הכוכב המושלם, כמעט

מלבד קובי בראיינט, שהודיע השבוע כי זו עונתו האחרונה ככדורסלן מקצועני, היו לאן.בי.אי עוד שני שחקנים בעמדה טובה לרשת את מקומו של מייקל ג׳ורדן ככוכב הגדול של הכדורסל. את שניהם היא דחתה די באגרסיביות; לא סתם בהחלטות שיווקיות אלא ממש על ידי חקיקה ותקנות. 

את שאקיל אוניל, ענק דומיננטי אימתני שהיה בלתי עציר כשהוביל את לוס אנג׳לס לייקרס לשלוש אליפויות רצופות בשנים 2000-2002 - הליגה עצרה כששינתה את חוקי ההגנה של המשחק. החוקים החדשים היטו לחלוטין את צבירת הנקודות בכדורסל משחקני פנים גבוהים לשחקני חוץ אתלטים וקלעים. אם ג׳ורדן בגדולתו היה אנטיתזה לליגה שבה שלטו שחקני פנים גבוהים, החוקים החדשים היטו לחלוטין את צבירת הנקודות בכדורסל לעברם של שחקני חוץ שביקשו להידמות לג׳ורדן. 

את אלן אייברסון, קוסם ואתלט מסחרר, הליגה דחתה בצורה בוטה עוד יותר. אייברסון דווקא שיחק כדורסל מסחרר ומרשים. אבל התדמית הזועמת של מי שגדל בעוני מחפיר ולא הסתיר את איבתו לתרבות לבנה לא התאימה לכוחות שמאחורי הקלעים של הליגה. ב־2005 הנהלת האן.בי.אי העבירה קוד לבוש מחמיר על גבול הגזעני. הקוד היה למעשה הכרזת מלחמה בתרבות ההיפ־הופ. הליגה ידעה לשדר יפה את מי היא רוצה ככוכב ואת מי לא. 

קובי בראיינט, לעומת זאת, היה ליהוק מושלם לתפקיד. על המגרש הוא היה האבטיפוס של השחקן שהיא רצתה - שחקן התקפי מופלא ואטרקטיבי מאוד עם כוח רצון ותאוות ניצחון עם דמיון לא קטן למייקל ג׳ורדן. יותר מכך, הוא דמה לג׳ורדן תרבותית. ואם לאן.בי.אי ברור שלעולם מרבית כוכביהם יהיו שחורים - מנהליה אינם מעוניינים בכאלו המעוררים אנטגוניזם אצל הלקוחות הלבנים. 

ג׳ורדן היה בנו של איש צבא שהפך אחר כך למנהל אזורי בכיר בג׳נרל אלקטריק. בראיינט בא ממשפחה מבוססת; אביו היה כדורסלן מקצועני באן.בי.אי ובאירופה, והוא בילה חלק ניכר מילדותו באיטליה. לקובי היתה תפיסה יותר בינלאומית של הספורט. הוא אהב כדורגל והכיר גם את הכדורסל הלא אמריקני. זה התאים הרבה יתר ממי שראה בכדורסל קרב רחוב. 

לליהוק המושלם נוספו גם התנאים שמסביב. בראיינט שיחק בלוס אנג׳לס, מוקף כוכבי הוליווד. הוא כבר היה שותף עם תפקיד גדל והולך לשלוש אליפויות בכיכובו של שאקיל אוניל. אימן אותו פיל ג׳קסון - שהיה המנטור של מייקל ג׳ורדן לפני כן. ולאורך כל הקריירה הובאו ללייקרס כמה מהגדולים שבכוכבי הכדורסל כדי לסייע לו להפוך לאלוף הסדרתי המיועד. 

 

עניין של רלוונטיות

לא, זה לא קרה. מייקל ג׳ורדן נוסף לא הופיע ואוהדי המשחק צפו במחזה אבסורדי: כוכב־על פורש עם חמש אליפויות, השלישי בהיסטוריה של האן.בי.אי במספר הנקודות שלו, ובכל אופן כזה שכולם מתעסקים בו כמי שלכאורה לא הגשים את עצמו. 

התשובה הפשוטה לסוגיית האבסורד היא שהרף הספורטיבי היה בלתי אפשרי. בראיינט היה יכול לזכות בעוד אליפות (שלוש מהאליפויות שלו לא היו ככוכב המרכזי של קבוצתו) ולקלוע עוד כמה אלפי נקודות - וזה לא היה משנה. מייקל ג׳ורדן היה טוב ממנו בהרבה. בכך אין כמובן כל בעיה. איש לא היה טוב מג׳ורדן, ואת הרצון המוצהר של בראיינט להגיע למדרגה כזו אנחנו צריכים דווקא לשפוט לזכות. 

התשובה היותר מורכבת היא שהיו כאן באמת כמה פגמים באישיותו של קובי בראיינט. ב־2004, כשהיה כבר כנראה השחקן הטוב בעולם, התעקש לגרש מהקבוצה את אוניל שעדיין לקח ממנו יותר מדי מתשומת הלב. העניין היה כבר בצל פרשת משפט אונס שבראיינט יצא ממנו במהירות יחסית ועם נזק די מינימלי רק כי שילם סכום גדול למתלוננת. ואם לכל סכסוך יש שני צדדים - לפחות הסכסוך זה הסתיים גם בפרישתו הזמנית של המאמן פיל ג׳קסון. 

בראיינט העביר כמה שנים בקביעת שיאי קליעה מונומנטליים - כמו 81 נקודות במשחק אחד, חסר משמעות, כשקבוצתו מדשדשת ולא מתקרבת כלל לתואר האליפות. אבל לבסוף בשכלו הישר הוא יישר את ההדורים עם ג׳קסון וקיבל עליו כדורסל קבוצתי יותר שעזר לו להגשים את חלומו: שתי אליפויות כשהוא הכוכב המרכזי של הקבוצה. 

ותשובה אחרת היא במהותה של הגדולה עצמה. חיקוי ושיבוט לעולם לא יוצרים גדולה. באמנות, שהיא מטבעה בלתי מדידה, זה ברור לחלוטין. היפה הוא שבעצם זה נכון גם בספורט - שהוא כולו סטטיסטיקה, תארים והישגים. 

בימים אלו ממש משחק לראשונה מאז ג׳ורדן כדורסלן שמתחיל לעורר התרגשות דומה. גם סטפן קארי מגולדן סטייט רחוק מלהיות מייקל ג׳ורדן, ועדיין רחוק מאפשרות לכלול אותו ברמתם של בראיינט או לברון ג׳יימס אפילו. אבל קארי זוהר במקוריותו. הוא צלף ולהטוטן כדרור שבצד האינדיבידואליזם שלו תופר בצורה מושלמת את משחקו לצורכי קבוצתו. מעולם לא ראינו שחקן כמותו, גם אם ראינו בוודאי טובים יותר. גדולה אמיתית היא רק מקוריות. 

הודעת הפרישה של בראיינט - שנעשתה בפרסום שיר ילדותי ולא מהוקצע שלא בדיוק מטלטל את חוגי השירה - היתה כמעט מכמירת לב. קבוצתו היא כמעט הגרועה בליגה השנה והוא לא יתמודד שוב על האליפות. הוא לא רלוונטי; הוא בעצם מבקש שעולם הכדורסל, שכבר נמצא מזמן במקום אחר - ייתן לו עוד קצת תשומת לב. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו