איפוס וכיוון דורשים מגע אצבעות קל. הכוונת האחורית, הקרובה אלי, אחראית על המחוז הנמצא ישר ממני והלאה, והאחרת, הקדמית, הרחוקה ממני, אחראית על מחוזות ימין ושמאל. האמנות היא לשלב אותן בַּמבט עם האיקס של מטרת הקרטון התלויה על וו במרחק שלושים מטר. חייבים לקחת בחשבון קודם־כל סטייה שנובעת מעצם החומר של הכלי. גם לו יש מה לומר. הוא מתחמם, הוא מתקרר, הוא מחליד, הוא חלול, הוא התעייף. ויש להחשיב גם את אופי המסלול הבליסטי, שהוא תוצאה של המרחק הדרוש, ואת עוצמת הירי, זאת־אומרת, כמה גרמים של חומר־נפץ־הודף טמון בתרמיל, וממה הוא עשוי. אם הוא עשוי מפֶּרש של ציפור, ההצתה חמה, ואם מחומר סינטטי, ההצתה קרה. טווח הפיזור נגזר מהמהירות של סיבוב הקליע סביב עצמו. עצירת הנשימה הכרחית, ומשפיעים גם פעימות הלב והנעת האצבע ואופן הלחיצה על ההדק. חסרי הכישרון והמיומנות אומרים "סחיטת ההדק", מוסיפים לפעולה כוח מיותר. וישנה כמובן העין המציצה. עוצמים עין אחת ומציצים באחרת. לא בדיוק מציצים, מביטים בערנות. ועוד יש להביא בחשבון את הסטייה של פעולת הכיוון עצמה, את הגורם האנושי, את מידת הריכוז של המחשבה וכמובן את הרוח המלטפת. המכוון אמור לזכור את כל הגורמים האלה ולמזער את הסטייה עד שתהיה זניחה.
אחרי זמן־מה החלה מטרת הקרטון לשעמם אותי, והיומרנות דחפה אותי, וכמו ילד בגן המצייר על דף נייר איש צוחק בפה מלא שיניים, הענקתי למטרת הקרטון דמות בדמיוני. אחר־כך המצאתי עוד דמות ועוד דמות - כולן יצאו מתוכי והתלבשו על המטרה הדוממת. הקִרבה האנושית תרמה הרבה. אין לי מושג איך נולד הרעיון, ודאי היה הברקה של רגע. נעזרתי בארבע דמויות שיצאו מתוכי, לכולן הוספתי פרטים, לכולן הענקתי את הסימנים החביבים עלי. התחושה שהסימנים יצאו ממני הקלה מאוד על מלאכת הכיוון. לכוון ולפגוע במטרת הקרטון היה כמעט כמו לעצום עיניים ולגעת באצבע באף. יכולת הכיוון שלי נחשבה מוֹפתית. כשהלוחמים חזרו מפעולה הם חלפו על־פני כבדרך־אגב, ובמקום להחמיא פלטו מפיהם: בּוּם, כבמין רמז ילדותי לכך שמישהו בלילה החולף עלה בלַהַב אש השמיימה. כי הרי היה אסור לדבר. עם הזמן הם השתכללו וכדי לשדרג את התלהבותם מיכולתי פלטו בסמוך אלי בּוּם־בּוּ־בּוּם. שיא־השיאים היה בּוּם־בּוּ־בּוּ־בּוּם.
כריכת הרומן "המחסל" (הספריה החדשה)
אני חייב לציין שאיש לא העלה בפני את הרעיון שאלמד אותו לכוון ולצלוף. הם היו מספיק זמן בעסק כדי להבין שיש גבול לדברים שאפשר ללמד. וכמובן, לא סיפרתי לאיש על הדמויות שיצאו ממני, על השליחים מטעמי שהתלבשו על מטרת הקרטון והעניקו לה נפח, הקרינו תחושת קרבה רצויה וחיזקו את האינטימיות החמקמקה בין הכוונות. הם לא היו מבינים על מה אני מדבר, אפילו שציינו בלי סוף שהכל מתחיל ונגמר בראש, וכשהראש לא עובד, הרגליים משלמות.
זכיתי פעם שנייה בתואר חייל מצטיין. הפעם נשלחתי לקורס צלפים, שנמשך חצי שנה. אורך הקורס מלמד שהנושא רציני ומסובך. חניכי הקורס האחרים הכירו זה את זה מהשירות, אני הייתי זר. מאחר שהשתתפותי בקורס היתה צ'וּפָּר, לא התייחסתי ברצינות להסברי המדריכים. בשיחת הפתיחה הקרינו על מסך קליע הנפלט מקנה רובה ועף בהילוך אטי בחלל האוויר כחרק. מיד בהתחלה הבנתי שאין להם מה לחדש לי מבחינת האיפוס, הכיוון והצליפה. השתדלתי לא להתבלט, ובהרצאות על תופעות הלוואי של חיסול המטרה נימנמתי. ככה הם כינו את זה - חיסול המטרה. המלה השחורה "מוות" לא הוזכרה בתרגולים, וכשדיברו על "המטרה" הצניעו כמה מן התנאים שצריכים להתקיים בהתנהלותה כדי שיהיה אפשר לצלוף בה. לירות במישהו אף־פעם לא פשוט. חייבים לטפס שלב אחר שלב עד לביצוע הצליפה. אם לא, חוטפים את התוצאה ישר בפרצוף. זה כנראה היה המקור לבעיות שלי - דילגתי על הרבה שלבים.
"המטרה מקדשת את האמצעים" היה אחד הפתגמים שלימדו בקורס. הם לימדו פתגמים רבים. ציינו שפתגם יפה מזמין את השכל לרחבת הריקודים. אני מדבר על "ההם" מקורס הצלפים, אם כי כל ההם דומים, תמיד מבוגרים ממני, לבושים יפה, אף־פעם לא מופיעים לבד, מדברים באופן מתון, בעלי כושר שכנוע, יודעים לצייר את התמונה, להשמיע נימוקים ולהשתמש בשכל במידה הראויה כדי למכור לי את האמת שלהם באינספור גרסאות. הסגנון של כל "ההם" זהה, אותן מלים מלטפות. אם אסגיר את שמותיהם, אגמור רע מאוד. אין צורך, הם כאמור דומים אלה לאלה, ומדברים אתי בשיטת העיוורון הכפול. הנחת יסוד שלהם היא שאני עיוור, והם, העיוורים, לא מעלים על דעתם שאני מעוניין לפקוח את העיניים. אחרי כל צליפה הם אמרו שאין לי מה לדאוג, הרובה אינו זוכר, והמטרה זוכרת עוד פחות ממנו. אף־אחד עדיין לא התאבל על גווייתו, המוות הוא גם מותו של המוות. והכי חשוב, הם הדגישו - לא אנחנו המצאנו את המוות.
בכל בוקר הזקנה מסתובבת בגינה כמו תרנגולת, מחטטת במקל בין העלים היבשים, אולי תמצא אגוז פֶּקאן שנשר מהעץ הצעיר. בכל פעם שמצאה פקאן ביקשה ממני לפצח אותו בשבילה, כאילו אני הקוף שלה. תוך כדי החיטוט במקל סיפרה לי שהחתן שלה משורר ושאלה אם שמעתי עליו. שאלתי אותה איך קוראים לו, היא אמרה יפת יפת. אמרתי לה שלא. בערב מצאתי ספר שירה מונח על הידית של דלת הכניסה שלי. על הכריכה הודפסו באותיות גדולות שם הספר: 'משחקי תעתוע', ושמו של המשורר: יפת יפת. אנשים ששמם הפרטי זהה לשם־המשפחה שלהם מרתיעים אותי. השם הכפול כמו מרמז שאתה גם האב של עצמך; נולדת מעצמך ואתה חסר עבר, אתה בעצם עגול כמו מטרה, בלי סוף ובלי התחלה. ומה בא קודם? האם הוריו הכפילו והעניקו לו שם פרטי זהה לשם־המשפחה, או הוא־עצמו החליף את שם־המשפחה כדי שיהיה זהה לשמו הפרטי? הרבה שאלות הציקו לי. קראתי את השירים תוך כדי ישיבה על האסלה. השירותים והאמבטיה של דירתי נמצאים באותו חלל, שעל רצפתו הדבקתי לינוליאום משובץ, שחור־אדום.
למחרת שאלה אותי הזקנה, שוב תוך כדי חיטוט בין העלים, נו?
אמרתי לה, יפה.
היא שאלה מה כל־כך יפה.
זרימת המלים.
היא שאלה אם אני מעוניין לפגוש את החתן שלה, שהיה גיבור מלחמה, והפליגה בשבחיו והקישה על העץ. היא מאמינה באמונות תפלות. דורשת ממני לא לשרוק, כי שריקה מזמינה מזל רע. וגם אם במהלך החקירה העצמית והבהייה מול עצי הפפאיה אני שוכח לבלוע את הרוק, וכדי להיפטר מהגודש אני יורק מהמרפסת הפתוחה לגינה, מיד מתעוררת בה חשדנות והיא מבקשת שאפסיק, לא יפה לירוק כמו עגלון. ואם היא במקרה תופסת אותי מעיף בתנועת מטאטא ארוכה את הלכלוך שנאסף לאחר טאטוא הרצפה, מיד אני חוטף ממנה נזיפה קשה והיא דורשת שלא אחזור על כך, אלא אאסוף את הלכלוך בעזרת יעה ואטמין בפח. היא מדגישה בפני שבית הוא לא הפקרות ולא משליכים ממנו ככה החוצה.
במסגרת חובותי כשוכר החדר־וחצי אני מלווה את אסתר בכל יום רביעי לבית ברוידא, לערב שירה בציבור. אפשר לשמוע את השרידים של הקול היפה בוקעים מגרונה. זה מה שעִניין אותה, שיזהו את הבחורה הצעירה הכלואה מאחורי סורג הקמטים ויבינו מול מי הם עומדים, מי היא היתה פעם. בדרך חזרה הביתה היא היתה מתלוננת באוזני שדווקא אלו שמזייפים שרים בקול רם. הם חושבים שאם הם שרים בקול רם, הזיוף נעלם. במקום לדייק, הם לוחצים. חייכתי אל עצמי: ממש כמו ביֶרי. אני לא שר בערבי השירה־בציבור האלה. אסתר ודאי חושבת שהחֶברָה שלהם לא נראית לי ולכן אני לא שר, או אולי אני לא מכיר את המלים. אבל אני מכיר אותן מצוין. אני בולם את הפה כי אני מזייף. האוזניים שלי טובות, למרות הצפצופים שפורחים מהן מפעם לפעם. יש לי שמיעה מוזיקלית. בלב אני שר מדויק, אבל בדרך החוצה משהו משתבש איכשהו, והשליטה על הקול מתרופפת. בתוכי אני שומע את הצליל במדויק, רק איני מסוגל להפיק אותו. פירקתי את בעיית הזיוף לחלקים ומצאתי את נקודת השבר. כשאני שורק אני לא מזייף. זאת־אומרת שאת הרוח אני פולט היטב, וגם את השפתיים אני מותח ומכווץ כמו שצריך. משהו במלאכתם של מיתרי הקול בוגד בי. ועכשיו, אחרי שמיפיתי את הזמרה ועליתי על מקור הזיוף, אפשר להבין איזו דרך עשיתי כדי לעלות על העקבות ולומר שהצד של אמא שלי חיסל אותי - כדי לזהות את הבוגד שנם לו אי־שם בקצה האצבע הנחה על הדק הרובה. לא הכל בחיים ספקות ורטט וגמגום, יש סדר בדברים, וגם ירושה צריך לדעת לקבל.
ביום הראשון של קורס הצלפים קיבל כל אחד מהחניכים מטרה שעליה היה רשום שמו, וזה היה כמובן נושא לבדיחות. אותי הדבר כלל לא הצחיק, אני הקדמתי אותם בשנות אור. לכל אחד מאיתנו ניתנו כדור בודד וזמן בלתי־מוגבל. לאחר הירי אסרו עלינו להתקרב למטרות ולבדוק את הפגיעות. חשדו בנו שנכופף את האמת. פגיעה ישר בלב או פגיעה סנטימטר בצד הן הבדל גדול מאוד מבחינת התוצאה ומבחינת הציון בתיק האישי. את הפגיעות במטרה בדק חייל מיוחד. "חיים־מטרות" קראנו לו. היו לו כל־מיני מוזרויות. בכל פעם שעבר ליד עץ תלש עלה. אני חושב שהתקבל לצבא בעזרת פרוטקציה, הוא בוודאי בן של מישהו חשוב. לאחר הירי הוא נכנס לקו האש, נעמד ליד כל מטרה וחיפש את הפגיעה, אבל שמר על מרחק מן המטרות, לא נגע בהן. ההם רישתו את המטרות בקווי אורך ובקווי רוחב. קווי האורך צוינו באותיות, וקווי הרוחב במספרים, ממש כמו במפה אילמת שאין בה יישובים. חיים־מטרות היה מודיע את התוצאה בצעקות, והיה מעוות את שמו של היורה הרשום בטוש שחור על המטרה. פירושה של צעקת "רָאוּרָאוּ, ח' שמונה" היה שראובן פגע במרכז המצח, ומיד קראנו גם אנחנו לראובן רָאוּרָאוּ. עִצבן את חיים־מטרות שאנחנו מחקים אותו, משחקים אתו תופסת. לא היה אפשר להשפיע עליו לומר את השמות נכון. הוא עיוות אותם כי דעתו היתה שאם אתה קורא בשמו של מישהו ומודיע בקול רם שחטף כדור בראש, אתה פותח פה לשטן. הוא גם חשש לדרוך על המטרות, כדי לא לסכן את עצמו בעין־הרע.
חגי ליניק (צילום: יהושע יוסף)
בשלב הבא, כדי לעמעם את האופי הקרטוני של המטרות, הם ניתקו אותן מהבסיס או מיתד הברזל, הוציאו אותן מהמטווח, העניקו להן תנועה, מיקמו אותן בחיי היומיום, בקיצור: המציאו שפה שלמה של סימנים כדי לקלוף מהן את הקרטון. כמובן, גם בזה הקדמתי אותם. ירינו על מטרה קופצת, שוכבת, רוכנת, צוחקת. לפתע צצה הטענה שכאשר המטרה לבדה, הצליפה קלה יותר מדי, ועל כן הקיפו אותה במטרות נוספות, שכונו "התמימים" או "עוברי־האורח", והיה צריך להישמר לא להחטיא ולפגוע בחַפִּים הללו. הם הלבישו את המטרה בבגדים והציבו אותה מציצה מחלון, עומדת בסמוך לדלת, יושבת בבית־קפה, תקועה במעבר חצייה, וכדי להקשות טענו שהמטרה מחזיקה בידיה ילד חולה עם חום גבוה. הם השכיבו אותי במקום מוסתר והסמיכו אותי לקבוע מתי לצלוף אל מטרה ומתי לגלות איפוק ולסגת ולנתק מגע בשל הפרעות הסביבה. לחץ ההחלטה רובץ על מספר אחת, והם אמרו שאני עכשיו מספר אחת, אבל אין לי מה לדאוג, הם עושים ככל יכולתם לנטרל הפרעות, כדי לאפשר לי לבסוף להגיע, להתמקם, להפגין את כישרוני ולשחוט את הפרה. כך הם החלו לכנות את המטרה - פרה. לאחר שנרגעו מיכולת הצליפה שלי אל מטרות נעות, הם היו עדיין ספקנים בנוגע ליכולת שלי "במצב חי", זאת־אומרת, כשהמטרה לא רק נעה, אלא גם נושמת והדופק שלה פועם. הם, מדריכי הירי, הטכנאים לובשי המדים, טענו בקול רם, כדי שכולם ישמעו, שבמצב חי חייבת להיות לי ירידה ביכולת.
אחר־כך, בהרצאה, הרגשתי שהמרצה מדבר אלי באופן אישי. הוא אמר שקל מאוד להכניס את המטרה לַכוונת, וגם לסחוט את ההדק לא קשה, אבל סך־כל הפעולות שנועדו לגרום לפגיעה הבלתי־הפיכה הוא רצף מסובך, שכל פעולה שבו משחררת חריקה מהדהדת. ועוד אמר המרצה שהרצון ללחוץ על ההדק יכול להפוך את הידיים לכבדות, וכשהמוח משדר בלי־הרף מה צופן העתיד, הן עלולות לרעוד. הם אוהבים להתייחס לכל איבר ולפעולה שעליו לבצע, לפרק את הגוף כמו שקצב מפרק פרה. מהם למדתי לפרק. הכל תקין עד סחיטת ההדק. התגובה מהירה כברק. ואז - הֶחטאתָ או פגעת? ואם פגעת, פגעת טוב או רק מסרת ד"ש? אם פגעת טוב, והמטרה התקפלה, ברוך־הבא אל המועדון. הזמן לא רץ, הוא מתכלה, מלבין את הדם. מעכשיו עד סוף ימיך אינך לבד בדלת אמותיך. דיבורים בלי סוף.
המרצים האזרחים, שהתלוו לטכנאים לובשי המדים, ידעו לדבר ודרשו את טובת סוחטי ההדק. טיפטפו לנו שלוחצי ההדק פועלים למען מטרה גדולה מהחיים, וכי מוות אינו סוף העולם, אף־על־פי שהם מודים שאין דרך נאה למות, ומוות תמיד גורר אחריו שערורייה, אם כי משערורייה אף־אחד עדיין לא מת. הם מוססו את הספקות שלנו בדיבורים, כדי שלא נישאר איתם שנייה לבד, משכו אותנו באף וניסו להלהיב אותנו לרעיון של גדולת המעשה, ושכחו לספר לנו שככל שהמעשה גָדֵל גדֵלה אתו גם המחלה.
באחת ההרצאות הם פנו אלי באופן מפתיע ושאלו מה דעתי. טענתי שלמוות אין פָּנים, והם קרנו מאושר ורשמו משהו בפנקס שלהם. אבל לא הכל התנהל על מי מנוחות. היו מחלוקות. כמה חניכים ניסו למתוח קו מפריד בין החיים למוות, וההם שללו את דבריהם בתוקף וטענו שקו ההפרדה מתוח במקום אחר לגמרי - שהשאלה היא רק טוב ליהודים או רע ליהודים, הם לא מכירים קו הפרדה אחר.
למחרת ביקשו כמה חניכים לפרוש והוזמנו לשיחות אישיות. לי לא היתה כל סיבה לפרוש, המחשבה הכי רחוקה שעלתה במוחי היתה ההחמצה של קורס הצניחה. שם בוודאי הייתי נהנה יותר. קפיצה ממטוס שטס גבוה בשמיים - איזו חוויה.
הקונצפציה שלהם לא היתה חסרת־בעיות. הם חשבו שסדר פעולות נכון, שבו פעולה נובעת מחבֵרתה, הוא ערובה להצלחה. טעות. כמובן, יש חשיבות לסדר הפעולות, אבל הן אינן נובעות זו מזו אלא מסודרות אחת בסמוך לאחרת כמו סט של מכשירי פריצה עדינים הנפרשׂ למרגלות כספת. בעיה שנייה היתה השימוש במלה סחיטה בעוד שבעצם התכוונו ללחיצה על ההדק. בעיני המלה סחיטה בנוגע להדק של רובה העשוי מפלדה מסגירה חובבנות או מסתירה ערמומיות. אין צורך לסחוט. מניעים את האצבע לאחור כאילו קוראים לילד קטן שעשה מעשה לא יפה. השאר קורה מכוח מכניזם פנימי של הכלי, הרובה הוא מוסד טוטאלי.
מצאתי דמיון בין לחיצה על הדק רובה ללחיצת יד. עשרות סגנונות של לחיצה מבטאים אמירת שלום אילמת, ובין כפות ידיים לחוצות הנעות מעלה־מטה משתקשקים חום אנושי או קור, שמעבירים באותה הזדמנות עוד כמה מסרים. ואף־אחד לא באמת שותק כשהוא לוחץ על ההדק. אני ביישן, תמיד הייתי היד הנלחצת. אדון דה־פִּיצ'וֹט לחץ את היד רך, כמו כייס, ולא שיחרר עד שסיים לומר את מה שהתכוון להגיד. כל משפט שלו התחיל ב"בחיי אלוהים" מלוּוה בטפיחה בידו הפנויה על החזה שלו, קרוב ללב, ונגמר בסיום חותך, "נכון או לא נכון?" הפוגה קלה, ואז, "אני משקר?"
מתוך "צלף אמריקני", סרטו של קלינט איסטווד (2014)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו