שישי בבוקר, רעננה. דוד פרץ בן ה־19 מסיים את התפילה, הסידור עדיין פתוח במזמור "עלינו לשבח", המסיים את תפילת שחרית. הוא מקפל את התפילין, ניגש למחשב הנייד שלו ומפעיל את מחרוזת השירים של אייל גולן.
"זה מה ששינה לי את החיים", הוא אומר בעברית רצוצה במבטא צרפתי כבד. "אנשים כמו אייל גולן, דודו אהרון, עומר אדם, שלומי שבת ועמיר בניון - בזכותם עשיתי את הצעד הכי חשוב בחיים שלי. בזכותם אני פה, בישראל, ובזכותם אני מתגייס עכשיו".
הוא נולד במרטיניק, אי השייך לצרפת בים הקאריבי, לא הרחק מוונצואלה. הוריו, ג'ואל ומישל, שניהם יהודים, הגיעו לשם לפני יותר מעשרים שנה. אביו נולד במרוקו, נסע לצרפת ומשם הגיע לקאריביים בגלל עבודתו כקבלן. אמו נולדה בצרפת למשפחה ממוצא טוניסאי. ההורים הכירו בצרפת, התחתנו ועברו למרטיניק. הוא הבן האמצעי. אחותו הגדולה ג'סיקה (23) לומדת רפואה בבלגיה. אחותו הקטנה שירל (13) היא תלמידת בית ספר. האם עובדת בחברת הבנייה של האב.
"אתה חייב לבקר במרטיניק", הוא אומר בחיוך גדול. "זה כמו גן עדן, החיים שם טובים מאוד. כל יום שמש, ים, קיץ. מקסימום גשם, אבל אף פעם לא קר. תמיד יש קיץ. החיים שם קלים מאוד, אין לחץ, הכל לאט לאט, לא כמו פה, שהכל מהר מהר, ועכשיו ומייד. גם עם הכסף היה קל יותר. גרנו בשכונה שבה התרכזו יהודים, בערך 400 יהודים, אבל לא כולם דתיים, אנחנו היינו רחוקים מהדת, יותר מסורתיים. שמרנו שבת וכשרות, אבל לא הלכתי עם כיפה.
"לא קל להיות יהודי שם. אמנם יש בית כנסת וגם אוכל כשר, שמגיע מצרפת ונמכר מתחת לבית הכנסת, אבל אין הרבה יהודים. לא היו הרבה ילדים יהודים בגיל שלי. כשהייתי קטן היו לי שלושה־ארבעה חברים יהודים, אבל כשמתבגרים זה לא מספיק.
"היתה לי ילדות שאנשים יכולים רק לחלום עליה. אמא שלי לא עבדה והיתה איתי ועם האחיות שלי כל הזמן. היה לנו בית גדול עם בריכה, היינו מבלים המון בים ועושים ברביקיו. היה מקסים, אבל איפשהו ידעתי שזה לא המקום שלי. שזה לא הבית שלי, לא הארץ שלי, לא העם שלי. בבית הספר לא היו כמעט יהודים, וגם היו הבדלים גדולים ביני לבין שאר התלמידים. רובם היו כהי עור, רק אני ועוד שניים היינו לבנים. היו לי חברים לא יהודים, אבל זה נגמר בשלום־שלום בבית הספר וקצת כדורגל בשכונה - אלה לא חברים אמיתיים, כי יש שונות. אני רואה ומרגיש שהם לא כמוני.
"חופשת סוף השבוע היתה ביום ראשון, ובשבת היו הולכים לבית הספר לחצי יום. אני לא הלכתי ללימודים בשבת, ותמיד הייתי צריך להשלים את החומר. כשהם היו יוצאים לאכול, אני לא יכולתי לצאת איתם, כי אכלנו כשר. כמעט ולא אכלתי בחוץ, לא היה דבר כזה לאכול המבורגר בחוץ. כשרצו לצאת בשישי בערב, אני לא יצאתי, כי היו במשפחה שלי שומרי שבת, ולא יכולתי אפילו להסביר לחברים שלי מה זה שבת.
"לא ידעתי למה אני יהודי. ידעתי שיש שבת, אבל לא ידעתי למה אני צריך את השבת. אבא שלי היה מתפלל, ואני הייתי חוזר אחריו, סתם, בלי להבין. כל מי שפגש אותי אמר לי מייד 'אתה יהודי'. לא מבין איך, הרי לא הלכתי עם מגן דוד, או עם כיפה, לא היה עלי שום סימן, אבל מייד אמרו לי: 'אתה יהודי'. זה משהו שקשה לי להסביר. היינו רחוקים אלפי קילומטרים מישראל, ובכל זאת".
המהפך בחייו הגיע בגיל 16. "באחד הימים נכנסתי לאינטרנט וחיפשתי דברים על ישראל. אחד הדברים הראשונים שמצאתי היה השיר 'ישראל' של אייל גולן. אמרתי לעצמי, וואו, איזו שפה יפה. נמשכתי לקצב ולמילים. משם המשכתי לחפש מוסיקה דומה, והגעתי לדודו אהרון ולעומר אדם. זה היה מדהים. נמשכתי לזה".
המוסיקה המזרחית הפכה לחלק משמעותי מחייו. "כל הזמן שמעתי רק מוסיקה מזרחית. ההורים שלי לא הבינו מה עובר עלי, אמרו לי, 'אתה ממילא לא מבין את המילים, אז מה אתה כל הזמן עם זה?!'. אחרי תקופה כבר ידעתי לדקלם את המילים. אבא שלי, שידע קצת עברית, התפעל, הוא אמר שאני ממש מדבר עברית, אבל אני רק חזרתי על המילים ששמעתי, לא הבנתי אותן.
בשלב מסוים זה אפילו הרגיז אותם. הייתי שם ברמקולים דודו אהרון ועומר אדם ורוקד. ברחוב הלכתי רק עם אוזניות. אחד החברים שלי ביקש פעם לשמוע את השירים שאני שומע. נתתי לו את האוזניות, והוא הוריד אותן אחרי רגע ואמר לי: 'מה, אתה דפוק, מה זו המוסיקה הזו? מה, אתה מוסלמי?'
"כל פעם שנתקלתי במילה שנשמעה לי יפה, הייתי הולך למחשב ומתרגם אותה. ככה הכרתי עוד ועוד מילים. למדתי המון, בעיקר מילים על אהבה. רוב השירים המזרחיים הם על אהבה, כנראה.
"בכל מקרה, הקשר שלי עם ישראל התחזק. התחלתי להתחבר, כאילו משהו שהיה חסר לי הושלם.
"בשלב מסוים הודעתי להוריי שאני רוצה לנסוע לישראל. אבא שלי לא הבין מה נפל עלי. הוא אמר לי, 'אין לך משפחה שם, אין לך חברים, שום דבר, מה תחפש שם? הוא אמר שעד שאני לא מסיים את הבגרות, אין על מה לדבר. אבל לא ויתרתי, התחלתי מלחמה ממש. עשיתי דווקא. לא למדתי טוב, לא עשיתי מבחנים, לא הפסקתי לדבר על זה שאני רוצה לנסוע לישראל. דיברתי על זה עם המשפחה. לא פעם אפילו רבנו על זה ממש, עם צעקות והכל.
"החלטתי שאני רוצה להתגייס לצבא. הכרנו את הצבא הישראלי מהטלוויזיה, שם רואים כל הזמן שיש מלחמה בישראל. אני ידעתי שזה לא ככה כל הזמן, אבל זה מה שרואים שם. שוב קיבלתי מהוריי מלחמה ו'מה, אתה דפוק?'. אמרו לי שזה קשה ומסוכן, ושאני בכלל לא חייב. אבל אני התעקשתי. הסברתי שאני יהודי ושזאת הארץ שלנו, וזה מה שאני רוצה לעשות. לאט לאט ראיתי שההתנגדות קצת יורדת. הם הבינו שזה באמת מה שאני רוצה".
יש לך הסבר לרצון הזה?
"אני יודע שאני יהודי, ואני רוצה לחיות עם יהודים. במרטיניק אתה בבית, אבל זה לא הבית שלך. היה לי בית גדול ויפה, חיים טובים, משפחה, הכל בסדר, אבל לא היה לי נעים. אני מעדיף בית קטן בישראל, עם חברים יהודים שאני יכול לדבר איתם. מקום בלי כסף, אבל שאני שייך אליו. ישראל יפה, השפה יפה, ופה יש את המוסיקה המזרחית שאני כל כך אוהב".
לפני כשנה הוא החל בתהליך העלייה לישראל. "יש רב אחד, דוד מאמו, שגר בישראל ונוסע הרבה בין צרפת למרטיניק, בעיקר כדי להעלות יהודים לישראל. הוא מאוד מוכר אצלנו. סיפרתי לו שאני רוצה לבוא לישראל, והוא הציע לי להצטרף לקבוצה של צעירים בגילי שעולים מצרפת. מייד קפצתי על ההזדמנות. מאוד התרגשתי. גם ההורים שלי כבר הבינו שיהיה להם קשה להתנגד. הם חשבו שאני עושה טיול וחוזר, אבל אני ידעתי שאני נוסע כדי להישאר.
"כשנסעתי הם היו עצובים, אפילו שחשבו שאחזור. פרידה ממשפחה זה לא דבר קל. במטוס לא היה לי קל, אפילו קצת בכיתי. אתה יודע שאתה הולך למקום חדש, בלי הורים, בלי חברים, בלי משפחה, רק דרכון ומזוודה. זהו. אבל אין מה לעשות. לעלות לישראל זה היה החלום שלי".
כשגלגלי המטוס נגעו באספלט של נמל התעופה בן־גוריון, דיוויד פרז - מאותו רגע דוד פרץ - התרגש עד דמעות. "יצאתי מהטרמינל ואמרתי, וואו איזה יופי. יש יהודים בכל מקום, והכל כשר. אכלתי מלא המבורגרים בכל מקום. פתאום יכולתי לאכול הכל! לא הפסקתי לאכול. זה היה מדהים".
הוא הצטרף לקבוצת הצעירים מצרפת שהגיעה במסגרת פרויקט "מסע" של הסוכנות היהודית ונשלחה ליישוב אפרת שבגוש עציון. את מרבית שעות היום העבירו באולפן ללימוד עברית ובלימודים לבחינה הפסיכומטרית. לפני כשנה, כשנסע לרעננה לפגוש חברים, הוא פגש את לורה, שתהפוך במהרה לבת זוגו. "זה משמיים, אין הסבר אחר לדרך שבה פגשתי אותה. ירדנו באותה תחנה, ואני עזרתי לה עם המזוודה. לא דיברנו, רק שלום ותודה. שבועיים אחר כך פגשתי אותה שוב במקרה בירושלים, היינו בתוך קבוצה גדולה של חברים, שכולם צרפתים. מייד נזכרנו שכבר נפגשנו באוטובוס ברעננה. התברר שהיא עולה חדשה ממארסיי.
"החלפנו טלפונים, ומאז אנחנו ביחד. דיברנו הרבה על ההשקפה שלנו, על היחס לישראל ולדת. היא הציעה לי ללכת לישיבת ההסדר 'היכל אליהו' שבכוכב יעקב, מצפון לירושלים. אמרה שהיא מאוד מתאימה להשקפה שלי מבחינת הדת ומבחינת הציונות.
עם הרב נחום בוצ'קו
"צילצלתי לישיבה, דיברתי עם המנכ"ל, הרב נחום בוצ'קו, וסיפרתי לו את הסיפור שלי. אמרתי שאני רוצה ללמוד בישיבה ולהתגייס, והוא אמר מייד: 'בוא, בשמחה'. הישיבה הזו נפלה עלי גם היא מהשמיים. פגשתי רבנים טובים, חברים חדשים, ולמדתי המון. תמיד ידעתי שאני יהודי, אבל לא ידעתי מה זה אומר באמת. עכשיו אני יודע שאנחנו מיוחדים, שאנחנו העם הנבחר. שלהיות יהודי זה לא כמו שאר העמים.
"בזכות הלימודים בישיבה התחלתי להיות אני. יותר טוב לי עם עצמי. אני יותר שלם. אני יודע מה החשיבות של ארץ ישראל וכמה חשוב לעשות צבא, כי זאת הארץ שלנו. הישיבה שלנו היא ישיבת הסדר רגילה שבמסגרתה לומדים, מתגייסים לשירות צבאי ואז חוזרים לישיבה", אומר הרב בוצ'קו. "מרבית התלמידים הם ישראלים, אבל יש לנו שיתוף פעולה עם פרויקט 'מסע', ואנחנו מקבלים בזרועות פתוחות עולים חדשים, בעיקר מצרפת. יש בערך עשרים עולים מצרפת כל שנה.
"דוד התקשר אלי ואמר לי שהוא רוצה ללמוד ולהתחזק. אמרתי לו שיבוא לניסיון ונראה אם הוא רציני, אם הוא מצליח להשתלב באווירה התורנית ובאווירה של הכנה לצבא. הוא הגיע באמצע השנה, נראה כאילו הוא בא מחוף הים. היה קצת בשוק בהתחלה, אבל התאקלם מהר. הוא משתתף בשיעורים, העמיק את הידיעות שלו בתורה ובחיבור לעם ישראל. גם השתלב מצוין באווירה".
בוצ'קו לא מופתע מהחיבה של הנער למוסיקה המזרחית: "הרבה צרפתים שמגיעים אלינו הם יותר מסורתיים ופחות דתיים. יש להם אינטרנט, טלוויזיה והם שומעים מוסיקה לועזית ומזרחית. אצלו החיבור הזה הוא שהביא אותו לישראל".
לפני שלושה חודשים שכר דוד דירה קטנה ברעננה עם חבר, בעזרת מימון מהצבא. במהלך השבוע הוא שוהה בישיבה בכוכב יעקב, ובסופי שבוע נוסע הביתה לרעננה. לאחר גיוסו הוא יעביר את שלושת החודשים הראשונים בבסיס החינוך מחו"ה אלון לחיזוק לימודי השפה והארץ, ואחר כך ישתלב בגדוד הנח"ל החרדי.
"הרב שלי המליץ לי על הנח"ל החרדי. הבנתי שאפשר לשמור שם טוב על הדת, יש כשרות וצניעות, ועדיין עושים תפקידים של לוחמים. אני רוצה להיות פייטר, לשמור על הארץ שלנו. זה כמו שיש לך חברה ואתה רוצה להגן עליה. הארץ הזאת היא החֲברה שלנו".
הוא שומר על קשר רציף עם המשפחה. "זה קצת קשה בגלל הבדלי השעות, אבל אנחנו מדברים בווטסאפ, בסקייפ, ואיך שאפשר. קשה לי בלעדיהם מאוד. זה לא רק שאני לבד, גם אין לי משפחה.
"הייתי מאוד רוצה שהם יעלו לארץ, אבל זה בלתי אפשרי. אני מקווה שכשאתחתן הם יבואו. זה יהיה כנראה רק אחרי הצבא. למזלי יש לי חברה ויש לי חברים, ואני נוטע פה שורשים. אני רוצה להיות כאן ולהישאר כאן. אני לא חוזר לקאריביים".
ההורים שלך מפחדים מזה שאתה מתגייס?
"כן, הם רואים הרבה דיווחים בטלוויזיה על מה שקורה כאן ודואגים. חושבים שזה מסוכן. אבל זה מה שאני רוצה לעשות, ואני שלם עם זה. החלום שלי הוא שאבא שלי יראה אותי על מדים. אני יודע שאהיה חייל בודד, זה לא יהיה קל. אבל זאת הגשמה של חלום בשבילי".
עם לורה. "זה משמיים"
העברית המגומגמת שלו לא מפריעה לו לשיר את כל המילים של "היא רק רוצה לרקוד" של עומר אדם, או "טרמינל" של דודו אהרון. חדשות הוא כמעט לא שומע, ואין לו שום מושג על הסערה המתחוללת סביב השמעת השירים המזרחיים בגלגלצ. "אם יש אנשים שלא אוהבים מזרחית, הם מפסידים. מזרחית זה משהו משהו. השפה, המילים, המבטא, הקצב. יש בזה משהו".
ההתחזקות הדתית שינתה קצת את היחס שלו לכמה מהשירים שהוא כל כך אוהב. "עד היום לא הבנתי בכלל את המילים. לא ידעתי, למשל, מה זה 'תסתכל כמה לירדים מסביב'. היום אני יודע שזה שיר שקשור להומואים, אז אולי הוא פחות מתאים לאדם דתי. אבל עם רוב השירים אין בעיה. יש הרבה שירים על אהבה, אבל אין בעיה עם אהבה. להפך, זה חיובי.
"אני יודע שהמוסיקה המזרחית עשתה לי רק טוב. הרב שלי אמר שהקדוש ברוך הוא שלח לי אותה, והיא זו שגרמה לי לעלות לארץ ולהתחזק. אני מתחזק בדת, אני הולך לצבא - הכל בגלל המוסיקה.
"נכון שעד לפני שנה חייתי בשמש ובים בלי דאגות והיה לי כיף, ועכשיו אנחנו יושבים כמה מטרים מהמקום שבו דקרו אנשים. אבל אני מעדיף להיות קרוב לפיגוע במדינת היהודים, ולא בשמש ובים, רחוק מהיהודים. אני רוצה להוות דוגמה לכל מי שרוצה לעלות - שיראה שזה אפשרי ולא מפחיד".
judadatit@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו