"כל בית ספר הוא כמו ג'ונגל, זאת עובדה / ...בכל רגע יש סיכוי לחטוף מכל אחד / בג'ונגל לא כדאי להיות לבד". שיר הפתיחה של "מועדון החנונים", סיטקום לילדים ולמתבגרים, מכניס את הצופים לאווירה הנכונה: מסדרונות בית הספר כשדה קרב, חיות טרף פוטנציאליות מסביב (מקובלים, מורים) - לא קל. האמת היא שאין מה לדאוג. גזע החנונים אינו מצוי בסכנת הכחדה. אם יש משהו שאפשר לקחת מ"מועדון החנונים", שהגיעה לעונה שנייה, הוא שחנונים הם דווקא כוח עולה. הגל שהחל עם "היפה והחנון" וסדרות הגיקים האמריקניות ("עמק הסיליקון", "קוד פרוץ", "מר רובוט") מקבל תנופה, בעוד מעמד החנונים בעולם הולך ומתחזק (היוש, צוקרברג).
החנון הטלוויזיוני היה ונותר בחור צנום, ממושקף ונוירוטי, אבל הוא מצויד בקסם אישי, בחוש הומור ייחודי ו/או ביכולת נדירה לגרום למחשב מת להתחיל לעבוד. "מועדון החנונים" ממשיכה את הקו ההופך את הלוזרים של פעם לגיבורי ההווה, היא מסמנת להם נתיב לעתיד מבטיח, בתור אלו שעוד יצחקו על כולם כל הדרך ל־8200, לאקזיט ולבנק. כבכל סיטקום המיועד לילדים, הסידרה מצוידת בדמויות חד־ממדיות וסטריאוטיפיות.
הסיטואציות שעומדות בפני החנונים, הנאבקים על מעמדם החברתי למול חבורת המקובלים, הן סיטואציות יומיומיות, כאלו שאפשר להאמין שמתרחשות בבתי ספר. הדמויות קיצוניות וגרוטסקיות, אבל הבסיס אמיתי, מה שמקל על ההזדהות עם הדמויות. הזוגיות הטרייה בין יותם לבין דנה מחממת את הלב, כדרכה של כל זוגיות חנונית (עתידות: חשבון בנק וענן משותף), והמאבקים של החנונים להכרה מעוררים מחשבה ("יום ראשון של השנה החדשה וכולנו עדיין בחיים"). עם זאת, ל"מועדון" יש גם צדדים חלשים. מדובר בסידרה צעקנית ורועשת מאוד, הדוגלת ברפטטיביות ובהומור פיזי (חנון כמעט נחנק מאוכל, זריקת לחמניות יבשות על חנונים וכיו"ב). ספק אם חנונים אמיתיים ייהנו ממנה, אבל אולי פרחי־חננה שיצפו בה יבינו שגורלם אינו כל כך נורא. וחנוכה, בכלל - 8 ימים, בבית, לבד, עם המחשב - לזה קוראים בחנונית, נס.
מאחורי הקלעים
סטודיו למשחק, ערוץ 8, 11:50
כשמתיו מקונוהיי מתיישב על הכיסא מול ג'יימס ליפטון, קהל נשי גודש את האולם. תוכנית הראיונות המתרחשת במסגרת כיתת אמן באוניברסיטת פייס בניו יורק הפכה מזמן למסורת טלוויזיונית. ליפטון יורה את השאלות בטון תקיף אך אדיב, היוצרים משיבים, התלמידים מתמוגגים. "סטודיו" היא תוכנית ראיונות מוצלחת כיוון שהיא מספקת הצצה לחלקים נסתרים מאישיותו של המרואיין. היא מבוססת על תחקיר מעמיק (ליפטון מצטט דברים שאמא של מקונהיי שכחה) ומשוטטת בנעימים בין תקופות בחייו (כל כוכב היה פעם תיכוניסט, ולליפטון יש תמונות מחזור של כולם). "סטודיו" מתרכזת במהות של תוכנית ראיונות, ולא מבזבזת זמן על תפאורה, אפקטים או גימיקים. ליפטון מנהל ראיון אוהד אך אינו מתחנף לאורחיו, והוא מצליח לגלות עניין גם כשמקונהוי, למשל, עונה שוב על השאלה איך ביצע את המעבר מקומדיות רומנטיות לדרמות כבדות (רמז: הסוכן שלו). "סטודיו" עונה על ההגדרה של תוכנית תרבות, והיא גולשת לעיתים לאגף החפירות. כשמקונהיי מתחיל לגלגל את סיפוריו על גורל, מזל ומקריות בחיים, נדמה שליפטון מוכן ללכת לצפות בפרק של "בלש אמיתי". תכל'ס, אפשר להבין אותו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו