מדגסקר - לא רק סרט מצוייר

אין היום בעולם ילד אחד שלא מכיר את מדגסקר. האחריות לכך "רובצת" על כתפי הסרט המצויר שהפך ללהיט וזכה בסרטי המשך, אבל ספק רב אם אותם זאטוטים (ואפילו הוריהם) יודעים שמדגסקר היא גם מקום אמיתי. לא סתם מקום אלא האי הרביעי בגודלו בעולם. בית חם ומבודד לאוצרות טבע מדהימים, לעוני בלתי נתפס ולברדק פוליטי ענקי שמסכן את הפרנסה העיקרית של תושביו - תיירות.

חבל שמדגסקר נשארה כל כך מבודדת. מדובר באחד היעדים הייחודים ביותר בעולם שנמצא בהישג יד גם עבור המטייל הישראלי שנכון להרפתקה של חייו. העושר של הטבע עומד בניגוד מוחלט לעוני של התושבים, אבל גם החור בכיס לא עושה אותם מדוכדכים או עוינים. חבל רק שכדי לנפח את הכיס מתחילים באי להרוס את הטבע.

אי יציבות

יש מי שרואה במדגסקר 587 אלף קמ"ר של עוני וניצול, ויש מי שרואה באי הזה 587 אלף קמ"ר של קסם טבעי. הכל נכון. במהלך שנותיי בפאריס נתקלתי במלגשים (כך נקראים תושבי המדינה) או בכאלה ששבו מביקור באי - כולם נשבו בקסמו של האי הגדול. פעמיים בחיי מצאתי עצמי מבלה פרק זמן ארוך באפריקה (בחוף השנהב ובמאוריטניה), ובשני המקרים ביקשתי לבקר באי השוכן לחופי היבשת השחורה. בשני המקרים פיספסתי את ההזדמנות.

בספטמבר האחרון החלטתי שלא לוותר על ההזדמנות לבקר באי הענקי, ועליתי על מטוס בדרכי לאחד היעדים היותר מיוחדים ומרתקים שבהם ביקרתי מימיי. כמות הנוסעים במטוס המלא היתה הוכחה שאמון התיירים שב לאי, וזה לא דבר של מה בכך. במארס 2009 השתלט אנדי ראז'ולינה, צעיר בן 36, די.ג'יי לשעבר, על השלטון בהפיכה צבאית אלימה, ואילץ את הנשיא מרק רבאלומננה (שמות ארוכים הם מומחיות באי) לחפש מקלט מדיני מחוץ לארצו.

במהלך ההשתלטות על המדינה ירו נאמניו של הנשיא היוצא על המפגינים, הרגו 28 ופצעו 212. פיצוצים עזים החרידו את הבירה אנטננריבו, והמדינה נכנסה לכאוס של כמה חודשים, שהזכיר את ההפיכה האחרונה של 1976. כתוצאה מההפיכה ספגה מדגסקר אין סוף גינויים מהקהילייה הבינלאומית (שגריר ישראל במדגסקר, שאינו מתגורר בה, אינו מכיר בשלטון החדש) ואפילו אומות אפריקה החלו פתאום להתנגד להפיכות צבאיות. אך המכות הקשות היו עצירת מאות מיליוני דולרים של כספי סיוע שהוקפאו וזרם התיירים לאי שפסק לחלוטין.

לפני כחודש ניסה הנשיא ראז'ולינה להגיע להסכם עם נציגי האופוזיציה, והוא עדיין מקווה שהבחירות לפרלמנט (מארס) ולנשיאות (מאי) ישיבו את השקט והסדר על כנם (בתנאי כמובן שהתוצאות ימצאו חן בעיניו). במאוריטניה זה עבד, אז למה לא במדגסקר.

בירת הווניל העולמית

בינתיים, כאמור, התיירים מצביעים ברגליים והם כבשו שוב בהמוניהם את מדגסקר. אני הגעתי לאי בעקבות הסיפורים המדהימים ששמעתי עליו, שחלקם אפילו נכונים. לדוגמה הסיפור על היהודי שירש אימפריה כלכלית, הגיע לכאן לחופשה ונשבה בקסמיו של האי ובקסמיה של מלכת היופי המקומית, והשאיר את הכל מאחור, והוא לא היחיד. מספר הזרים שהתאהבו באי ונשארו בו גדול במיוחד.

אני הגעתי למדגסקר לחופשה של כמה ימים בלי כל מטרה להשתקע. דבר ראשון, כמו בכל במדינה, בטח ובטח שבאפריקה, רצתי לשוק המקומי. הדבר הראשון שגיליתי מיד הוא שהגעתי לבירת הווניל העולמית. לאן שלא תלך - במונית, בשוק, בשער של המלון ואפילו בחנות הקרמים המקומית - יציעו לך ונילה. ליד הקופות בסופר המקומי, במקום שבו אצלנו יש חטיף לילד ומשקה קר להורה, מחכים מקלות וניל ובקבוקי תמצית וניל ועוד ועוד סוגי וניל שמעולם לא ראיתי.

הצרה עם הווניל היא שהנוזל הלבן כבר לא רווחי כמו בעבר. פעם משפחות שלמות היו חיות בזכות הווניל, ואפילו חיות טוב. היום זה כבר לא כך. הווניל הטבעי כבר לא כל כך יקר ומבוקש, בייחוד מאז שהתחילו לייצר את הווניל המלאכותי והסינתטי. פעם היתה העיר אנטלהה שבצפון-מזרח המדינה מקור לגאווה מאחר שהיתה מרכז הווניל של האי ולמעשה מרכז הווניל העולמי. היום העיר מנומנמת. לא שווה להטריד את עצמך. יותר מדי עצוב.

חזרה לשוק באנטננריבו הבירה. כמות האנשים בשוק עצומה. כמעט כל מטר רבוע מאוכלס. הפירות והירקות מפתים, בעיקר האננסים המקומיים. פניהם של התושבים מעידים על המפגש בין אפריקה לאסיה לפני המון המון שנים. הם מתבוננים עליך ולא מצפים בכלל שתרכוש דבר מה, להבדיל מבירות אפריקניות אחרות שבהן לא ישאירו אותך רגע אחד במנוחה. לא פלא שהאי הזה התנתק מהיבשת השחורה לפני 165 מיליון שנה. רואים.

אני מתפעל מכמות האנשים, משפע הפירות והירקות ומהשקט המופתי. דבר לא מעיד על אירועי הדמים שהתרחשו כאן רק לפני שנה וחצי.

צאו מהעיר (בדה-שבו)

מרבית המטיילים באי מוותרים על החוויה העירונית הצפופה ויוצאים ישר אל הטבע הפראי של האי. כ-90 אחוזים ממיני בעלי החיים והצומח באי הם ייחודיים למקום, למשל עצי הבאובב המאוד ייחודיים או הלמורים, שהפכו לסמלי ההיכר של האי.

אותי, מה לעשות, הלהיבו ביותר כלי הרכב ששעטו (או יותר נכון זחלו) על הכביש. אני מודה שאני לא מוקסם במיוחד מצי הרכבים החדש שנוסע היום בכבישי העולם, אבל במדגסקר זוכים עוד לראות את הסיטרואן דה-שבו והרנו 4 עם ידית ההילוכים שמתאימה יותר לאימוני קראטה. המכוניות האלה, שבכל מדינה אחרת אפשר לראות רק במוזיאון ענתיקות, הן מלכות הכביש במדגסקר. כאילו השעון עצר מלכת.

אונטואן היה הנהג שבא לאסוף אותי מהמלון לפארק הלמורים, המרוחק חצי שעת נסיעה מאנטננריבו. התאכזבתי כשראיתי אותו מגיע בפיג'ו 604 גדולה וישנה. "איפה הדה-שבו-", שאלתי בעצב. "ביקשתי לעשות לך כבוד", עונה לי אונטואן.

בדרך ללמורים אנחנו חוצים את הנהר, שם נשים מכבסות ומנקות את בגדי ילדיהן כמו לפני 1,000 שנים. בדרך אנחנו רואים גם צעירים, שבהם גם ילדים בני 10 לכל היותר, המובילים עדרים של שוורים ופרות לבית המטבחיים. "הם צועדים לעיתים כמה ימים בדרכים", מסביר לי אונטואן.

בהמשך אנחנו מזהים פועלים ללא גופייה היוצקים לבנים בידיהם משעות הבוקר המוקדמות ועד אמצע הלילה. מדובר באחת התעשיות המצליחות ביותר באי. המשכורות נמוכות מאוד, פחות מדולר ליום, אבל העוני באי מחריד וחייבים לעבוד הרבה כדי לאכול. כולם חולמים על אקזיט, לא בהיי-טק אלא מהאי.

על העץ או במרק

פארק הלמורים מוקדש לקופיפים הייחודיים למדגסקר ולאי קומור הסמוך. השם למור בלטינית הוא רוח רפאים, שם שתואם מאוד את משפחת בעלי החיים הזו הכוללת עשרה מינים המחולקים לארבע קבוצות.

אני מסתובב בין העצים ומחפש אחר הלמור הראשון שלי אבל לא רואה דבר. יש לי תחושה שעוקבים אחריי, ואני לא טועה בגדול. כמו רוח רפאים, מגיחה פרווה שחורה-לבנה לעברי מבין הענפים ונעלמת בדיוק באותה מהירות שבה הופיעה. הלמורים עצמם ישנים במשך היום, ורק בשעות הלילה הם פעילים. כשהם מנתרים בין הענפים זה נראה באמת כמו צל שחולף מעליך.

לפתע חבורה של שלושה למורים משחקים יחד על הקרקע. הם לא שמים לב שאני מסתכל. הם רצים בצורה אופקית על הקרקע ומיד קופצים חזרה לצמרות העצים, שם הם קופצים ומנתרים בלי שום בעיה מעץ אחד לאחר בגובה רב.

למור חמוד אחד חשדן פחות מחבריו, ויותר מזה - הוא סקרן. צבעו אפור. סוג שונה מחבריו. הוא קטן יותר למרות שגם הגדולים שבהם לא גדולים יותר מחתול. החבילה שאני מחזיק ביד מסקרנת אותו. קצות האצבעות שלו הן כמו של אדם, אבל הפנים של למור. כה ייחודי.

הלמורים אינם בורחים מהשמורה המיוחדת שנבנתה למענם. הם מקבלים בה יחס טוב, הגנה ומזון ארבע פעמים ביום. מחוץ לשמורה הפכה מדגסקר למקום מסוכן ביותר עבור הלמורים. הם נחטפים על ידי ציידים. חלקם נמכרים לסוחרי בעלי חיים ואחרים, שמזלם האיר להם פחות, מוצאים את עצמם בנזיד למורים.

זיכרון מתוק כמו וניל

את ארוחת הערב באנטננריבו אני אוכל במסעדה המקומית "בית הוונילה". ארוחת שלוש מנות המבוססת, איך לא, על וניל. הדג חלומי בדיוק כמו גלידת הווניל הכי אמיתית שאפשר לחשוב עליה. בסוף הארוחה, אחרי תה הווניל, מגישים לך רום עם תמצית וניל. מעדן. בלילה, במלון, מחפשים את הווניל גם על הכרית.

למחרת אני מבקר בהרים המקודשים. אחרי טיפוס נאה ביותר לגובה של 2,600 מטרים אני מגיע למקום שבו מתוארת ההיסטוריה המקומית. בטיפוס למעלה אני פוגש בתושבים מקומיים המספרים לי על הקשר המאוד הדוק של המלגשים עם הטבע. חבל רק שהאי הקסום הזה הפך לסמל של אכילת הטבע על ידי המודרניזציה, שיכולה להיות קניבלית ממש כמו הפראים שפעם גרו בעיר.

בחזרה לישראל. לפעמים בערב, לפני השנה, כשאני מתגעגע ללמור האפור החביב, למונית הדה-שבו או למסעדת "בית הוונילה", אני מוזג לי מבקבוק הרום שרכשתי באי, שבו כבר הוטבעו כמה מקלות וניל שחורים ומתוקים, ונזכר בימים הקסומים שלי באי.

עוד לא נולד מי שיצייר משהו יפה כמו הטבע, אפילו אם הוא עובד ב-dreamworks ויש לו תוכנת אנימציה ממוחשבת הכי טובה שהומצאה אי פעם. לא מאמינים לי? סעו למדגסקר ותראו בעצמכם.

boazb@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו