עיר בלי אורות

 סיקרתי אירועי טרור רבים בחיי: בתוניסיה, בקזבלנקה, בקופנהגן, בטולוז, בבגדד ובמקומות אחרים. אפילו השגרירות במאוריטניה, שעליה הייתי אמון, היתה יעד לפיגוע של פעילי אל־קאעידה ב־1 בפברואר 2008. חשתי את הטרור הג'יהאדיסטי על בשרי לאחר שמחבלים ביקשו לפגוע בצוותי ובמשפחתי, בשם אללה. 

אבל השבוע, בפאריס, זה היה ללא ספק השיא. לא רק בגלל כמות המפגעים (שמונה או תשעה), ולא בשל מספר הקורבנות הבלתי נתפס (132 בני אדם), אלא בגלל המטרה: עיר האורות הקסומה, ששימשה לי בית במשך 16 שנים. פאריס, שלראשונה בתולדותיה חוותה פיגועי התאבדות. שישה אנשים הפעילו את מטעני הנפץ הצמודים לגופם ביום שישי האחרון, ואחת נוספת עשתה כמוהם שלשום בפרבר סן דני במהלך פשיטה משטרתית. הג'יהאדיסטים באו לפאריס כדי לכבות את האורות הנצחיים שלה. הם הצליחו. עיר האורות הפכה אפלה. 

"תראו את המבטים שלהם. הם ראו את הגיהינום", אמר הנשיא פרנסואה הולנד לעוזריו כשהגיע בשתיים בבוקר לזירת הפיגועים ברובע ה־11 של הבירה. "אנחנו במלחמה", בישר. אבל נגד מי, בדיוק? זו השאלה המורכבת שהתשובה עליה רחוקה מלהיות ברורה.

צרפת כל כך ניסתה לרצות את האיסלאם. היא בנתה מסגדים רבים והעניקה כבוד רב לדת השנייה בגודלה בעולם. כששבעה מיליון מוסלמים חיים ברפובליקה, אין שום אפשרות אחרת. כמה התרחקנו משנת 1741, אז עלה מחזהו של וולטר "פנאטיות", שעסק בנביא מוחמד. כמה התרחקנו מהתיאורים של וולטר את מוחמד כקנאי, אכזרי וערמומי.

וולטר, מבכירי הכותבים הצרפתים לאורך ההיסטוריה, שינה בהמשך את עמדתו ושיבח את מוחמד על חשבון הנצרות. הוא, כמו צרפת כולה, התפייס עם הנביא וגם עם האיסלאם. אלא שחוליות הטרוריסטים בחרו להוכיח לעולם כי בשם אללה והנביא אפשר, אפילו רצוי, לבצע פשעים איומים. הפיוס של וולטר הציניקן לא הספיק לג'יהאדיסטים של דאעש. לא בטוח שהם שמעו אי פעם את שמו, גם אם בהודעת הארגון נאמר שצרפת היא היעד הראשון במעלה לפיגועים - בגלל המתירנות של ה"כופרים" החיים בקירבה.

הצרפתים שפגשתי השבוע לא היו במצב של חרדה, פחד או גועל. הם היו בהלם והתקשו להבין מה מתרחש. תושבי פאריס אמנם היו עדים לפיגועים בעבר, אבל לכל אחד מהם היה הסבר. כבר ב־1980, בפיגוע נגד בית הכנסת קופרניק בבירה, אמר ראש ממשלת צרפת דאז ריימון באר כי המתקפה ביקשה לפגוע ביהודים שהיו בבית הכנסת, אך פגעה בצרפתים "חפים מפשע". היהודים נפגעו עמוקות מדבריו, ובצדק, אבל האמירה הכילה רמז לבאות: אפשר לסבול טרור, כל עוד הוא לא מופנה נגד צרפתים. כך היה גם בפיגועי שנות ה־90, כשהסיבה היתה מלחמת האזרחים באלג'יריה. 

אחר כך הגיעה מתקפת הטרור בינואר השנה. תחילה אירע הטבח במערכת השבועון הסאטירי "שארלי הבדו". לכאורה שוב היתה סיבה: פיגוע נגד עיתונאים שהעזו לצחוק על הנביא. יומיים לאחר מכן בוצע הפיגוע במרכול היהודי "היפר כשר". מיליונים יצאו לרחובות כדי למחות על הפגיעה בערכי חופש הביטוי (בפיגוע בעיתון) ועל האנטישמיות (בפיגוע במרכול), אבל הצרפתי הממוצע לא היה על הכוונת. או כך לפחות רצו לחשוב אלה שטמנו את ראשם בחול. 

ואז התרחשו אירועי יום שישי ה־13, והקונספציה קרסה לחלוטין. הטרוריסטים סימנו את תיאטרון בטקלאן, שאליו באים בני כל הגילים כדי להאזין למוסיקה; הם תקפו גם את בתי הקפה והמסעדות ברבעים ה־10 וה־11, ובינינו, מי בפאריס לא יושב בבתי קפה? וכדי להמחיש עד כמה הפיגועים בוצעו באופן עיוור, כך שכל אחד היה עלול למצוא עצמו על הכוונת, באו הפיצוצים באיצטדיון סטאד דה פראנס. לשם באמת הולכים כולם, כולל מוסלמים ואפריקנים רבים.

צרפת נדהמה לגלות את כתובת הענק על הקיר. הג'יהאדיזם חיפש את ההזדמנות הראשונה להכות. היכן שאל־קאעידה נכשל הצליח ארגון דאעש, שהפך לאימת המולדת ואפילו הצליח להביא לכיבוי אורות במגדל אייפל למשך שלושה ימי אבל. "צריך להבין את מה שאנחנו לא מבינים", כתב השבוע הסופר הצרפתי רובר רדקר בשבועון הצרפתי החשוב "לה פואן", "להכריז כי העוולות האלה הן לא מובנות ואבסורדיות - פירושו לשייך אותן לניהיליזם. אלא שזו התרבות שלנו שהפכה ניהיליסטית, שמייצרת ריקנות שמרוקנת את המציאות מתוכן". מנגד, הוא כותב, "הטרוריסטים פועלים במרחב שיש לו דרך. הם לא פועלים בריקנות או ללא מטרה. הם משוכנעים כי על ידי הרצח והקורבן הם מזרזים את הגעת הטוב. ההלם של הציביליזציות במלחמה הזו, שאותה מובילים האיסלאמיסטים נגד אירופה, הוא ההתגלמות הברורה ביותר של התנגשות בין שני מרחבים ושתי היסטוריות... עבור צד אחד, האלימות היא חלק מהמציאות וזוכה ללגיטימציה מלאה, ועבור הצד השני היא בלתי מובנת. התוקפים והקורבנות חיים שניהם במרחב ובזמן שאינם זהים".

אין ספק שהצרפתי היום אינו מבין מהיכן נחתה עליו מכת הטרור. כיצד צרפת, מולדת זכויות האדם שקידמה מהגרים בכל תקופה בהיסטוריה, דווקא היא משלמת את מחיר הג'יהאד הפועל בקרבה, מעשה ידי נכדיהם של המהגרים שהגיעו ממדינות המגרב בשנות ה־60.

 

פאריס מתקשה להתאושש // צילומים: רויטרס, אי.אפ.פי

 

אפוקליפסה מחר 

הסתובבתי השבוע הרבה בפרברים הצרפתיים. ביקרתי באברי־קורקורון, במסגד שבו התפלל עומאר איסמעיל מוסטאפי, שפוצץ את עצמו באולם בטקלאן כדי להרוג כמה שיותר צופים. שוחחתי עם מתפללים במסגד. קארים, גבר בן 40, ביקש להסביר לי את מה ששמעתי מכל מוסלמי בצרפת השבוע. "מה שעושים הג'יהאדיסטים זה לא האיסלאם", אמר, אבל כמו כולם הוסיף שתנאי החיים והקליטה של אותם צעירים בני מהגרים דחקו אותם לקיצוניות שמציעים ארגונים דוגמת דאעש. את האמירה הברורה שטרור הוא טרור, בכל מקום בעולם, לא שמעתי ממנו.

נכון, רוב מוחלט מקרב המוסלמים שעימם שוחחתי בצרפת גינו את הטרור; אך הם סירבו להכיר בהסתה במסגדים, ובעיקר חיפשו תירוצים. זו הסכנה. אף אחד כאן לא רוצה להכיר במלחמת דתות, אף שבקתדרלה של סן דני, שממנה היה אפשר להשקיף על הפשיטה שלשום, בוודאי נזכרו בימים אפלים שבהם נוצרים ומוסלמים טבחו זה בזה. בדיוק מהתחושה הזו צרפת מעוניינת להימנע. זו גם הסיבה שהרפובליקה תתאכזב מאוד אם החזית הלאומית, בראשות מארין לה פן, תנחל הישגים מרשימים בבחירות האזוריות בחודש הבא. במובן מסוים, הדבר יממש את התחזית של הסופר הצרפתי מישל וולבק בספרו "כניעה"; הכיוון: עימות חזיתי ברחובות פאריס בין הימין הקיצוני לפעילי הג'יהאד. אפוקליפסה מחר.

ביום ראשון ביקרתי בכיכר הרפובליק. בין הצרפתים הרבים באזור ישבה ואלרי, צעירה שאחזה בידה ורד. היא נראתה עצובה מאוד. שתי צעירות שלמדו איתה בסורבון הגיעו להופעה בתיאטרון בטקלאן הסמוך. גם היא היתה אמורה ללכת, אבל חשה ברע ונשארה בבית. ביום שישי, מצמרר כעת לחשוב, היא קינאה בהן.

"זאת לא פאריס שלנו", אומרת לי ואלרי, שלומדת ספרות ושואפת לעבוד כמורה, "חינוך הוא דבר חשוב. בעקבות הפיגועים אני רוצה ללמד דווקא בפרברים הקשים. אני לא רוצה שצעירים נוספים ילכו בדרכו של ארגון כמו דאעש. אני רוצה ללמד ילדים מכל הדתות את ערכי הרפובליקה החילונית שלי, המכבדת דתות".

 את חושבת שצרפת תנצח במאבק הזה?

"היום אני כבר לא יודעת", היא אומרת, "אתמול היתה לי תשובה. אתמול אפילו לא היתה לי שאלה". כמו צעירים רבים, היא מבולבלת.

הקבוצה שמסביבנו מתחילה לשיר: "בטקלאן עוד נשוב", "סטאד דה פראנס עוד נשוב". פתאום נשמע פיצוץ חזק, ובהלה אוחזת בכיכר. ואלרי נעלמת. הקהל משוכנע שמדובר בפיגוע. לא הרחק ממני אני רואה עגלת תינוק מיותמת; ההורים לקחו את הילד ונסו על נפשם. זו המציאות החדשה בצרפת 2015. בהמשך רק בודדים שבו למקום. אז מה אם מדובר רק בתעלול לא מוצלח של צעירים, שמשום מה בחרו לשחק בנפצים דווקא בימים רגישים שכאלה?

הצרפתים מבולבלים. צעירה באחת מזירות הפיגועים // צילום: אי.פי

 

מי מזג את הרעל? 

מארק, 50, הוא חבר מועצת הפרבר היוקרתי ניי. הפרבר הזה, שבו כיהן הנשיא לשעבר ניקולא סרקוזי כראש העיר, הוא אמיד ויוקרתי - בדיוק ההפך מסן דני. בסופי השבוע התושבים המקומיים אוהבים לפקוד את המסעדה האיטלקית המוצלחת "ליביו", שבקהל הסועדים בה אפשר למצוא גם יהודים רבים. מארק הוא אחד מהם.

פייר אינוצ'נטי, נכדו של מייסד המסעדה, היה חבר טוב של מארק. ביום שישי, בשעה 20:45, העלה פייר לרשת תמונה מהופעת הלהקה איגלז אוף דת' מטאל, שאליה הלך עם חברו הטוב שטפאן. בעתיד היה אמור לקבל את המפתחות לניהול העסק המשפחתי, במשותף עם אחיו שארל. זה כבר לא יקרה. "איבדתי חבר", אומר לי מארק, שמתקשה להסתיר את צערו, "סירבנו לראות את המציאות כפי שהיא. אני מקווה שכעת הצרפתים מבינים, אבל אני לא יכול להגיד שאני באמת בטוח".

עברתי השבוע ליד המסעדה בשעת ערב. בדרך כלל צריך להמתין דקות ארוכות כדי לקבל שולחן. המקום היה סגור. זרי הפרחים בכניסה העידו על מה שקרה. ניי נתפסת כמנותקת מהשטח, כפלנטה נפרדת ומרוחקת מהצרות, אבל גם היא נפלה קורבן לאש הג'יהאד. במסעדת "ליביו", אחד הסמלים של הפרבר, האבל נמשך הרבה יותר משלושה ימים. 

נזכרתי בביקורי גם במארק אחר - מארק טרבידיק, שופט צרפתי המתמחה בטרור. השבוע החלו לראות בו נביא זעם, לאחר שצפה מראש את הפיגועים הקרובים. "הפכנו לאויב מספר אחת של דאעש", אמר בראיון ב־30 בספטמבר, "צרפת היא המטרה הראשית של הטרוריסטים". אחרי הפיגועים הפך למרואיין מבוקש והתארח באולפני כלי התקשורת כבר משבת בבוקר. הוא עדיין פסימי. לדעתו, זו רק ההתחלה. "יש לצפות לפיגועים נוספים", הוא אומר, "נכנסנו לעימות עם מחבלי דאעש, שלא מצפים מן הסתם לסיום התקיפות בסוריה. צרפת תכה בהם חזק יותר, והארגון יגיב בעוצמה רבה יותר בכך שיבצע פיגועים נוספים על אדמתנו. מעתה והלאה זו הלוגיקה שבתוכה אנחנו פועלים".

השופט טרבידיק מברך על החלטת הנשיא הולנד להכריז על מצב חירום בצרפת, צעד נדיר וחריג שהונהג לראשונה ב־1955 בעקבות מלחמת אלג'יריה. אבל הוא מבקש לא להגיב בהגזמה. "אנחנו מסתכנים בדחיפת מוסלמים מתונים לעבר רדיקליזציה בטוחה בגלל המחשבה שהם נרדפים", הוא אומר, "את זה בדיוק ביקש אל־קאעידה לעשות אתמול, ודאעש - היום".

טרבידיק סבור כי צריך להחליף דיסקט. הלך הרוח בארצו מעורר בו כעס רב, וקשה להאשים אותו. לא ייתכן, לדבריו, שבצרפת יפחדו לדבר על מלחמה ויעדיפו לדבר על "כוחות שלום"- ואז יופתעו מההישגים של דאעש. רק לאחרונה, הוא מזכיר, הם הפילו מטוס בסיני, ביצעו פיגוע בביירות ומייד אחרי זה יצאו למתקפת הטרור בבירה. 

בתקשורת הצרפתית שאלו את טרבידיק אם לדעתו צרפת צריכה לחשב מסלול מחדש במדיניות החוץ שלה. "הסיפור הוא להכתיב לכמה מדינות את המינימום הנדרש", ענה, "ואני חושב בעיקר על טורקיה, בגלל היחס האמביוולנטי שלה לדאעש. באופן רחב יותר, הייתי אומר שצרפת איבדה מאמינותה ביחסים שלה עם ערב הסעודית. אנחנו יודעים היטב שהמדינה הזו במפרץ היא שמזגה לכוס את הרעל שנקרא ווהאביזם (פירוש האיסלאם ככתבו וכלשונו; ב"ב). הפיגועים בפאריס הם רק חלק מהתוצאה. להכריז על מלחמה באיסלאם בזמן שאתה לוחץ את ידו של המלך הסעודי, זה כמו לומר שאנחנו נאבקים בהיטלר ובמקביל להזמין אותו לשולחן".

הזדמן לו לחקור צרפתים רבים ששבו מסוריה. אולי זה הבסיס לפסימיות. "במשך שלוש שנים איפשרנו למפלצת הזו לגדול", הסביר בראיון, "ארגון דאעש חלם רק על דבר אחד: לתקוף את צרפת. הם יפעילו את כל האמצעים כדי לבצע את זממם. החשוד האחרון שהיה במשרד שלי, באמצע חודש אוגוסט, הודה שהתבקש לבצע פיגוע במהלך הופעת רוק. כשרואים את רמת הארגון של הפיגועים מבינים כי מדובר במקצוענים, בלוחמים שנשלחו כדי להילחם בנו. אני חושב שאם היום יבקש האמיר של המדינה האיסלאמית מתנדבים כדי לבצע פיגועים בצרפת, 200 ידיים יורמו לאוויר. במשך עשר שנים לא עשינו דבר. לא עשינו דבר בבתי המעצר. גם לא פעלנו ברשת ונתנו לחומר להגיע לכל בית על מנת שילד בן 12 יוכל לצפות בסרטונים של ג'יהאדיסטים". 

רבים היום בצרפת משוכנעים כי מהומות 2005 היו המבוא למה שקורה כעת. צרפת לא הגיבה בעוצמה על מעשי הפורעים מהפרברים. היא הניחה לכל אותם עבריינים צעירים לפעול בנחת. שרת המשפטים הנוכחית, כריסטיאן טובירה, מאמינה במדיניות רכה כלפיהם. עובדה שאחד המחבלים שפוצץ עצמו, עומאר מוסטאפי, ביצע 8 פשעים בשנים 2010-2004 ולא ישב אפילו יום אחד בכלא. 

"זו לא פאריס שלנו". שליחנו בפרברי הבירה הצרפתית, השבוע // צילום: יוני ריקנר

 

לא לתת להם לנצח

תכירו גם את אריק, עורך דין בעל 20 שנות ניסיון. אני מדבר איתו בבית קפה בפאריס ברובע ה־17. אני סופר 11 שולחנות, מתוכם 10 ריקים. אריק, המתמחה בליטיגציה, לא אהב את הרפורמה בחוקה שהציע הנשיא הולנד ביום שני בכינוס המיוחד בארמון ורסאי. "מה אתה רוצה להגיד", הוא שואל, "ששמונה מפגעים יכולים לשנות את החוקה ההיסטורית שלנו, שנכתבה בהשראת הגנרל דה גול? צריך פרופורציות. יש גבול למה שג'יהאדיסטים יכולים לעשות. הם רוצים לשנות את צרפת. תסתכל מסביבך. סגרנו השבוע בתי קולנוע, מוזיאונים ובתי ספר. שיחקנו לידיהם. זה בדיוק מה שהטרור רוצה. הניצחון על דאעש הוא לא רק התקיפות בסוריה. הצלחה במלחמה היא ניהול חיים רגילים, בלי ליפול לפסיכוזה".

הוא עצמו לא מתכוון לשנות דבר בחיי היומיום. "צריך להמשיך הלאה. אני חושב שהשיגרה היא המפלט הטוב ביותר של האדם, ואני מקווה שצרפת תחזור אליה במהרה".

התגוררתי בפאריס 16 שנים. תמיד ראיתי אותה מאושרת וצוהלת - גם אחרי הפיגועים, אפילו אלה הקשים בינואר האחרון. אז, כשהציבור התבקש להגיב על הטרור, הוא עשה זאת במצעדים, בשירה ובגאווה. הפעם זה היה שונה. שלושת ימי האבל וההכרזה על מצב החירום השאירו את הצרפתים בבתים. 

קשה להאמין שצרפת תצא מזה מהר. פיגועי יום שישי, 13 בנובמבר, הותירו צלקת מכוערת בפניה של הארץ הקסומה הזו. כבר שנים ארוכות היא המדינה המתוירת בעולם, אבל השבוע נרשמו ביטולים כמעט בכל יעד תיירותי אפשרי. מי שהצילו את המלונאים היו העיתונאים.

"הם רוצים לשנות את צפרת". מאבטחים בפאריס // צילום: אי.פי

 

המרוויח הגדול - פוטין 

כמו בכל דבר בחיים, גם כאן יש מנצחים ומפסידים. למנצח הגדול של השבוע קוראים ולדימיר פוטין. האיש שיצא למלחמה באוקראינה וסיפח את קרים, שראה את המערב מתנפל עליו ואת הסנקציות הכלכליות הקשות שהופעלו נגדו. 

רק לפני שבועיים דאעש הפיל מטוס רוסי בסיני, ופוטין נראה על הקרשים. אבל הוא הימר על הקלף הרוסי בסוריה, ובכך ביצע מהלך חכם מאין כמוהו. פתאום צרפת, שיצאה נגדו ואפילו סירבה למכור לו אוניות מלחמה, הופכת לבעלת בריתו במלחמה בדאעש. את מה שאוקראינה לקחה, נתנה סוריה. הפיגועים בפאריס הצליחו לעשות את הבלתי אפשרי כמעט: להפוך את פוטין ליקיר המערב, ולכבות - גם אם זמנית - את האור במגדל אייפל.

אבל האייפל נדלק בשנית, מואר בצבעי הטריקולור. "אנחנו לא כאלה פטריוטים בצרפת", אומרת לי קרולין דלאז, עיתונאית צרפתייה שעבדה בישראל, "הדגל אצלנו נחשב מיושן, חוץ מבמגרשי הכדורגל". דאעש החזיר את הדגל לאופנה. צרפת במלחמה, ובמלחמה לפני הכל, מוציאים את הדגל. הטרור גרם לצרפתים להיות שמחים פחות, אבל פטריוטים יותר.

זה היה שבוע סוער ומטורף בפאריס. חשבתי על כל מה שראיתי ושמעתי. על אלה שעד כה ניסו למצוא הצדקה לאלימות בפרברים, להבין את המפגעים ולספק סיבה לטרור, כאילו הייאוש מצדיק הרג. חשבתי על ההומניזם שבו הצרפתים כה גאים. בין טקס לטקס, בין תקרית למצוד, עברתי ליד קפה דה פלור. חשבתי על אלבר קאמי, חתן פרס נובל לספרות, שכל כך אהב לשבת שם בגדה השמאלית. וחשבתי על הדברים שכתב בספרו המופלא "הדבר", שנראים נכונים מאי פעם:

"כשפורצת מלחמה האנשים אומרים, 'זה לא יימשך זמן רב, זה טיפשי מדי'. אמנם אין ספק שמלחמה היא דבר טיפשי מדי, אבל זה לא מונע ממנה להימשך זמן רב. הטיפשות לא מוותרת לעולם. לולא חשב האדם רק על עצמו, היה משגיח בזה. מן הבחינה הזו היו בני עירו כמו כל בני האדם.

הם חשבו על עצמם, ובלשון אחרת, הם היו הומניסטים: הם לא האמינו במגיפות. המגיפה אינה לפי שיעור מידתו של האדם, לכן הוא אומר לעצמו שאינה דבר ממשי. חלום שיחלוף. אבל לא תמיד הוא חולף. ומחלום רע לחלום רע, האדם הוא שחולף. ובראש ובראשונה ההומניסטים, מפני שלא נקטו אמצעי זהירות".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו