ביום שלישי לקחתי יום חופש. ניצלתי את זה שלא נקבע לי מופע בערב, הודעתי שאיעדר מפגישת כתיבה שנקבעה לי לתוכנית בטלוויזיה (וקצת התאכזבתי מהמהירות שבה הסכימו לוותר עלי, אבל זה כבר עניין אחר), וזהו. כדי לנצל את יום החסד שלי עד למקסימום, הכנתי לו"ז מדויק בערב שלפני: ארוחת בוקר עם האישה, הליכה בים - אבל בקטע כיפי, לא עינוי ספורטיבי בסגנון מיכל צפיר, ואחר צהריים שכולו מרתון סדרות טלוויזיה, כי מאז שהייתי רווק לא היה לי זמן לבזבוז זמן כזה, ומעניין אותי אם רוס ורייצ'ל חזרו בסוף.
כל מה שנשאר לי זה לקום בבוקר, לטייל עם הכלבה, לשים את הילדה המתוקה שלי בגן - כי יש מטלות שכדי להשתחרר מהן צריך אישור רפואי או הפיכה צבאית - וזהו, יום החופש שלי יתחיל רשמית.
• • •
ואכן, למחרת נראה היה שהקארמה לצידי. קמתי מוקדם, שתיתי קפה במרפסת, ואפילו הציפורים צייצו - אמנם לא יכולתי לשמוע, כי אני גר מעל כביש החוף, אבל ראיתי אותן מזיזות את המקור, כך שאני משער שהן צייצו. מה שכן, מכיוון שהשמיים היו קצת אפורים, החלטתי לא להתגרות בגורל ובדני רופ ולקחת את הילדה לגן ברכב ולא ברגל, למקרה של גשם מקומי מעל האוטו שלי.
כמה דקות אחר כך כבר הייתי בדרך חזרה מהגן הביתה, וכשיצאה השמש אפילו גיחכתי על ההיסטריה הפולנית משהו, שגרמה לי לקחת את האוטו ביום יפה כזה. הצחוק נגמר בשנייה שבה הרמזור התחלף לאדום. הנהג ברכב שמאחוריי כנראה חלם איך הוא הורס למישהו את היום החופשי, ונעצר בדיוק בטמבון שלי.
ירדתי מהאוטו בצעד קליל, בהחלטה לא לתת לתקרית הפח הזו להפוך ליום פח. לשמחתי, הנהג הפוגע התגלה כאדם נחמד והגיוני, ואחרי שבהתחלה ניסה לטעון שמי שפגע בי זה לא הוא אלא אלביס רכוב על חד־קרן שבדיוק נסע לפני שהספקתי לראות אותו, החלפנו פרטים, נפרדנו, ופנינו איש איש לדרכו ולסוכן הביטוח שלו.
צילצלתי לסוכן מהאוטו. "אתה חייב לנסוע למוסך להביא לי הערכת נזק", הוא אמר, וזה היה המשפט הראשון שהעיד על אפשרות לשינוי בתוכניות שלי ליום הזה. "אין בעיה, מחר על הבוקר", השבתי, אבל לא הצלחתי לשמוע את התשובה בגלל הרעש. איזה רעש? ובכן, הטמבון שלי כנראה בדיוק סיים לעכל את עוצמת המכה והתרסק אל הכביש.
הבנתי שהנסיעה למוסך היא די הכרחית כרגע, וטילפנתי לאשתי. החלטנו להזיז את ארוחת הבוקר לצהריים. בלאו הכי ארוחת צהריים זה יותר טעים, ומי בכלל יכול לאכול בבוקר? ובכן, אני. נזכרתי שלא אכלתי כלום ואני כבר מת מרעב, אז קניתי סנדוויץ' טונה מהקיוסק הקטן ליד המוסך, שלאכזבתי לא הכיל טונה וגם לא אישורים של משרד הבריאות.
סיימתי לבלוע, ובדיוק בשעה 10 הכנסתי את הרכב להערכת נזק. בלי להכניס אתכם לפרטים ולהתמוטטות עצבים, אומר בקצרה שבערך ב־12 הגיעו אישורים מתאימים מהשמאי, מסוכן הביטוח שלי, מסוכן הביטוח של הנהג השני ונדמה לי שגם ממזכ"ל האו"ם. בשעה טובה הרכב נכנס לטיפול המיוחל, ואני יצאתי במונית לארוחת הצהריים המתוכננת.
היתה לי חצי שעה עד לזמן שבו קבעתי עם אשתי במסעדה, וזה היה אמור להספיק מעל ומעבר. אולי אפילו אגיע לפניה ואזמין לי כוסית יין בזמן ההמתנה, כמו שעושים גיבורים בסרטים שאני לא רואה כי אין לי זמן.
אגב גיבורים, חשבתם פעם כמה גיבורים הם חבלני המשטרה? זה בדיוק מה שאני חשבתי כשעמדנו בפקק אינסופי ביציאה מאזור התעשייה בפתח תקווה, בזמן שהחבלן המשטרתי הפעיל רובוט שאמור היה לירות למוות בתיק צד שמישהו השאיר בתחנה.
חיכינו וחיכינו, הרובוט הראשון כנראה היה פציפיסט אז החליפו אותו ברובוט אחר, שגם הוא לא הראה סימנים של חתירה למגע. לבסוף לחבלן נמאס, אז הוא ניגש לתיק בעצמו, בדיוק ברגע שחייל מבולבל הגיע בריצה, התנצל ונעלם עם התיק.
מי שלא נעלם היה הפקק, שרק הלך וגדל. נהג המונית הביט בספרות על המונה מתחלפות בקצב שגרם לו לצהול כאילו היה קשישה בת מזל מול מכונת הימורים. השעון הראה 1, ואז 1:30, ו־2, ואשתי כבר היתה צריכה להוציא את הילדה מהגן. לא נורא, נביא את ההורים לבייביסיטר ונזיז לארוחת ערב. זה הרבה יותר רומנטי.
• • •
כשנכנסתי הביתה, קרוב ל־3, מותש ומובס, אחרי שבניגוד לתוכניות, הים היחיד שביקרתי בו היה ים הסידורים שמסביב, התיישבתי מול הטלוויזיה בתקווה להספיק לפחות את מרתון הסדרות שתיכננתי לי. עיזבו מרתון, בשלב הזה אסתפק בספרינט. או לפחות בפרק אחד, כדי שארגיש שבכל זאת תפסתי קצת שקט ביום הזה.
אחרי שהתלבטתי בין "בית הקלפים", "פארגו" ועוד כמה סדרות שכולם רואים חוץ ממני, הלכתי על הצלצול. לא, זה לא שם של סידרה, זה הצלצול של הסלולרי שלי: מהמוסך הודיעו שהרכב מוכן ושאבוא להוציא אותו.
"אולי תיקח לך מחר יום חופש?" שאלה אותי אשתי בסוף היום, אחרי שגם התוכניות לארוחת ערב בחוץ נגנזו, והפעם מטעמי בריאות (מי ציפה שהסנדוויץ' מהקיוסק בבוקר יגרור השלכות הרסניות עד הערב?).
"חופש?!" הסתכלתי עליה מפוחד. "אין לי כרגע עצבים לחופש. מחר אני אלך לעבודה".
nusshayom@gmail.com(איור: יובל רוביצ'ק)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו