שמש של סוף נובמבר מחממת את טל ואיתי כשהם פוסעים שלובי זרוע בשבילים הפסטורליים של "כפר עידוד", הכפר שגגותיו האדומים המשופעים ניבטים לחולפים על כביש החוף, בואכה נתניה. אי אפשר לטעות באהבה שלהם כשהם מתיישבים על הספסל מול כלוב התוכים הגדול, וכשהם מסתכלים זה על זה בהערצה, הלב מתרחב.
הוא אוהב את השקט שיש בה ואת עיניה התכולות. היא אוהבת שהוא כל הזמן דואג לה, יודע בדיוק מתי להתקשר, מחכה לה ליד השומר בכניסה שתחזור כבר מהעבודה, כי מה שהם הכי אוהבים לעשות יחד זה פשוט להיות יחד. כבר שלוש שנים שהם בני זוג, הכירו בכפר המיוחד, המאכלס תחת קורת גגו המטופח אנשים מיוחדים ושם לעצמו למטרה להעניק איכות חיים ראויה לבגירים בעלי צרכים מיוחדים.
סיפור האהבה של טל ואיתי, שניהם מאובחנים כמונמכי קוגניציה, הוא אחד מני רבים בכפר, והוא שם, איתן ונוכח ומתקיים כנגד כל הסיכויים שנתנו להם אז, כשהיו רכים בשנים, והחששות לעתידם היו כל כך גדולים. מה יהיה איתם, איך ישתלבו בחברה, מי ידאג להם כשיתבגרו. ובין כל התמיהות הללו מתעוררת סוגיית הזוגיות, היא תמיד שם מתוקף היותה סימבול מרכזי להתפתחות רגילה, כל הורה לילד מיוחד חושב עליה, מודאג ממנה, מייחל לה בסתר ליבו - הזכות של הילד שלו לאהבה.
טל שילה חגגה באוגוסט יום הולדת 47. כבר שלוש שנים שהיא כאן, אחרי שנים שחיה במסגרת "דירה בקהילה" עם שותפות לדירה. היא נולדה בארה"ב, וגדלה עם אחותה התאומה אצל זוג נשוי שפגש אותן בגן הטיפולי למעוכבי התפתחות במסגרת לימודיה של האישה, היום ד"ר לחינוך מיוחד. הן היו בנות 4, לא הלכו ולא דיברו כתוצאה מהזנחה. מאז נולדו להן עוד שלוש אחיות.
בגיל 13 עלתה המשפחה לארץ, והעברית של טל עדיין מתובלת במבטא אמריקני. את סיפור חייה המיוחד היא העלתה על מצגת בחוג המחשבים, והיא מאוד גאה ונרגשת לספר אותו כל פעם מחדש.
בכפר היא נחשבת לדיירת עצמאית לגמרי, מתנהלת באופן עצמאי עם סדר יומה וגם עם חשבון הבנק שלה, אם כי מקבלת כל העת הדרכה גם בעניין ההתנהלות הכלכלית. כבר כמעט 30 שנה שהיא עובדת בספרייה הציבורית בכפר סבא, התחילה שם בתור מנויה צעירה, והיום היא עוטפת ספרים, מסדרת ספרים על המדפים, מדביקה ספרים שהתבלו, גאה בעצמה כשמציגים אותה כוותיקת הספרניות, ואוהבת את העבודה שלה עד מאוד. היא נוסעת לעבודה וחוזרת ממנה באוטובוס, בכוחות עצמה.
איתי סימנטוב צעיר מטל בשבע שנים, הוא בן 40, אבל הפער לא מטריד אותו. "להפך, זה מחמיא לי", הוא מחייך.
הוא בין הוותיקים שבדיירים, נולד וגדל בחולון, אבל גר בכפר כבר 15 שנה. מכיוון שהוא סובל גם מלקות ראייה, הוא עובד באריזת מוצרים במפעל מוגן במסגרת האגודה למען העיוור. מדי בוקר הוא צועד ברגל עד המפעל, באזור התעשייה של נתניה.
מהרגע הראשון שראה את טל היא מצאה חן בעיניו, לעולם לא ישכח איך שרה באנגלית במסיבת יום ההולדת שלה. כשהיא ראתה אותו בפעם הראשונה בחדר האוכל, שאלה את חברותיה, "תגידו, מי זה החתיך הזה?" ומייד טרחה לברר אם יש לו חברה.
הוא הציע לה חברות בפייסבוק, "ולקח לי זמן להסכים, כי אני לא כזו קלה להשגה", היא צוחקת. זה לקח לה שבועיים להסכים לפגוש אותו פנים מול פנים, ומאז הם יחד, מלווים כל הזמן על ידי המדריכים ואנשי המקצוע.
"פה יש לי כל הזמן למי לפנות, אני מרגישה שיש לי תמיכה של הורים דואגים ומבינים כל הזמן. זה לא שהכל הולך בקלות, היו לנו משברים, והיו לנו חילוקי דעות, אבל לילי, העובדת הסוציאלית, ישבה איתנו והסבירה לנו בדיוק איך לפתור אותם.
"למשל, איתי כבר לא מסמס לי כל הזמן או כותב לי דרך הפייסבוק, כי לילי לימדה אותו לדבר איתי ולתקשר איתי במילים כשאנחנו פנים מול פנים, ככה יש פחות אי הבנות. כשאנחנו יושבים ושותים קפה יחד, ואני מדברת איתו, הוא מקשיב לי עד הסוף ושואל אותי, 'סיימת? אני יכול להגיד עכשיו מה שאני חושב?'
"בכלל, בזמן האחרון הוא חושב שאני צודקת, וכיף לי עם זה. סוף סוף אני צודקת! הם גם הסבירו לו שאם אני צריכה את הזמן שלי לנוח אחרי העבודה, אז עדיף שיפנה לי את הזמן הזה וייתן לי להיות בשקט בדירה שלי. אנחנו מבלים יחד גם בדירה שלי וגם בדירה שלו, זה טוב שלכל אחד מאיתנו יש את המקום הפרטי שלו".
• • •
לילי קרין, העובדת הסוציאלית, מסתכלת בהם בעיניים נוצצות. "האהבה של השניים האלה מרגשת את כולנו, כי היא תוצאה של דרך. הרי אהבה וזוגיות הן תהליך לא פשוט, גם לאנשים רגילים. חשוב לנו לדאוג לכל מעגלי החיים של הדיירים בכפר, וזוגיות היא בהחלט נדבך חשוב של חיים מלאים. לכן אנחנו מלווים אותם בכל שלב ושלב מתחילת הקשר, כולל הדרכה מינית מפורטת.
"ואם מתרחשות פרידות, ומתרחשות פרידות, גם אז אנחנו שם כדי ללוות את הזוג, לייעץ ולתמוך. אצל טל ואיתי הכל מאוד בער מההתחלה, הם רצו כל היום להיות יחד, ואנחנו היינו שם כדי לקבוע גבולות, למען הצלחת הביחד שלהם. קבענו להם, יחד איתם, לוח פגישות מסודר, כדי שימשיכו לתפקד בעבודה כמו שצריך וימשיכו להגיע לחוגים שלהם. לימדנו אותם איך להמשיך בסדר היום שהיה להם עד אז, ולתוכו להכניס את זמן הביחד שלהם. לאט לאט אנחנו משחררים את החבל ונותנים להם להתנהל בעצמם".
אחר הצהריים איתי הולך לחוג זמר בכפר, כל אחד כאן יודע להגיד שהוא הזמר של המקום. הוא מחובר לזמר הים־תיכוני, בכל טקס הוא מופיע ושר, "ואת יודעת איך הוא מרגש אותי כשהוא שר?", טל מביטה בו בהערצה.
גם את חוג הרטוריקה הוא אוהב, משתתף בדיונים בנושאים אקטואליים, והיה בין הדוברים הבולטים ב"הייד פארק" החגיגי שנערך בכפר בשנה שעברה. טל לומדת מחשבים, משתתפת בחוג הקרמיקה ומציירת נפלא. ציורים שלה הוצגו בתערוכות בתיאטרון הבימה ובתערוכה השנתית של בנק הפועלים.
בשבתות הם נוסעים לפעמים להורים של איתי, "ההורים שלי מאוד אוהבים אותה", הוא אומר. היא מספרת איך אבא שלה עשה איתה קניות של ירקות, כדי שתוכל לבשל לאיתי ארוחה בדירה שלה, למרות שהם אוהבים לאכול יחד גם בחדר האוכל הגדול והמשותף.
בערב הם אוהבים לצפות יחד בתוכניות טלוויזיה ובסרטים ב־DVD. לפעמים הם יוצאים מהכפר, יושבים בבית קפה או מטיילים בקניון, הם רק צריכים להודיע למדריך התורן על שעות היציאה והחזרה, בדיוק כמו בכל משפחה רגילה.
"תראה לה את השיר שכתבת לי", טל מאיצה באיתי, ומתברר שהוא גם כותב שירים מוכשר, בעיקר שירי אהבה רומנטיים. החלום שלו הוא שזמר יפורסם ילחין את אחד השירים שלו.
"אתה רוצה שאני אקריא את השיר?" היא מציעה, ובלי לחכות לתשובה מתחילה להקריא, בדיוק מופתי, באינטונציה הנכונה, לפרקים אי אפשר בכלל להבחין בשונות שלה, עד שדיבורה נתקע ומסגיר את לקות הלמידה הקשה.
"אני מביט בעיניה
ונושק לשפתותיה.
אני מביט בעיניה
ורואה אהבה.
מסתכל רק עליה, ורואה רק אותה. מביט בעיניה, ורק אוהב אותה.
רוצה להגיד לה כמה מילים יפות.
היו המון אהבות
אבל אף פעם לא מצאתי עוד אהבה כזאת.
אני מביט בעיניה
ונושק לשפתותיה.
אני מביט בעיניה
ורואה אהבה".
כשהיא מסיימת, טל מסמיק. "היו לי בנות זוג לפני טל", הוא אומר כמעט בלחש, "יש לי היסטוריה לא קצרה בעניין הזה. אבל טל, טל היא העתיד שלי".
• • •
הכפר הוא מקום ייחודי ומיוחד, אין כמותו בארץ, ולדברי הצוות, גם לא בעולם. הוא נוסד לפני עשרים שנה על ידי קבוצת הורים שחיפשו פתרון לילדיהם. ביניהם היתה גם גילה שחר (79) מכפר סבא, אמא של בשמת (47), "ציפור נפשי, הדבר העמוק ביותר, היקר ביותר והפנימי ביותר שיש לי".
"כבר כשבשמת היתה צעירה היה ברור לי שהיא מיוחדת, אחרת. עם התבגרותה התחלתי לשאול את שאלת השאלות: מה יהיה איתה אחרי לכתי? מי ידאג לה?" במועדונית טיפולית של אחר הצהריים שניהל יצחק יצחקי ז"ל החלה להתגבש קבוצת הורים שחלמה על מקום ראוי לילדים שלה, ויצחקי עמד בראש הקבוצה, הוא גם זה שקבע ששמה יהיה "כפר עידוד".
"חיפשנו קרקע, גייסנו תורמים, והתחלנו לבנות את הכפר. קבענו תקנון וחוקים. המקום נפתח בפברואר 95', בהתחלה היו בו 32 דיירים, ובשמת היתה ביניהם".
כבר 20 שנה בשמת גרה בכפר. היא עובדת במפעל מוגן בנתניה. היא מנגנת בפסנתר ובחלילית, אוהבת לשיר בחוג הזמר ומשתתפת בחוגי האמנות. היא לומדת צילום ומחשבים, היסטוריה ותנ"ך, רוקדת זומבה וריקודי עם, ולא מוותרת על חוג אילוף הכלבים ועל הפלדנקרייז. "אני מאושרת כאן", היא אומרת.
היא מנהלת זוגיות ארוכת שנים עם יאיר, שאותו הכירה קצת אחרי ששניהם נקלטו בכפר. גם אותם ליווה הצוות המקצועי בתהליך. בשבתות הם נוסעים יחד לבקר את ההורים, ולכל האירועים המשפחתיים הם מגיעים כזוג לכל דבר.
חוה ברק עם בתה נועה, דיירת בכפר. "היום אני יכולה להגיד בוודאות שנועה שלי מאושרת, ואני לא צריכה שום דבר מעבר לזה" // צילום: אפרת אשל
בשבתות הם משתתפים בטקס קבלת השבת, מתאמנים במתקני הספורט ומבלים במועדון, שקיים בכל אחד מהבניינים.
הדירה של בשמת נקייה, מטופחת ומעוצבת ("פעם בשבוע יש מנקה, אבל גם אני מסדרת ומנקה אבק"). גילה מדגישה כמה חשובה הפרטיות גם לאדם עם צרכים מיוחדים, ופה יש לכל אדם את הפינה שלו, המקלחת שלו, הטלוויזיה שלו, המרחב שלו. הוא לא צריך לחלוק אותם עם עוד דיירים.
בסלון של בשמת תלויים ציוריה של אמה, ובחדר השינה שלה תלויה תמונה של אחותה הגדולה רוית, שנפטרה לפני שש שנים ממחלת הסרטן.
"כשרוית נפטרה, הבנתי טוב יותר עד כמה חשוב שבשמת נמצאת היכן שהיא נמצאת", אומרת גילה בכאב, "כי רוית היתה אמורה להיות האפוטרופוסית שלה. לפני מותה היא ביקשה מבעלה ומילדיה שייקחו את האחריות על בשמת, ואני משוכנעת שכך יהיה.
"הטלתי על הנכדות שלי משימות שונות שהן יצטרכו לעשות כשאני כבר לא אהיה פה, אבל אני רגועה. לבשמת יש את המקום שלה ואת הצוות המסור שדואג לה, מעבר למשפחה הבאמת נפלאה. אני יכולה לישון בשקט בלילה, אני יודעת שיהיה מי שיטפל בה כמו שצריך.
"מבחינתי הגשמתי חלום, כי זה הבית שעליו חלמתי עבורה. חשוב לי להזכיר להורים לבגירים בעלי צרכים מיוחדים לא לחכות לרגע האחרון, אחרי שמשהו יקרה לאחד מהם, והם לא יוכלו יותר לטפל בילדיהם.
"ברור שהייתי רוצה שבשמת תהיה תחת חסותי לעולם, אבל דרך הטבע היא אחרת, ומגיע הרגע שצריך לשחרר. שצריך למצוא לילד את המסגרת המתאימה ביותר עבורו. בשמת חיה חיים מלאים, ויש לה פרטיות מלאה במקום שמכבד את עצם היותה אדם. זה מרגיע ומנחם אותי".
• • •
142 דיירים מתגוררים בכפר, 79 גברים ו־63 נשים. הצעיר ביותר בן 25, המבוגר ביותר בן 70, והגיל הממוצע הוא סוף שנות השלושים. כולם בעלי אינטליגנציה גבולית, קשיי למידה, תפקוד והסתגלות, והם זקוקים להגנה ולהדרכה צמודה.
הכפר מנוהל על ידי העמותה שהקימו ההורים, שהיא עמותה ללא מטרות רווח. לכל אחד מהדיירים יחידת דיור משלו, דירת חדר או שניים עם מטבחון ושירותים ומקלחת צמודים, ומרפסת הצופה אל נוף ירוק. יחידת דיור בגודל כ־30 מ"ר עולה כ־280 אלף שקלים, ונרשמת בטאבו על שם הדייר. התשלום כולל לא רק את הדירה עצמה, אלא את כל השירותים שנותן הכפר - האוכל, הפעילויות והטיפולים.
תהליך הקליטה נעשה בצורה הדרגתית. בהתחלה משולמים דמי שכירות לשנה, ולאחר הסתגלות ובדיקה דו־צדדית של ההתאמה למקום, הופך המועמד להיות דייר קבוע.
הכפר ירוק ומטופח, ונראה ממש כמו קיבוץ, על כל מאפייניו הפסטורליים. יש חדר אוכל גדול המגיש שלוש ארוחות ביום עם תפריט מגוון, ויש גם מכבסה פעילה, שבה עובדים כמה מתושבי הכפר, והיא מציעה את שירותיה גם לשכנים שבסביבה.
הסגל מונה כ־80 איש - מדריכים שיקומיים, עובדים סוציאליים, פסיכולוג, פסיכיאטר, אחיות, רכזי תעסוקה, רכזת תרבות ופנאי, מנחי חוגים, דיאטנית, פיזיותרפיסטית, סיירי לילה ועוד. על כולם מנצחת שוש זיסמן (65), שהיתה המנהלת המקצועית של הכפר בעשר שנותיו הראשונות ואחריהן מונתה למנכ"לית. אנשי הסגל מספרים שהיא אישה עם נשמה יתרה ואופטימיסטית חסרת תקנה, כזאת שמתרגשת מכל התקדמות של מילימטר אצל כל אחד מהדיירים, ולא נשברת גם מנסיגה של סנטימטר.
"הכפר שלנו מציע קהילה טיפולית ושיקומית, שפתוחה לסביבה שבחוץ", מספרת זיסמן, עובדת סוציאלית בהכשרתה. "אנחנו בונים תוכנית שיקום וקידום אינדיבידואלית לכל דייר, עם דגש על כישורי חיים - ניהול משק הבית, ניהול תקציב, התמצאות בקהילה, שימוש בשירותי הקהילה. חשוב לנו גם שהם יהיו אנשים עובדים ויצרניים, ולשם כך בנינו רצף של אפשרויות עבודה, שמותאמות ליכולות ולכישורים של כל דייר.
"מחצית מהדיירים עובדים במקומות עבודה רגילים - בתי אבות, גני ילדים, משתלות, מפעלים, חנויות, מתן שירותים שונים. עוד 20 אחוז עובדים במפעלים מוגנים, והשאר, שזקוקים ליותר תיווך, עובדים במרכזי עבודה בתוך הכפר. יש לנו גם שני דיירים שעוזרים לאנשי האחזקה של הכפר, וזה נפלא.
"תחום נוסף שמאוד חשוב לנו הוא תחום התרבות והפנאי. חלק מהאנשים שלנו לא יודעים מה לעשות כשהם משועממים. התוכנית שלנו, שמבנה ומארגנת להם את הזמן הפנוי, נותנת להם הרבה ביטחון, חוסכת להם הסתבכויות חברתיות ומתחים שקשורים לזה. הכי חשוב לנו לאפשר להם. להציע להם הרבה אלטרנטיבות ולאפשר להם את הבחירה. יש לנו 30 פעילויות חוגיות בכל שבוע, והמטרה היא לחשוף אותם לכמה שיותר ידע, ללמד ולהעצים.
"אשכול אחד מיועד לשימור והעשרה קוגניטיביים, ובו מוצעים שיעורי הלכה ומשפט, אזרחות, תנ"ך, תקשורת ורטוריקה. אשכול נוסף מציע חוגי ספורט שונים, ובהם שחייה בבריכה הסמוכה לכפר, טאי צ'י וצ'י קונג, וכמובן, אשכול האמנות, שדואג לנשמה ולנפש.
"אנחנו יוצאים לנופשים בארץ, ואנחנו נוסעים גם בעולם. השנה יצאה קבוצה גדולה לטיול בן שבוע בסיציליה. המטרה היא לחשוף את החברים שלנו לעולם הגדול, אבל גם להיחשף. חשוב לנו שהסביבה תפגוש בהם ולא תירתע מהם. שתיווצר הזדמנות לדיאלוג איתם.
"הקהילה שלנו היא קהילה פתוחה, ולכן החברים יוצאים לבתי קפה ולסרטים. כל נותני השירותים בסביבה - החנויות, הפיצריות, בתי הקפה - מאוד אוהבים את הכפר. לשמחתי הדיירים מקבלים שם יחס נהדר, והם אכן כוח קנייה לכל דבר ואזרחים לכל דבר.
"אנחנו מאוד מאמינים בזכויות האזרח שלהם ובעובדה שכל מה שהם מקבלים הוא בזכות ולא בחסד. חובת ההוכחה היא עלינו, החברה. אנחנו צריכים להוכיח שאנחנו פתוחים לשונה ולאחר. מניסיון, זה רק יעשה אותנו לאנשים יותר טובים".
בשמת שחר, דיירת בכפר, עם אמה, גילה. "פעם בשבוע יש מנקה לדירה, אבל גם אני מסדרת ומנקה אבק" // צילום: אפרת אשל
• • •
לקראת ארוחת הצהריים מורגשת תכונה בשבילים הרחבים של הכפר. הדיירים והמדריכים שנתקלים זה בזה מברכים זה את זה לשלום, כולם כאן מכירים את כולם.
מחויכת ומאירת עיניים הולכת לקראתי נועה ברק, שבדיוק סיימה את עבודתה במשתלה הגדולה שבכפר, והיא רוצה להזמין את כל תושבי נתניה והסביבה שיקנו כאן - "יש לנו הכל, והמחירים שלנו זולים". היא בת 35, גרה בכפר כבר שבע שנים, "ומעולה לי פה. יש לי הרבה חברים, המקום נותן הרבה חום ואהבה, ויש פה אנשים טובים. זה נכון שאין לי את אמא ואבא לידי כל הזמן, אבל אני מדברת איתם הרבה בטלפון".
הוריה של נועה מתגוררים בפתח תקווה, ובאים לבקר אותה כמה פעמים בשבוע. האב דוד היה בעבר יו"ר ועד ההורים הארצי של החינוך המיוחד, וכיום הוא חבר בוועד המנהל של הכפר. עכשיו הוא עמל על הקמת בית תרבות בכפר, שאליו יגיעו גם תושבים מבחוץ.
"אנחנו כל הזמן חושבים איך אפשר להמשיך ולהתקדם, והכי חשוב לנו זה לקרב אלינו את הקהילה הגדולה שבאזור, ולהפך. מבחינתי, כפר עידוד הוא אחד הפרויקטים היפים ביותר בעולם, פרויקט שמנוהל על ידי הורים למען ילדיהם".
אמה של נועה, העיתונאית והבלוגרית חוה ברק, לא תשכח לעולם את הרגע המייסר שבו עזבה נועה את הבית, "וכמה בכיתי את עצמי לדעת. אבל מגיע הרגע הזה, שצריך לשחרר את חבל הטבור, למרות השאלות שלא נותנות מנוח: מי ייגש אליה בלילה? מי ידאג לה? ומי ילטף לה את הראש?
"אני מאושרת שנועה מצאה את המקום שלה, שמשמש עבורה כמו בית של ממש. יש פה כל מה שבית חם מציע, ויותר מזה. אני לא בטוחה שאם היא היתה גרה בבית היינו מקפידים על שיגרת בדיקות בריאות קפדניות כמו שמקפידים איתה פה.
"בשעות הבוקר היא עובדת בחממה, ובמהלך כל היום והלילה היא תחת מעטה של חממה דואגת ומטפחת. החבר שלה, אייל, עובר עכשיו בעקבותיה תהליך של קליטה בכפר.
"היום אני יכולה להגיד בוודאות שנועה שלי מאושרת. ואם כך, אני לא צריכה שום דבר מעבר לזה. אי אפשר שלא להתרשם מהאהבה ומהנשמה ומהנתינה שיש בכפר, להתרשם מאיכות החיים ולהבין שאין הבדל בין האדם הרגיל לאדם השונה, וכמה כבוד אפשר וצריך לתת לו".
hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו