פעם, לפני שנים רבות, סטיבן שפילברג היה אחד הבמאים המלהיבים והכיפיים ביקום. כיום הוא בעיקר מורה להיסטוריה. וכך, לאחר שהיפנה את מבטו לשואה ("רשימת שינדלר"), למלחמת העולם השנייה ("להציל את טוראי ריאן", "סוס מלחמה"), לטבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ("מינכן") ולמאבק על ביטול העבדות באמריקה ("לינקולן", "אמיסטאד"), ב"גשר המרגלים", המותחן הנוסטלגי והפטריוטי החדש שיצא תחת ידיו, הבמאי היהודי הוותיק בוחר לעסוק בימי השיא של המלחמה הקרה.
בעזרת מעשייה פתלתלה שמתרחשת בתחילת שנות השישים, וששואבת השראה מאירועים אמיתיים, ובסיועו של תסריט שובבי וקליל שבכתיבתו השתתפו האחים יואל ואיתן כהן, סרטו של שפילברג שב ומשתמש באירועי העבר כדי לטעון כי ארה"ב היא המדינה הטובה ביותר בעולם. הקייס שלו די משכנע, יש לומר.
במרכז העלילה ניצב ג'ים דונובן (טום הנקס) - עורך דין לענייני ביטוח מברוקלין, ניו יורק, שמתבקש להעניק הגנה משפטית לגבר בריטי מופנם המואשם בריגול לטובת בריה"מ. אף אחד לא מצפה מדונובן להשקיע יותר מדי בהגנה על המרגל, שמידת האשם שלו אינה מוטלת בספק. הציבור האמריקני דורש עונש מוות. וגם השופט המכובד רק רוצה לגמור עם המשפט כמה שיותר מהר. אבל דונובן האידיאליסט לא מאמין בלגמור דברים כמה שיותר מהר. הוא מאמין באמריקה. והוא מאמין שאם כבר עושים משהו, עדיף לעשות אותו הכי טוב שאפשר. כי אחרת מה הטעם?
מפה לשם, דונובן נותן וואחד פייט בבית המשפט, ועל הדרך הוא והמרגל הסובייטי (שמגלם כוכב התיאטרון הבריטי מארק ריילנס) מפתחים ידידות אמיצה. כצפוי, ההתגייסות של העו"ד האמריקני לטובתו של המרגל הופכת אותו למאוד לא פופולרי, ואף מעמידה את משפחתו בסכנה. אך הוא לא מוכן לוותר או לסגת מעמדתו. כי אמריקה!
בכל מקרה, בלי לקלקל יותר מדי, אספר לכם שלמרות שהמשפט המתוקשר מסתיים די מהר, סיפורנו בעצם רק מתחיל. שכן עד מהרה נופל לידי הרוסים טייס אמריקני. והמסר שמתקבל דרך צינורות עקיפים הוא שהם מעוניינים לבצע החלפה. המרגל תמורת הטייס. ומי אתם חושבים מתבקש לנהל את המו"מ, שעתיד להתרחש במזרח ברלין החצויה, הכאוטית והמאוד לא מסבירת פנים? דונובן, כמובן.
"גשר המרגלים" הוא סרט "בטעם של פעם". הוא רחוק מאוד מלהיות "משחקי ריגול", והקצב האיטי, ההתבססות המוחלטת על סצנות של דיבורים והמחסור הבולט במרדפים, ביריות ובאקשן עשויים לאכזב לא מעט צופים. אך אין בכך לומר שאין כאן שפע של דברים טובים. שפילברג, שמנווט את ההתרחשויות ביד אמן ובסבלנות יתרה, ללא ספק נמצא בפיסגת כוחותיו היצירתיים. ואילו הנקס, שרק הולך ומשתבח עם השנים, נכנס בהצלחה רבה לנעליהם של גיבורים כל־אמריקנים קלאסיים, דוגמת ג'ימי סטיוארט, גרגורי פק וקווין קוסטנר, ומגיש את אחת ההופעות הטובות והמדויקות של הקריירה שלו. משעשע להיווכח פעם אחר פעם כיצד דמותו מבינה את חוקת ארה"ב טוב יותר מכל אחד אחר. אך באותה נשימה, המעקב אחר התנהלותו המורכבת והרגישה מול נציגי ה־CIA, ה־KGB והשטאזי - שמעניקה טוויסט ריאליסטי לאבסורד המוחלט ששלט בסרטם של האחים כהן, "לקרוא ולשרוף" - אינה משעממת לרגע. בנוסף, גם הפאנץ' ליין האמוציונלי של הסרט - שמגיע כאשר אשתו הנאמנה של דונובן (איימי ראיין) סוף סוף מבינה מה היתה המשימה הסודית שהעסיקה את בעלה - אפקטיבי בהחלט.
ניסיתי להבין מדוע שפילברג היה סבור שיש לספר את הסיפור הזה דווקא היום. לא הצלחתי. עם זאת, למרות שהוא לכאורה אינו מאוד רלוונטי לאירועים שמתרחשים סביבנו בעת הזאת, שווה לשקוע אל תוך "גשר המרגלים". האווירה המזרח־אירופית החורפית, האינטריגות, תחושת הסכנה התמידית, הדיאלוגים הדו־משמעיים והניואנסים ההתנהגותיים של כל הדמויות המעורבות במו"מ - כל אלה הופכים את הצפייה בסרט לחוויה חיובית (וכן, גם חינוכית). העילגות הרעיונית, הטרחנות הכרונית והבוטות המביכה שאפיינו ניסיונות היסטוריים קודמים, ופחות מוצלחים, של שפילברג - "מינכן", לדוגמה - אינן נוכחות כאן. והצפרדע היחידה שתתבקשו לבלוע נוגעת לתזכורת התמידית לכך שאין כמו אמריקה. בסופו של דבר, מדובר בדיל שאני יכול לחיות איתו. USA !USA!
"גשר המרגלים" ("Bridge of Spies"), במאי: סטיבן שפילברג. ארה"ב 2015
אנג'לינה ג'ולי ב"ליד הים"
פיהוקים חסרי מנוח
לאנג'לינה ג'ולי־פיט אין שום דבר מעניין להגיד, והיא אומרת את זה במשך שעתיים ב"ליד הים" - הדרמה הרומנטית־תקופתית החדשה שאותה כתבה, ביימה והפיקה. ג'ולי־פיט גם מככבת, כמובן, בתור אישה מדוכאת, פלגמטית ומסוגננת שיוצאת לנפוש בעיירה קטנה בדרום צרפת עם בעלה הסופר והשתיין, שמגלם בעלה במציאות, בראד פיט.
החדשות על פרויקט חדש בהשתתפותם של הזוג המלכותי, שלא חלקו את המסך מאז "מר וגברת סמית'" (2005), גרמו ללא מעט התרגשות בקרב חוגים מסוימים. אך צר לי לבשר לכם ששיתוף הפעולה הנוכחי צפוי לעורר בקרבכם פיהוקים, מבוכה וצורך בלתי נשלט להציץ בשעון. בעיקר מפני שאנג'לינה נחושה להוכיח את ערכה כקולנוענית. והערך הזה, מסתבר, אינו רב. להפך.
בהשראת הקולנוע האירופי הארטיסטי־מודרניסטי־אקזיסטנציאליסטי של שנות השישים והשבעים, שמייצגיו הבולטים הם מיכלאנג'לו אנטוניוני וברנרדו ברטולוצ'י, ג'ולי־פיט מבקשת לגולל כאן סיפור עמוק, סימבולי ורב־משמעות על נישואים בהתפרקות. אך הסיפור הנדוש, הרפטטיבי וחסר הפואנטה שהיא מגישה מסתכם למעשה בשני שחקנים פוטוגניים, שמנהלים ויכוח סתום ומשעמם על רקע נופים פוטוגניים.
הדמויות לא מפותחות ולא מעניינות (אבל לפחות יש להן משקפי שמש מגניבים!). התפניות מינוריות ומאולצות (אבל לפחות אנג'י חושפת את החזה כמה פעמים!). אין כאן תנופה. אין כאן עניין. ואין כאן אפילו תובנה מעניינת אחת. הרושם העיקרי שמתקבל מצפייה בסרט הילדותי והמנייריסטי הזה הוא שלאף אחד לא היה האומץ לעמת את ג'ולי־פיט עם האמת המרה ולהגיד לה שהתסריט שכתבה אינו ראוי לצאת מהמגירה. והרושם הזה רק מתחזק כאשר מגיע הרגע הגורלי שבו הכוכבת המולטי־כישרונית סוף סוף מניחה את קלפיה על השולחן וחושפת את היד העלובה שהחזיקה במשך יותר משעתיים.
למה הדמות שג'ולי־פיט מגלמת כל כך מדוכאת? למה היא כל היום בוכה, ומעשנת ועושה פרצופים מבואסים? למה נראה כי היא נחושה להביא את נישואיה לקיצם? התשובה לשאלות האלה אמורה להיות מרעישה ומטלטלת, אבל מה אני אגיד לכם, אותי היא הצחיקה. שזה די עצוב, כשחושבים על זה. גברת ג'ולי־פיט, את הרבה דברים. אבל אנטוניוני הוא לא אחד מהם. תתמקדי במה שאת טובה בו. Whatever that is. ותעסיקי מישהו שלא מפחד להגיד לך את האמת. אני פנוי, אם את מעוניינת. המייל שלי פה למטה.
"ליד הים" ("By the Sea"), תסריטאית/במאית: אנג'לינה ג'ולי־פיט. ארה"ב 2015
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו