה ומספרת על הרגעים הקשים שלאחר הלידה. "לא ישנתי אפילו דקה במשך יותר משבוע לאחר הלידה, כל הזמן בדקתי שהיא נושמת, שהיא עדיין חיה. במשך כל הזמן דיברתי אליה ואמרתי לה שאני ואחותה אודליה הגדולה ממנה בשנה וארבעה חודשים זקוקות לה, לא יכולתי לתאר לעצמי כמה משמעות תהיה למילים האלו בהמשך".

"התינוקת היתה הרבה זמן ללא שם, למי יש ראש לחשוב על שם כשהילדה נמצאת בין החיים למוות?בסוף החלטתי לקרוא לה גילי - השמחה שלי. כשגילי היתה בת חצי שנה אחותה אובחנה כלוקה באוטיזם. כאישה גרושה, מצאתי את עצמי לבד, נקרעת בין שתי ילדות שזקוקות לי מאוד. בגיל מאוחר יותר שמתי לב שגילי אפילו לא מזיזה את הרגליים, לא עומדת, לא זוחלת, כלום".

גילי - לא יכלה ללכת ואפילו לא לזחול

אחרי בדיקות וריצות בין רופאים אמרו לאוראל שגילי לא תלך לעולם. "לא וויתרתי, אמרתי לעצמי שאין סיכוי שזה שוב קורה לי איך אסתדרעם שתי ילדות עם נכות? המשכתי להילחם ולקחתי אותה לכל רופא אפשרי. באחת הפעמים הגענו לרופא מקסים, שאמר שהרגליים של גילי הן במעין מצב בו הן תקועות בברכיים, ובתנועה פשוטה הוא שחרר לה את הברכיים ואמר לי 'עכשיו תעזבי אותה'. שלושה ימים לאחר מכן בגיל כמעט שנתיים גילי נעמדה לבד על הרגליים בפעם הראשונה".

גילי ואחותה אודליה תומכות אחת בשנייה

ההתפתחות של גילי היתה איטית מאוד. אוראל מספרת כי בתה "לא דיברה כמעט עד גיל 4,אחרי עבודה מעולה של קלינאית תקשורת גילי שלי התחילה לדבר.היום גילי אוטוטו בת 6, היא ילדה בריאה חייכנית וטובת לב שמאוד אוהבת את אחותה. גילי לקחה על עצמה את תפקיד האחות הגדולה והדואגת. היום גילי מאובחנת כילדה מחוננת. חכמה מאוד ובוגרת והיא הנס הפרטי שלי".