אהב הוא לנגן בגיטרה

ג'ף בק הוא הגיטריסט של הגיטריסטים. כדי להבין את זה, צריך להגיע לאחת משתי ההופעות שהוא ייתן אצלנו בתחילת אוקטובר עם הרכב נגנים-סופרסטארים בפני עצמם: מפיק העל נארדה מייקל וולדן בתופים, הזמרת-כותבת רונדה סמית' בבס וג'ייסון רבלו בקלידים.

מאז היה חבר בלהקת הרית'ם אנד בלוז הבריטית "ציפורי החצר" (שבה החליף בשנת 1965 את אריק קלפטון, ושבה העביר את תפקיד הגיטריסט המוביל לג'ימי פייג'), מוליך ג'ף בק קריירה מאוד ייחודית ופורצת דרך בתחום הגיטרה. ובעוד שותפיו ללהקה המיתולוגית ההיא, פייג' וקלפטון, הפכו את העמקתם בבלוז וברוק להצלחות מסחריות, בק פנה למגוון הרבה יותר רחב של סגנונות מוסיקליים, חלקם ניסיוניים לגמרי. הוא יצר פחות "שירים" ויותר קטעים אינסטרומנטליים, הוציא מעט מאוד סינגלים (למעשה, לא היו לו להיטים במצעדי הפזמונים מאז "Hi Ho Silver" בתחילת דרכו, בשנת 1967, וקצת באלבום עם הסולן רוד סטיוארט ב-1968). ובכל זאת, הוא לא רק נחשב לאחד מגדולי הגיטרה אי פעם, אלא גם זוכה להצלחה נאה במיוחד בשנים האחרונות.

השנה, עם הוצאת אלבומו ה-17, הוא קיבל את פרס הגראמי החמישי שלו על "ביצוע הרוק האינסטרומנטלי הטוב ביותר". בשנה שעברה נבחר בפעם השנייה ל"היכל התהילה של הרוק" והופיע עם סטיבי וונדר בקונצרט המיוחד במלאות יובל למפעל (בשיר שוונדר כתב במיוחד עליו בשנות ה-70, "אמונה תפלה"). וסיבוב ההופעות העולמי שלו, עם אריק קלפטון ולגמרי לבדו, הוא אחת מההצלחות המפתיעות של התקופה. גם אצלנו תוכננה תחילה הופעה אחת בלבד, וכבר נוספה הופעה נוספת.

הגיטריסט שכישף אותי

ההופעה שלו כיום, כך הוא מספר לי בראיון טלפוני קצרצר, מורכבת בחצייה מהאלבום החדש "Emotion and Commotion" ובחצייה מ"מיטב הלהיטים" שלו בכל הזמנים.

מתוך שיחה של רבע שעה הקדיש ג'ף בק כחמש דקות לדיבור מאוד מתלהב על השורשים המוסיקליים שלו, בהם השיר "I Put a Spell on You" שכלול באלבום החדש, אך לא מופיע ברשימות השירים בהופעות שלו כיום. "זה שיר שהיה לי מאוד חשוב להקליט. הוא נוצר על ידי זמר בלוז שחור בשם סקרימינג ג'יי הוקינס ב-1954, הוקלט לראשונה שנתיים לאחר מכן וזכה מאז למאות גרסאות. מבחינתי הוא מסמל את המוסיקה שגדלתי עליה ושבגללה נכנסתי למוסיקת הבלוז השחורה", הוא מספר. בהמשך מזכיר ג'ף בק גם את גיטריסט הבלוז האגדי בי בי קינג, ומביא אותו כדוגמה לכך שבסגנון הזה אפשר להמשיך להיות רלוונטי גם בגיל מבוגר מאוד, וכמובן, יותר מכל, הוא מציין את ג'ימי הנדריקס. אנחנו משוחחים בשבוע שבו מלאו 40 שנה למותו של מי שנחשב לגדול הגיטריסטים בכל הזמנים (18 בספטמבר 1970).

באחד הקטעים באלבום החדש יש ציטטה קצרצרה מתוך נגינתו של הנדריקס. "אני זוכר את ההלם של כולנו כששמענו אותו בפעם הראשונה. אחרי זה יצא לנו לנגן יחד פעמים אחדות במועדונים בלונדון, אבל לא הקלטנו שום דבר משותף.... גם היום הנדריקס היה ונשאר הגדול מכולם. ג'ימי הוא הסיבה שבגללה אנשים מקשיבים לגיטרה חשמלית". ובשביל ג'ף בק, זוהי כנראה המחמאה הגדולה ביותר. כך גם כשאני אומר לו שלעיתים הגיטרה שלו מספיקה גם במקום תפקיד הזמר, למשל בגרסתו ל"מעבר לקשת בענן" באלבום החדש. בק יודע את זה והיה מוכן להופיע בקונצרט אינסטרומנטלי לגמרי, אך הוא יודע שמעבר להיותו עילוי גיטרה - הוא גם "כוכב רוק" שאינו יכול להסתפק בנגינה בלבד בגלל הקהל.

"הקהל שבא להופעות שלי יודע למה לצפות", הוא אומר, "זה אינו מופע רוק סטנדרטי וגם לא מופע ג'אז. אנחנו מנגנים הרבה חומרים מקוריים שהם שילובים של סגנונות שונים ועושים גם גרסאות משלנו לשירים מוכרים".

אני שואל אותו שאלה שהגיעה מהדור המוסיקאי הצעיר אצלי בבית, שמתעניין לדעת עד כמה מוסיקאי רב ניסיון כמוהו ממשיך להתאמן ואפילו ללמוד על הכלי שלו. "זה ממשיך כל החיים", הוא מסביר, "אמנם לא לימוד מסודר אצל מורה, אבל כל הזמן לומדים ומתאמנים, בייחוד בתקופות של סיבובי הופעות. צריך כל הזמן להישאר בכושר".

ואיך שומרים על הפאשן למוסיקה אחרי כל השנים האלה?

"הופעות. כשאני יודע שאנשים באים במיוחד לשמוע אותי, זה ממלא אותי באנרגיה ותשוקה לנגן".