גבר מבוגר וילד מגיעים למרכז קליטה בארץ חדשה. קודם לכן שהו במחנה פליטים במדבר, לשם הגיעו בספינה ממקום לא ידוע. פרטי אמו של הילד אבדו בספינה והגבר, שפגש בו שם, רואה עצמו אחראי לילד ולגורלו עד שתימצא האם. התחככות עם מנגנוני הביורוקרטיה מרמזת כי הרומן עתיד לעסוק בחוויותיו הקשות של המהגר בארץ זרה ומתנכרת.
אך עד מהרה מתברר כי נובילה, העיר שאליה הגיעו השניים, היא ההפך ממקום שכזה: אדרבה, מדובר במקום כמעט אוטופי. אמנם דל וצנוע, אך השניים מקבלים דירה, בגדים ותלושים לקניית מזון, הגבר מתקבל לעבודה בנמל כסוור, הילד עתיד להתחיל את לימודיו והאנשים סביב מסבירים להם פנים; כל שנותר הוא ללמוד להסתגל למצב החדש ולשטוף מעצמם את זיכרונות העבר, אך מתברר שהדבר אינו פשוט כלל ועיקר.
כך נפתח "ילדותו של ישו", ספרו של זוכה פרס הנובל ג'.מ. קוטזי. עוד כשיצא בשנת 2013 התקבל הרומן בגבות מורמות; המבקרים התקשו להתמודד עם העוף המוזר, אפילו במונחים של קוטזי, שברזומה שלו יש עוד כמה ספרים לא קלים למאכל. היו שראו בו אלגוריה, ואכן, בדומה ליצירות קודמות של קוטזי (כגון "פו" או "מחכים לברברים") יש ב"ילדותו של ישו" מימד אלגורי, הבא לידי ביטוי בשרטוטו המופשט של סימון, הגיבור, כמעין כל אדם, ובדיאלוגים הספק אקזיסטנציאליסטיים המלווים את התמודדותו עם המכשלות שנקרות בדרכו.
היו שחידדו את המימד האלגורי בהתייחס לספר כרומן הגירה או בהתייחס לאדם באשר הוא כמהגר, נווד נצחי, פרשנות שנעשית רלוונטית מאין כמוה בהתייחס לגל ההגירה העצום ששוטף את אירופה ולמלחמת האזרחים בסוריה. לא מעט ראו ברומן את הגירסה של קוטזי לסיפור הבשורה, בעיקר הואיל והולך ומתחוור כי בדומה לכותרת, דוד, הילד, הוא במידה מסוימת ישו. שלל רמזים הזרועים לאורך הרומן מאפשרים מגוון קריאות בהתאם לפרשנות זו.
העניין הולך ומסתבך לקראת אמצע הרומן, עם היתקלותם האקראית של סימון ודוד באישה ששמה אינס. בצעד ספק גחמני ספק קפיצת אמונה - מחליט סימון כי מדובר באמו של הילד ומוסר אותו לידיה, אף שבמהרה מתברר שמדובר בטיפוס בלתי יציב בעליל.
מכאן מפליגה העלילה למערכת היחסים המשולשת ומרובת המהמורות מחד ולקשיים שחווה דוד בבית הספר, הנובעים מההתנגשות בין המורים לילד המבריק שמסרב לכל מרות ומבהיל את מוריו בדמיונו הפראי ובהצהרותיו המגלומניות. מכאן לא רחקה הדרך לפרשנויות ניו־אייג'יות מכאן וטולסטויאניות מכאן בדבר יחסו של קוטזי לחינוך ולמקומו של היחיד במערכת.
כל אותן קריאות הן מעניינות ורלוונטיות, אך דומה שאף לא אחת מהן, ואף לא כולן יחדיו, מצליחות לאחוז במהותו החמקמקה והחידתית של הרומן. העובדה שהוא עשוי למעשה משני חלקים שאינם מתאחים, וכל אחד מהם בעל פוטנציאל דרמטי עצום שאינו בא לידי מימוש מלא, בוודאי אינה מעודדת תיאוריה מקיפה. אך אל מול הפרשנויות החיצוניות שווה לבחון פרשנות נוספת בדמות שיח פנימי שמנהל כאן קוטזי עם עצמו ומול קוראיו, שיח קיומי לא פחות משהוא ספרותי.
הקוראים שמלווים את קוטזי במסעו המפותל מכירים את יחסו לסמואל בקט ואת ההשוואה התדירה שנעשית ביניהם. בדומה לבקט, גם קוטזי נוטה להציב את דמויותיו מול סיטואציות אבסורדיות, המתרחשות בעולם כאוטי וחסר פשר, לא פעם נוקשה ונטול חמלה. לכך מתווסף סגנונו המיוחד של קוטזי - יבש ומאופק, קצוץ שורות, כמעט שירי ומעל הכל - הנטייה לנקז את האימה והענות, את המבט לתוך התוהו לסופה של הפסקה; מעין סיבוב אחרון של הסכין, שהכאיב וטיפטף לכל אורכה.
והנה, תחת אותו עולם סתום ומנוכר מנחית קוטזי את גיבוריו בעיר אוטופית. ברומן "ימות החמה", החותם את הטרילוגיה המופתית פרי עטו, מתארת אחת הדמויות את הגיבור כ"אוטופי", כזה שהאמין ב"סגירת המכרות. חרישת אדמות הכרמים. פיזור הכוחות המזוינים. ביטול המכוניות. צמחונות עולמית. קריאת שירה ברחובות".
כריכת הספר
בנובילה, העיר שלחופיה נשטפים הגיבורים, מתקיימים כל התנאים הללו ועוד. ואולם - סובר סימון, כמו גם קוטזי בדיאלוג שהוא מנהל עם ספרו הקודם - המחיר שאדם נדרש לשלם עבור חיים מעין אלה הוא גבוה, ואולי גבוה מדי. בעיר מעין זו אין מקום לזיכרונות, גם מקום לתשוקות אין. יצר מיני נחשב לפרימיטיביות בהתגלמותה. אפילו תיאבון ומזון בעל טעם נחשבים מיותרים ותמוהים. אדם המבקש לחיות בעיר מעין זו, בעולם מעין זה, מתבקש בגלוי להקהות את רגשותיו.
כפי שהוא מציב מגבלה מאתגרת עבור גיבורו, כך נראה שקוטזי בוחר להציב מגבלה דומה עבור עצמו: כאמור, הרומן שופע פוטנציאל דרמטי, רק מעצם הנחתתו של אדם כמו סימון, שמסרב לשכוח את העבר, שלא מאבד את התשוקה ושסיבך עצמו עם אישה כאינס בעיר כגון נובילה. ואולם, משום מה, פעם אחר פעם בוחר הסופר שלא לממש את אותו פוטנציאל ותחת זאת ממיר אותו בדיאלוג, על משמעות הדברים וחשיבותם, על הטוב והיפה, בשיחה "על" במקום בדבר עצמו. כפי שמתמודד הגיבור עם מקום נטול תשוקה, אם כן, גם מתוך העלילה ניטל לא פעם העוקץ.
ואף על פי כן מדובר סוף כל סוף ברומן של קוטזי, ומתוקף כך יש בו יופי, ברק וגם עומק. יש בו את סגנונו המיוחד, גם אם בעוצמה מעט מוחלשת. האהבה של סימון לדוד בסופו של דבר גוברת על כל המכאובים, התסכולים ואף על מכשלות העלילה, ואולי בכך יש מענה להתמודדות שלה נדרש הגיבור ולשאלה מה אם כן יש בחיים ששווה לחיותם בכל מחיר.
אמנם לא מדובר באחד מספרי המופת של קוטזי, אך אין ספק שהוא עשה זאת שוב - הותיר את קוראיו הנאמנים פעורי עיניים ומשתאים למול יצירתו. ¬
בונוס מיוחד: אורי כהן עם "המדפדף" על "ילדותו של ישו"
ילדותו של ישו / ג'.מ. קוטזי
מאנגלית: אברהם יבין; עם עובד, 320 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו