בשמונה וחצי בערב עזב רב-נגד פ' את הבסיס לחופשה של 24 שעות. נסע הביתה, באוטובוס. הוא בן 48, אומרים לנו שהוא הלוחם המבוגר ביותר במערכת הביטחון. אולי מהלוחמים המבוגרים בעולם. פ' הוא צלף שמשרת בימ"מ, יחידה משטרתית מיוחדת ללוחמה בטרור, כבר 25 שנה. הוא נשוי ואב לשלושה, ומשפחתו לא הצליחה לראותו שבוע שלם בבית מאז שהקים אותה. המומחיות שלו מתבטאת בחיסול מפגע ממרחק רב. המספר הרשמי מדבר על 700 מטר, אבל שלא לציטוט ולייחוס, הוא כבר עשה זאת גם ממרחק גדול בהרבה. פ' הוא מרואיין גרוע. הוא מביט בך בעיניו הירוקות ורק מבקש שלא יבליטו אותו יותר מדי. "אנחנו עושים את מה שמבקשים מאיתנו לעשות, לא יותר, בטח שלא פחות". לא רגילים כאן לזרקורים, זה ממש לא הקטע שלהם, אבל תן ל-פ' מטרה לפגוע בה ממרחק עצום, והוא קם לחיים. בכל זאת, יש חיסול מיוחד שאתה זוכר בקריירה שלך כצלף? זה הרבה אצבע על ההדק. "אני לא הולך לישון עם פנים, כמו שאף אחד מהלוחמים והצלפים לא הולך לישון איתם. אנחנו מקצוענים". "פלוגת האגרוף", כך כונתה היחידה בימיה הראשונים בשלהי 1974. ועדת חורב, שהוקמה בעקבות הפיגוע הרצחני בבית הספר במעלות במאי אותה שנה (שבו נהרגו 24 תלמידים), המליצה להטיל את הטיפול באירועי טרור על המשטרה. כדי להקים את היחידה הושאל מצה"ל סא"ל אסף חפץ, והוא היה מפקדה הראשון. היחידה המובחרת החדשה החלה לפעול כמעין סיירת של משמר הגבול, ואימוניה כללו תורה בסיסית של לוחמה בטרור. משיקולים אסטרטגיים היא התמקמה תחילה במתחם נתב"ג. זמן קצר לאחר מכן שונה שמה לימ"מ - יחידה משטרתית מיוחדת ללוחמה בטרור. בהמשך נחקק "חוק הימ"מ" והוגדר ייעודה: יחידה לאומית לחילוץ בני ערובה ולחימה בטרור, טיפול בפח"ע (פעילות חבלנית עוינת) וסיוע בטיפול בפשע חמור. בתחילת הדרך שירתו ביחידה 68 לוחמים בשירות סדיר. כיום אופי השירות שונה, ומתקבלים אליה רק אנשי קבע - צעירים בעלי רקע פיקודי בצה"ל, עם השכלה של 12 שנות לימוד לפחות. הם עוברים גיבוש מפרך ושישה שלבי מיון מפרכים. את שירותם ביחידה הם מתחילים נטולי דרגות, ללא קשר לניסיונם ולדרגתם בצבא; יש בהם גם קצינים שהשתחררו מצה"ל בדרגות סרן ורב סרן. מי שעובר את המיונים מגיע לקורס הבסיסי, האורך שבעה חודשים: שלושה חודשים של הכשרה בסיסית - כושר קרבי, קרב מגע, התמקצעות בכלי נשק ייעודיים, לוחמה במבנה; ועוד ארבעה חודשים של לימוד ותרגול אמצעים מתקדמים, כולל עמידה במצבים מנטליים מתקדמים. הביקוש ליחידה, מספרים לנו, עצום: יש כ-1,000 מועמדים בשנה, מתוכם רק 20 יסיימו את מסלול ההכשרה. לאחריו מחולקים הלוחמים לדרגות התמחות שונות, על פי מבדקים שעברו במהלך הקורס. יש בימ"מ לוחמים שתפקידם פריצה למבנים ויצירת מגע עם האויב; צלפים עם מיומנות בכל התחומים, כולל ירי מדויק ממסוק (תיק הפעולה האישי של צלף כולל ציוד במיליון שקלים); מומחי חבלה וסילוק פצצות; "קופים" - לוחמים המומחים בסנפלינג ובטיפוס, בין השאר ממבנים גבוהים (הם התאמנו, למשל, במגדלי עזריאלי); מומחים בציוד ממוכן, כמו אופנועים וכלי רכב אחרים שמסייעים בהשתלטות ובנטרול מצבים שונים; וכלבנים, שמתמחים בהפעלת כלבי תקיפה בדומה ליחידת "עוקץ" הצבאית. הכלבים, אגב, נרכשים מחוות גידול ייחודית בהולנד, מחיר כל אחד כ-30 אלף שקלים. מרביתם משרתים בימ"מ שבע-שמונה שנים, והדבר העיקרי שמאפשרים לנו לומר עליהם הוא כי הם מיומנים בפעולות נטרול אלו ואחרות. האגף הטכנולוגי ביחידה שוקד כל העת על פיתוח אמצעים שונים של שליטה, בקרה וקשר. זו היחידה המתקדמת בעולם ברובוטיקה; הרובוטים שפותחו כאן מסוגלים לשאת נשק, לפנות מוקשים ומטענים ועוד. הקייטרינג מחכה - בכל שעה המפגש עם הלוחמים, בבסיס היחידה במרכז הארץ, מאפשר הצצה נדירה לישראל אחרת. לקבוצה של אנשים מובחרים, שהשירות וההקרבה הפכו עבורם מקצוע ודרך חיים. הציוד שבו הם משתמשים מושקע, וניכר שמערכת הביטחון משקיעה בהם את המירב, אם כי קצין ההדרכה, רפ"ק צ', מסביר שגם למירב יש גבול. לא מעט מהלוחמים נמצאים כבר בסוף שנות הארבעים לחייהם, ותנאי השירות לא משהו. לרובם המוחלט אין רכב אישי צמוד, כזה שיש לקציני מנהלה רבים בצבא ובמשטרה כעניין שבשגרה. גם מחדרי המגורים, שבהם הם ישנים לפחות שני לילות בשבוע, אפשר היה לצפות ליותר: בכל חדר ארבע-חמש מיטות, טלוויזיה פשוטה, ולפעמים - לא תמיד - מקלחת צמודה. מצד שני, הם אומרים שהאוכל מצוין, שהשף הפרטי ממש מפנק אותם. מדובר בשף שעבד במלון גדול, גויס למשטרה, עבר הכשרה מיוחדת, וכיום הוא מתפעל את צוות המטבח. כשהיחידה מוקפצת לפעילות, וזה קורה מאות פעמים בשנה, לא משנה מתי היתה הארוחה האחרונה - הקייטרינג שלהם מחכה להם כי לא נלחמים על בטן ריקה, ולא משנה אם זה בעזה, בערי הגדה או בפעילות נגד פשע חמור. אולם הספורט הוקם לפני כמה שנים מתרומה של אחת הקהילות שתומכת בוועד למען החייל. את רצפתו מכסים מזרנים שמיועדים לקרבות מגע, זה חלק בלתי נפרד מהאימונים. חדר הכושר מדהים במכשור שיש בו, וכשמביטים בקצינים ובלוחמים מבינים שעושים בו שימוש יומיומי. שבוע שגרתי עובר עליהם באימונים, כל הזמן. אין יום שהיחידה לא מתאמנת. חלק ניכר משטח הבסיס מוקדש למבנים שונים שבהם מתאמנים בלחימה בשטח בנוי. כל האפשרויות נמצאות כאן, לפי מודלים שראו בשטח בשנים האחרונות. צריך להיכנס לג'בליה? יש מבנה מתאים. המודיעין הצבאי מספק את הנתונים, וכך ניתן להכין את המודל. לעיתים אין בדיוק זמן לזה, והמודיעין מתקבל בשטח, תוך כדי תנועה. אגב, באימונים משתמשים הרבה בכדורי צבע כדי לנתח את הפגיעות ולאפשר תחקור מקיף של כל אימון. מצלמות פזורות במבנים, כך שאפשר לנתח את הביצועים ולתקן את מה שצריך. כל לוחם נושא פק"ל ששוקל 30 ק"ג לפחות, לעיתים גם 40, וזו הסיבה לכך שיש לא מעט פציעות שמזכירות פציעות של ספורטאים, בעיות ברכיים ורצועות, פריקת מפרקים. אז יש להם פיזיותרפיסט צמוד שמטפל בהם. בקיצור, ברמת הלוחם, המערכת משקיעה את המירב. ברמת התנאים, קצת פחות. הרבה פחות. אבל הם לא מקטרים. מסתדרים עם מה שיש. "קל אנחנו לא אוהבים" במטווח שלושה צלפים שוכבים על הקרקע. הם צריכים לפגוע בביצה שמרוחקת מהם 100 מטר. כל אחד מהם יורה ירייה אחת. שלושתם פוגעים בול. במקרים נדירים יש הזדמנות לירייה שנייה, כאן לא עובדים על נדירות. משמח לראות יחידה שלא מוציאה שם רע לחלטורה: לא מכירים כאן את המילה הזאת. בחזרה ל-פ', הצלף. משהו בשפת הגוף שלו משדר משהו אחר, קפיצי. הוא אחד שבאמת לא חושב על זה, אבל הוא לוחם אמיתי. יש בו רוגע ותחושה של שיקול דעת, שאולי מאפיינים לוחמים שמקצועם הוא לשגר מחבלים לעולם הבא בשקט ובדייקנות. בירייה אחת. החברים שלו מספרים שב"עופרת יצוקה" ביקש רשות להיעדר לשעה קלה מכוננות כדי לבקר את בנו, לוחם גולני, שנפצע ברצועה. הוא נסע לראות אותו, וחזר מיד ליחידה. פ' עלה לארץ מצרפת ב-1977. את שירותו הסדיר עשה בצנחנים, ולימ"מ נחשף בעת פעילות מבצעית בלבנון. "כחייל השתתפתי באבטחה של היחידה, כשיצאה לחסל מישהו בלבנון. אמרתי לעצמי: לפה אני רוצה להגיע. אחרי השחרור הייתי חייב לחכות שנה, כי אז היה גיוס ליחידה רק פעם בשנה. וזהו, מאז אני פה. 15 שנה הייתי לוחם, בעשר השנים האחרונות אני צלף". הוא חובש כיפה, התחזק רק בשנים האחרונות. לא, זה לא מפריע לו לצאת לפעילות בחגים ובמועדים, אין לו שום בעיה עם זה. מתברר שיש ביחידה עוד דתיים, וגם חרדים. אם צריך, הם נוסעים ועובדים בשבת בלי מחשבה שנייה. אם אפשר, הם נשארים במקום שבו הסתיימה הפעילות ומחכים לצאת השבת. פ' כבר עבר כאן שמונה מפקדים, וזה המון ביחידה שהיו לה בסך הכל 13 מפקדים מאז הקמתה. בשנות פעילותו ביחידה קיבל שני צל"שים, הוא מסרב בתוקף לספר על מה ולמה. "צניעות, אני מבקש שתכתוב הכל בצניעות". החברים מספרים שעד היום הוא כועס כשיש מבצע ולא מקפיצים אותו. אם פ' היה חייל, דובר צה"ל והאתוס הצבאי של העם שלנו היו עושים ממנו סוג של גיבור, סמל. אבל הוא שוטר, ולמשטרה אין יחסי ציבור מי יודע מה. אז אף אחד לא יודע. אנחנו שואלים את ראש תחום סילוק פצצות (ס"פ), רס"מ א', איך אפשר לקיים משפחה נורמלית עם עבודה כזאת. "המשפחות מבינות. האישה יודעת ומפרגנת. בסך הכל היא מאפשרת לי לעסוק במה שאני אוהב ומקריבה המון, כל עול הבית והמשפחה נופל עליה. אנחנו גרים במרכז הארץ. שנייה אחרי שאנחנו נכנסים לאוטו ויוצאים לכיוון הוריי בחדרה אני מקבל קריאה מהיחידה להגיע. אני מסובב את ההגה, חוזר לחניה, מוריד את האישה והילדים ומגיע לאן שאמרו לי. קל זה לא, אבל כנראה שקל אנחנו לא אוהבים". לוחמים ביחידות דומות בעולם משתחררים בגיל 45. אצלנו זה לא יכול לקרות, כי גיל הפרישה מהמשטרה הוא 57. לוחמי הימ"מ מתחייבים לחוזה ראשוני של שלוש שנים אחרי סיום הקורס, אבל כל חמש שנים מחדשים חוזה. ההתמדה מדהימה - לפחות 90 אחוז מהלוחמים נשארים לכל הפחות חמש שנים. על השכר כדאי שלא נדבר. הם זוכים אמנם לכל מיני תוספות סיכון ומקצועיות, אבל המערכת היתה יכולה להשתדל יותר. בצה"ל לא מפרגנים בקלות היתרון של היחידה למלחמה בטרור על היחידות המובחרות של צה"ל הוא בהיותה אורגנית. יש לה כל מה שהיא צריכה, מ-א' ועד ת', בתחומי הבסיס שלה. כשסיירת מטכ"ל מגיעה לפעולה, היא נדרשת לחבירה ליחידות אחרות, לעיתים גם לגיוס אנשי מקצוע ממערך המילואים. היערכות כזו דורשת זמן, וזמן עשוי להיות קריטי. על אף שגילם הממוצע של לוחמי היחידה לפעמים כפול מזה של לוחמי הסיירות, הם עדיין נותנים להם בראש בכל בוחן קרב כמו ירי. בשבוע שעבר, אגב, זכו במקום הראשון בתחרות ירי באקדח של מפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי. זה קורה להם הרבה. בצה"ל לא ממש מפרגנים לימ"מ. לא פעם בעבר הכריעו שרי ביטחון לטובת סיירת מטכ"ל, גם כשמאפייני הפעולה דרשו את הביצוע של הימ"מ. קחו את פרשת המשט, למשל. היו שאמרו שההשתלטות על הספינה היתה צריכה להתבצע על ידי הימ"מ, ולא על ידי השייטת. קצין ההדרכה של היחידה, צ', דווקא מסביר שלא: "אנחנו לא בקטע של ים, זה לא המקצוע שלנו. אין לנו ניסיון בזה. חיל הים מטפל בים. כך היה וכך צריך להיות בעתיד. יש לי הרבה כבוד ללוחמי השייטת, הם סופר-מקצועיים ומקצוענים והם הכי טובים בתחומם. זה לא בריא שאנחנו נטפל בכל מקרה שיש כי חייבים להתמקצע. אנחנו מקצועיים במה שאנחנו צריכים, ולוחמי השייטת מקצועיים במה שהם צריכים". אני שואל אותו מדוע נבחרה סיירת מטכ"ל לבצע את ניסיון החילוץ של נחשון וקסמן ז"ל, ולא הימ"מ. הרי זה אירוע עם בן ערובה, זאת המקצועיות שלכם. "אל תכניס אותי לזה", הוא אומר, "זה לא התחום שלי לעצב מדיניות ולהחליט מי עושה מה. בשביל זה יש דרגים גבוהים. כשמחליטים שאנחנו נבצע, אנחנו יוצאים לשטח, נקודה". ובכל זאת, למה הם לא בחרו בכם- "אני לא יודע, לא הייתי פה אז, וגם אם הייתי יודע לא הייתי אומר לך. זה לא תפקידי להעביר ביקורת על דרגים גבוהים ממני". מפקד היחידה, נצ"מ ב', לא אוהב עיתונאים ולא משוגע על תקשורת. הוא שנה בתפקיד, הגיע מהצבא עם ניסיון מרשים. בין היתר שירת בשלדג, ובתפקידו האחרון פיקד על 669. הוא משתתף עם חניכיו בחלק ניכר מהאימונים. לדבריו, אינו לוחם מיומן כמוהם, "אבל אני לא מפסיק ללמוד". אחד הדברים שהביא איתו הוא שיתוף פעולה עם היחידות המובחרות של צה"ל, בהן גם סיירת מטכ"ל. מקיימים אימונים משותפים, שואבים ידע אלה מאלה ומנסים להפיק כמה שיותר. ב' מסביר שהימ"מ לא בתחרות עם שום יחידה אחרת, היא פשוט מתמקצעת בתחומים מאוד ברורים ומוגדרים. לא הוא האיש שידבר על פוליטיקה בין יחידות ומאזני כוח בין מפכ"ל לרמטכ"ל, או בין שר ביטחון לשר לביטחון פנים. אפשר להתרשם שהעניין באמת לא מזיז לו, הוא לא כאן בשביל זה. שאלה על עתידו במשטרה ו/או חזרה לצה"ל לתפקיד בכיר יותר לא מוציאה ממנו אפילו גיחוך. "תאמין לי או אל תאמין, אין לי שום מחשבות על קידום אישי. אני יודע שבאווירה של היום זה מאוד נוח לכם, העיתונאים, לשאול את זה. אבל אני שמח לאכזב אותך". • המצור על ביתו של עוזי משולם, 10 במאי 1994: הרב משולם מתבצר עם חסידיו בביתו ביהוד, על רקע דרישתו לגלות מה עלה בגורלם של "ילדי תימן". במהלך המו"מ יורה אחד מחסידיו על מסוק משטרתי, וצלפי הימ"מ הורגים אותו. השוטרים פורצים לבית ועוצרים את הרב ו-11 מחסידיו. • חיסול האחראי לפיגוע במלון פארק, 5 באפריל 2002: קייס עדואן, בכיר חמאס שהיה אחראי לפיגוע במלון פארק בנתניה ולמותם של 77 ישראלים, מתבצר בבית בכפר טובאס עם עוד חמישה מחבלים חמושים. כוחות של צה"ל והימ"מ מכתרים את הבית ופותחים באש. במקום מתפתחים חילופי אש כבדים. צלפי הימ"מ הורגים שניים מהמחבלים, וטנקים של צה"ל מפגיזים את הבית. לאחר קרב של 12 שעות הורס דחפור משוריין את הבית. גופות המחבלים מתגלות מתחת להריסות. • חיסול ראש הזרוע הצבאית של חמאס בחברון, 21 ביוני 2003: לאחר מאמץ מודיעיני של שנתיים מתקבל מידע מדויק על מיקומו של עבדאללה קוואסמה, ראש הזרוע הצבאית של חמאס באזור. קוואסמה אחראי למותם של 52 ישראלים בפיגועים, ונחשב בכיר המבוקשים בגדה. כוח של הימ"מ מקיף את הדירה שבה הוא שוהה בחברון, וכשהוא יוצא מהבית הוא מתבקש לעצור. הוא מנסה לפתוח בירי, נורה ונהרג. • הריגת המחבל מקיבוץ מצר, 4 באוקטובר 2003: המחבל שרצח בנובמבר 2002 חמישה ישראלים בקיבוץ מצר והוגדר כמבוקש מספר אחת בשטחים, מאותר במחנה פליטים בטול כרם. לוחמי ימ"מ אורבים לו, וכשהוא מגיע למקום, מלווה במאבטחים חמושים, פותחים לעברו באש. בתום קרב קצר מטווח קרוב הוא נהרג. • ההשתלטות על בתי משפחת אל-חרירי, 2 בנובמבר 2004: לוחמי ימ"מ, ועימם 150 שוטרי מרחב העמקים, פושטים באום אל-פחם על שלושה מבתי משפחת אל-חרירי, ממשפחות הפשע הגדולות בצפון. בפשיטה נמצאו אקדחים, תחמושת וסמים. • חיסול ראש התנזים בשכם, 13 בדצמבר 2006: מכונית ובה מסתערבים של הימ"מ חוסמת את המכונית שבה נוסע ראש התנזים בשכם, מוחמד רמאחה. רמאחה ועוזרו, שנמצא עימו ברכב, מנסים להימלט. רמאחה נהרג, עוזרו נפצע קשה. • חיסול מפקד עז א-דין אל-קסאם בחברון, 28 במאי 2009: כוח של צה"ל והימ"מ מכתר את ביתו של עבד אל-מג'יד דודין, ולוחמי הימ"מ הורגים אותו.
* * *
מאוטובוס האמהות ועד עוזי משולם
רבות מהפעולות שביצע הימ"מ נותרו חסויות. אלה כמה מהבולטות שפורסמו
• אוטובוס האמהות, 7 במארס 1988: שלושה מחבלים מהפתח, שחדרו יומיים קודם לכן ממצרים, משתלטים על אוטובוס שהסיע עובדות לקריה למחקר גרעיני בדימונה. רוב הנוכחים באוטובוס הצליחו לברוח, אך עשר נשים נתפסות ומוחזקות בנות ערובה. ביריות שנשמעות מתוך האוטובוס נהרגות שלוש נשים. צלפי הימ"מ מחסלים שני מחבלים, ולוחמי היחידה פורצים פנימה ומחסלים את השלישי. הם משחררים את בנות הערובה.
