כפר אבא

דוד המלך עולה במחשבתי. הוא לובש חולצה מכופתרת ומתראיין מולי על מלחמות ועל אהבה. גנרל למוד קרבות שיודע לכתוב שירים, שלא מתבייש להזיל דמעה. שמניח את השריון והחרב רק כדי ללטף את ראשה של צעירה משותקת, להחליף חיתול לבן 23, לנזוף בעובד שלא שרך כראוי את שרוכי נעליו המתנדנדות מכיסא גלגלים של נער. האלוף (מיל') דורון אלמוג פשט את המדים כדי להוביל קרב אחרון של אלה שאין מי שיילחם עבורם: מבוגרים הסובלים מפיגור ומנכויות קשות, "החוליה החלשה ביותר בחברה, בני הערובה של מידת החסד שבנו". זהו אותו אדם המואשם בידי השמאל האירופי בביצוע פשעי מלחמה ושנגדו הוצא צו מעצר בבריטניה, בה בשעה שהוא הופך הרים וגבעות כדי לברוא עולם חדש לפגועי המוחין. חלקו בהגנת ישראל לא יסולא בפז, אבל חלקו בחייהם של דיירי הכפר השיקומי עלה נגב לא פחו-ת. אם זה לא דוד המלך, מי כן.

על קיר השירותים בבית משפחת אלמוג מתוחה כרזה ממוסגרת. "ישראל זה לא אמריקה", נכתב שם באותיות שחורות וגדולות. בבית הזה מרגישים עד כמה. ביום שבו קיימנו את הפגישה נקרע אלמוג בין שתי אזכרות: האזכרה לנופלי מלחמת יום הכיפורים, שבהם אחיו הצעיר ורשימה ארוכה וכואבת של חברים לנשק ופקודים; ואזכרה במלאות חמש שנים לרציחתם של חמשת בני משפחת אלמוג במסעדת מקסים בחיפה: בן הדוד של דורון ואשתו, בנו ושני נכדיו. שלושה דורות.

כאן מתגורר השכול כדייר של קבע, וחוטים שלו נמתחים בין החדרים, עולים מהתמונות הדוממות על הקיר. ערן אלמוג הראשון, אחיו של דורון, שהופקר פצוע בקרב ברמת הגולן ודימם אל מותו בין אבני הבזלת; ערן אלמוג השני, בנו של דורון, שנולד עם אוטיזם ופיגור קשה - אביו נשבע שלא יפקיר אותו בשטח ורקם בנחישות חלום של כפר מיוחד לאנשים במצבו - ונפטר ממחלה נדירה כמה חודשים אחרי חנוכת הכפר; שוהם אלמוג, בתו של דורון, שנולדה עם פגיעה בעורק הלב ונפטרה בגיל חודש. "לא מזמן פגשנו משפחה רגילה עם אבא, אמא ושלושה ילדים, וכולם בריאים", אומרת דידי, אשתו של דורון, "הסתכלנו עליהם ולא נותר לנו אלא להתפלא".

בין הטרור לחמלה

אלמוג בן 60. נשוי לדידי, שפרשה לא מזמן מהוראת ספרות בתיכון, ואב לניצן השוקדת על דוקטורט בתחום החינוך המיוחד. שתיהן בגרו איתו ובלעדיו: מאחוריו עשן קרבות סמיך ו-35 שנים בחאקי. מפקד סיירת צנחנים, מפקד יחידת שלדג, מפקד יחידת הצנחנים, מפקד אוגדת עזה, אלוף פיקוד הדרום. תמיד לוחם, תמיד בקו הראשון. הוביל את מבצע אנטבה והיה הראשון לדרוך על אדמת שדה התעופה שם. הגנרל הישראלי הזה מבוקש בעולם גם בהיבט הפלילי (צו המעצר בבריטניה) וגם בהיבט העסקי: כשהשתחרר הקים את Kairos, חברה בינלאומית לייעוץ ופיתוח פתרונות הגנה על תשתיות אזרחיות מפני טרור, ואת קבוצת ההשקעות Athlone, המתמחה בטכנולוגיות ישראליות להתגוננות מפני טרור, אשר גייסה עד היום יותר מ-120 מיליון שקל. הסינים מוכרים אורז, הישראלים מוכרים אבטחה.

ב-2006 מונה אלמוג לעמוד בראש ועדת החקירה הצבאית שחקרה את מחדלי חטיפת אודי גולדווסר ואלדד רגב ז"ל, ואת הנסיבות שהובילו לפרוץ מלחמת לבנון השנייה. ועדת אלמוג לא היססה במסקנותיה: היא הראתה לתא"ל גל הירש, מפקד עוצבת הגליל, את הדלת אל מחוץ לצבא. יש אומרים שסללה גם את תחילת הסוף של דן חלוץ. אלמוג מסרב להתייחס לשאיפות הפוליטיות של חלוץ, אבל לא מסתיר את דעתו על "הכישלון החריף במלחמת לבנון השנייה", ויותר מרומז על כך שמקומו של הרמטכ"ל לשעבר מחוץ להנהגה הציבורית. אל אלמוג עצמו היו לא מעט פניות בתחום הפוליטי. הוא לא עוסק בזה כעת, אך גם לא פוסל את האפשרות: "אני לא מבקש את זה לעצמי, אבל אם יום אחד זה יבער בעצמותיי - ייתכן שאגיע גם לשם".

פעם היה מסתובב בין הצרעות בקני הטרור הרוחשים ברצועת עזה, נוסע לבדו על ציר טנצר, נכנס אל בתי מחבלים - והיום הוא מנהל מול אותן כוורות מלחמה מרחוק, סטרילית, נשלטת בידי מחשבים. החברות הכלכליות שהוא עומד בראשן מבקשות להקים חומה טכנולוגית מול המחבל הבודד: "בלחימה מול טרור אין מאה אחוז. תמיד יש חורים. מופע הטרור הוא בדרך כלל קצר, מכוון ליעד רך, והיריב יבחר עיתוי קשה ויפגע בחפים מפשע. לפעמים זה כמו למצוא מחט בערימת שחת, ולכן הדבר הראשון במעלה הוא מודיעין. גם מודיעין אנושי, שלא פס מהעולם, וגם מודיעין אלקטרוני. אם פעם הסוכן החשאי היה איש אמיץ שנכנס לשטח האויב, היום זה אלקטרון שנכנס למערכות המחשב ונותן לך מידע קריטי".

בתקופת ההתנתקות מרצועת עזה, שאותה הוא מכיר כאת כף ידו משירותו הממושך באזור, היה כבר מחוץ לצבא. היום הוא מוחה נגד השגיאות שנעשו: "ההיבט האנושי של העקירה נעשה בצורה רשלנית. היו צריכים להכין יישובים בנגב ולהעתיק את המועצה כולה ליישובים חדשים. גם בהיבט האסטרטגי היינו צריכים ליצור ביטחונות כדי שתהיה פריחה כלכלית בעזה, שתרבות מחנות הפליטים תיעלם. החד-צדדיות היתה טעות: אנחנו מוחקים יישובים, עוקרים בתי קברות ובתי כנסת ולא דורשים כלום מהצד השני. בנוסף היינו צריכים ליצור חזית בינלאומית כדי להבטיח שתיווצר מציאות חדשה ושחמאס לא יעלה. בהיבט הביטחוני המקומי, היינו חייבים להישאר בציר פילדלפי כדי למנוע הברחות נשק ממצרים".

אלמוג הוא איש צבא, ללא ספק. דיבורו חד ושפתו תכליתית. מצד שני, הנפש שלו בוערת באהבה. כבר חמש שנים שהוא בונה בנגב, בהתלהבות של חוזה, בסטנדרטים שאפתניים, כפר שיקומי ייחודי מסוגו בעולם לפגועי מוחין. מומחים מארה"ב ומאירופה נוהרים אל הכפר שהוקם בפאתי אופקים ונראה כמו קיבוץ קטן וחדיש, מבקשים ללמוד על הפלא, לשכפל את המודל. 121 צעירים נכים קשה פיזית ושכלית מתגוררים שם בשכונות מגורים במודל משפחתי, מובלים בידי מטפלים בשבילים שקטים בין מדשאות מטופחות למרכז הידרותרפי משוכלל, בין מרכזי תעסוקה לחוות רכיבה על סוסים. בכפר קיימים גם בית חולים ובית ספר.

הדיירים אינם יכולים לדבר או לנוע בכוחות עצמם, כולם נעזרים בחיתולים, אבל הם מחזירים אהבה בדרכם. אצל אחד תופיע עווית של חיוך, אחר יכווץ את השרירים, השלישית תצרח. אלו ביטויים של תודה.

הכפר, אחרי שיאוכלס במלואו ב-250 דיירים, ייתן מענה רק לעשירית מהאוכלוסייה בישראל הזקוקה לו: בוגרים מעל גיל 21 בעלי פיגור קשה ונכות קשה. החזון הוא הקמת עשרה כפרים כאלה, אך עוד רבה הדרך. האלטרנטיבות היום עבור מי שלא הגיע לעלה נגב הן בתי חולים גריאטריים, מוסדות סיעודיים ומנזרים.

"כשערן הגיע לגיל 21 קיבלנו מכתב שמודיע לנו שלא יוכל להגיע עוד לבית הספר המיוחד שבו למד", משחזר אלמוג, "הסתובבנו בארץ לחפש פתרונות, ובכל פעם חזרנו בוכים. מקומות מוזנחים עם ריח של צואה. החלטתי לעזוב את הצבא בשביל ערן, להבטיח לו חיים טובים. חשבתי שיאריך ימים יותר ממני. הכפר הזה הוא לא רק מבחן הערבות ההדדית שלנו כחברה, אלא גם מבחן שלי כאבא. הרי אם ערן היה חי הייתי ממשיך לפעול למען הכפר. ואם הוא היה חי, הייתי נוסע אליו לפחות פעמיים בשבוע. אז אני נוסע".

והוא נוסע. יורד אל הדרום, לוודא שהחלום לא נפקע, שהמקום הדמיוני שהזה אכן קורם עור וגידים במציאות: "הייתי רוצה שהעובדים יאהבו את הילדים בכפר כמו שאני אהבתי את ערן. איך מתרגמים את זה לנהלים, לעשייה? זה מתחיל בטיפוח הפיזי. אין יד שנייה, אין גרביים קרועים, הכל נקי. כשהסביבה יפה ומכבדת, מורגשת קפיצת דרך משמעותית בתפקוד ובהישגים של הילדים. העובדים יודעים שהם מטפלים במלאכים ומחויבים להיות סופר רגישים אליהם. הרי הילד הפגוע לא יכול להגיד שהנעל קטנה עליו".

והוא נוסע לא רק אל הנגב אלא בכל העולם, לגייס משאבים לקיום כפר המלאכים הזה, שעלות הקמתו נאמדת ב-200 מיליון שקלים והאחזקה השנתית בכ-30 מיליון. מדינת ישראל מתקצבת כ-40 אחוזים מהעלויות, והיתר בא מתרומות. אלמוג מסתובב בין קצוות תבל, מספר פעם ועוד פעם את סיפורו של ערן, את חלום הכפר, מגייס כספים, מצליח לשכנע ברהיטות שהמודל הקסום והיקר הזה הוא מה שישראל צריכה. נושא דברים בבתי כנסת ובכנסיות, מדבר על סרגל הרגישות האנושית הנדרש לטיפוח מגיל גן, מזכיר שעוצמתה של השרשרת האנושית נמדדת ביחס לחלשים ביותר בתוכה. שיכנע גם את לארי קינג להנחות ערב התרמה בהוליווד. הוא תמיד שב בידיים מלאות.

מארב בלונדון

בספטמבר 2005, באחת הנסיעות למען מוכי הגורל הממתינים לו בנגב, התברר לו בשדה התעופה בלונדון שהוא לא יכול לרדת מהמטוס: צו מעצר הוצא נגדו בחשד לעבירות על אמנת ז'נבה בהתייחס למעורבותו בהרס בתי פלשתינים ברפיח כששימש אלוף פיקוד הדרום. "במלחמת שלום הגליל הלכתי ברגל 70 ק"מ, לחמתי שבעה ימים, קרב אחרי קרב, מארב אחרי מארב. גם באנגליה זה היה מארב", הוא אומר. אלמוג נשאר ישוב בכיסאו במטוס, וחזר לישראל. מאז נבחנת כל יציאה שלו לחו"ל על ידי פרקליטות המדינה ומשרד החוץ. מאוחר יותר התברר שמי שעורר את הרדיפה והגיש את הבקשה לצו המעצר בבריטניה הוא עורך דין ישראלי-בריטי בשם דניאל מחובר.

"אני מרחם עליו, הוא אדם תלוש", מתייחס אלמוג למחובר, "עבור מי הוא נלחם? מתוך מה הוא מונע? אנשי צבא ישראלים נאלצים להתמודד עם ישראלים שלא מכירים את הסבל של בני עמם, רק את הסבל של הפלשתינים. דניאל מחובר לא מכיר את דורון אלמוג. האם הוא יודע שדורון אלמוג מעסיק מוסלמים בכפר עלה נגב? האם הוא יודע שדורון אלמוג דואג להכניס לכפר ילדים בדואים פגועים שננטשו? הוא לא מכיר את הרגישות האנושית שליוותה אותי בכל דרכיי כלוחם, בלחימה פנים אל פנים, במבצעים, בהחלטות של שבריר שנייה שנגזרות מתפישת עולם ערכית, הומניסטית.

"כשאתה בשטח, מוביל כוח, אין ממשלה ואין בג"ץ, זה רק אתה וסולם הערכים שלך. ואני שלם עם ההחלטות המוסריות שלי, גם כשהחלטתי לא להרוג מצרים שעמדו מולי במלחמת יום הכיפורים אלא לקחת אותם בשבי, וגם כשעמדתי כמג"ד צנחנים מול דלת בית בדרום לבנון, בית שהייתי אמור לפוצץ על יושביו, ושמעתי בכי של תינוק. החלטתי שאני לא מבצע את המשימה למרות שבמודיעין התעקשו שמדובר במפקדת מחבלים, ולמרות שסיכנתי את עצמי ואת הכוח. אגב, האינטואיציות שלי התבררו כנכונות: בבית ישבו הורים ושמונה ילדים ולא היה זכר לאמצעי לחימה. בכל שירותי הצבאי הקפדתי על טוהר הנשק. אני פושע מלחמה-".

את תגובתו של עו"ד מחובר לא היה אפשר להשיג עד מועד סגירת הגיליון.

גם גנרל יודע לבכות

במשך 35 שנות שירות צבאי, תפקיד פיקודי אחר תפקיד פיקודי, נשמר לאלמוג תפקיד מיוחד בבית: לקחת את הבן ערן, שנולד עם פגיעה מוחית מולדת שמתבטאת בצירוף של אוטיזם ופיגור קשים, לבדיקות ולטיפולים בבתי חולים. דידי לא היתה מסוגלת. "חלק גדול מהתמונות שלי עם ערן הן בבתי חולים, כשאני במדים. הייתי מגיע מהשטח, עם האבק והכל, רץ איתו לבדיקות, וחוזר לשטח. בדיקת אפילפסיה לילד כזה דורשת להשאיר אותו מצד אחד רגוע ובלי תזוזה במשך חצי שעה, ומצד שני שלא יירדם לנו. הוא מחובר ל-21 אלקטרודות, לא מורדם, ואני צריך להחזיק ילד מפגר במצב ערני אבל שלא יזוז. אז חצי שעה אני יושב ומלטף אותו, חוזר ומלטף, עד שהבדיקה נגמרת". די לדמיין את איש הצבא המאובק מלטף ברכות את גופו המפרכס של בנו ושב משם בחזרה לקרב, כדי לשרטט את דמותו של הגנרל שיודע לבכות. אולי להשיב במשהו לדניאל מחובר ודומיו.

רוב שנותיו בצבא איש לא ידע על מטרת הגיחות הקצרות האלה. ערן הוסתר. אחת הפעמים הראשונות שבהן דיבר אלמוג על בנו בפומבי היתה במהלך טקס קבלת תפקיד אלוף הפיקוד. בסוף דבריו ביקש אלמוג להודות להוריו, לרעייתו, לבתו ניצן ולבנו ערן, "שמעולם לא קרא לי אבא ושיצק משמעות לחיי", ואז נשנק ולא הצליח להמשיך לדבר.

ערן נקרא על שם דודו, אחיו הצעיר של דורון, מפקד טנקים ברמת הגולן שהטנק שלו ספג פגיעה ישירה והוא נפצע קשה. חלק מהחיילים ברחו, מותירים את מפקדם לדמם בשטח במשך ימים. לאחר שבוע נמצאה גופתו בידי צוות בראשותו של שר המשפטים יעקב נאמן. "היו לי רגשי אשם נוראיים על זה שלא הייתי עם אחי בקרב, שלא הצלחתי להגן עליו כשדימם אל מותו ליד הטנק הבוער", אומר דורון בכאב. בכל יום כיפורים הוא כותב שיר למענו, לזכרו. באחד מהם כתב: "אחרי המלחמה חיפשתי אותך, הלכתי בדד במקומות שוממים. צרחתי שמך מצוקי סלעים וגלים סוערים. וכל היקום הגדול, כמו גוש מטומטם, אדיש לכל כאב, המשיך בשלו". כשנולד ערן בנו והתבררה נכותו הגדולה, נשבע שלא להפקיר אותו בשטח, לא לנטוש.

"ערן היה הפרופסור הגדול של חיי", הוא מספר, "השיעור הראשון שלימד אותי היה שיעור על אהבה. בצעירותי חשבתי שאהבה היא תשוקה. ערן לימד אותי שאהבה היא נתינה ומחויבות ללא גבול וללא תגמול. כשנולד ילד כזה, השבר הוא עצום. רוב המשפחות מסתירות את זה, והבחירה בהסתרה הופכת את הקושי לגדול יותר. מרבית ההורים שיש להם ילד פגוע מוחין לא מדברים עליו. הילדים מקופחים מכל הכיוונים: עטופים בסטיגמה, סובלים מבידוד חברתי, הם אחרונים לקבל תקציבים ותקנים, הם מקופחים בחופש שלהם לבצע משימות ופעולות יומיומיות, הם לא יכולים להתבטא, לדווח על קושי ולבקש עזרה, ולבסוף, לעיתים, הם גם לא זוכים לאהבת אם ואב". אלמוג מגולל את משנת חייו כאילו מפיו של בנו: "אתה יכול להתבייש בי, אבא, להתעלם מקיומי, לא לספר לאף אחד, ואתה יכול לספר לכולם איזה גנרל מצוין אתה. אבל אני מודד אותך במה שאתה מוכן להעניק לי למרות שלא תתגאה בי אף פעם. אני לא אהיה פרופסור, ולא אעלה לתורה בבר מצווה, ולא אתקבל לקורס טיס, ולא אהיה שי"ן-גימ"ל, לא אתחתן ולא אביא ילדים. אף פעם לא אקרא לך אבא. במונחים של חברה הישגית, אני - הבן שלך - אני כלום, אפס, אוויר. אבל אם תבחר להתעלם ממני, זה לא אומר עלי כלום. זה אומר עליך".

פה שולט הישראלי היפה

אלמוג חדל להתבייש בבנו. כשסיים את תפקידו כאלוף פיקוד דרום פרש מצה"ל והפך את החלום הפרטי שלו לפרויקט לאומי של 100 דונמים בנויים. עכשיו הוא נאבק כדי שמשפחות אחרות יבעטו בגדרות הבושה וההסתרה: "כשאתה מתגאה בילד שלך, אתה בעצם גאה בעצמך. 'הוא מוכשר כי זה הגנים שלי', 'אני עשיתי את זה'. אם אני מנסה להתכחש לילד כזה, זה הרי ניסיון להגן על עצמי, ולבטל את קיומו זה אומר לבטל את הפגמים של עצמי. ובאמת, המאבק הגדול שלנו בכפר הוא מול חלק מהמשפחות שלא מגיעות בכלל לבקר. היינו צריכים לתת פרסי עידוד לצוותים מטפלים שהצליחו לחבר בין משפחות לילדים אחרי עשר שנים של ניתוק. בכפר רואים מיטה וסביבה תמונות וציורים מול מיטה עירומה, ומבינים איפה יש משפחה בתמונה ואיפה אין".

הדיירים בכפר - שאותם מתעקש אלמוג לכנות "ילדים", משום שהם נשארים ילדים לנצח - נבחרים בידי ועדה של משרד הרווחה. הם מגיעים מגיל 21 "ועד הקבר", והמשפחות לא נדרשות לשלם על השהות בכפר. חלקם הגיעו לשם בעקבות פגיעה מוחית מלידה, אחרים בעקבות תאונות: נער בן 18 ששתה לשוכרה ערב גיוסו ונדחף מחלון קומה גבוהה נמצא היום במצב סיעודי בכפר. ילדה ששתתה בטעות תמיסה רעילה ונפגעה קשה. "מרכז חזון הכפר הוא אהבה", ממשיך אלמוג, "הם קופחו מהדבר הטריוויאלי הזה ואנחנו נדאג שהוא יושב להם. אנחנו מנסים ליצור את הדבר הכי קרוב לתחושת בית, למקסם את האפשרות לאיכות החיים הטובה ביותר.

"זה מבחן של החברה הישראלית: האם אנחנו כאומה עוזבים את החלשים ביותר. אני יכול להעיד שמדינת ישראל נמצאת במצב טוב מול שאר העולם, ונציגים ממדינות המערב מגיעים לקבל מאיתנו השראה. בהתחלה משרד הרווחה טען שאני קובע סטנדרטים גבוהים מדי אבל בסוף הצטרפו אלי ויש לנו שיתוף פעולה מצוין עם הממשלה, עם ביטוח לאומי ועם גופים כמו הסוכנות וקק"ל. אנחנו צריכים גם לטפוח לעצמנו על השכם מעת לעת. בטלוויזיה מספרים כמה שדדו, כמה רצחו, כמה נפגעו בתאונות דרכים. מדברים בלי סוף על הישראלי המכוער. אני רואה את הישראלי היפה. ישראלים עם המון אגו שבאים ותורמים מיליונים".

לסיפור היפה הזה, מעורר ההשראה וההתפעלות, אין סוף טוב. חודשים ספורים בלבד נהנה ערן אלמוג מהכפר שהקים אביו. בהיותו בן 23, לפני כמעט ארבע שנים, נפטר ממחלה ממארת נדירה. "שואלות אותי לא פעם נשים בהריון: 'אם אני יודעת שבבטני יש ילד פגוע, האם להפיל-'. אני אומר כן. להפיל. אבל בהינתן העובדה שהוא כבר חי - צריך לעשות הכל כדי שיגיע לחיים מלאי שמחה. החיים במחיצתו היו קשים, אבל המוות שלו לא היה הקלה. הוא חסר לי. אני חי את החיסרון שלו כל הזמן. חושב עליו, מדבר איתו. אתמול שתיתי את המיץ שנשאר בסוף הסלט. נזכרתי שזה הדבר שהוא הכי אהב, ופרצתי בבכי. אני מגיע לכפר ונזכר בערן רץ אלי, עם ידיים מדובללות כאלה, ומחבק אותי. הוא לא יצר קשר עין אבל ידע לחבק. בסרגלים שלנו הוא היה מפגר, אבל לא פעם חשתי שאנחנו המפגרים".

אחרי מותו של ערן אלמוג ז"ל הוחלט לשנות את שמו של הכפר ל"נחלת ערן - עלה נגב". מלבד עסקיו הפרטיים, אלמוג האב משמש היום יו"ר הנהלת הכפר ומלכד כוחות יום אחרי יום ליצירת הקהילה המיוחדת של המוגבלים ביותר, אלו שהחברה ויתרה עליהם: "היום ערן ממשיך ומאתגר אותי, ושואל אם עשיתי את כל המאמץ רק בשבילו. האם עכשיו, כשהוא לא איתנו, אני מתכוון להפנות את הגב לחברים שלו? התשובה היא לא. הכפר הוא הצוואה שלו".

emilya@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו