מגיע לה

ליידי דיאנה פרנסס ספנסר - הנסיכה מוויילס - אמנם לא איתנו כבר 13 שנה, אבל בישראל הקטנה נמצאה יורשת, מישהי שראויה לתואר אצולה ואפילו לא היתה צריכה להינשא לצפרדע בריטי על מנת להשיגו: דיאנה גולבי. במוצ"ש קטפה הנערה-אישה בת ה-18 את התואר "כוכב נולד 8", ואם כוחות שוליים כמו צה"ל וגלגלצ לא יעצרו אותה בדרך, היא תהיה המלכה הבאה של המוסיקה הישראלית.

על מסכי הפלזמה הנוכחות הבימתית שלה תופסת כל אינץ', אבל במציאות דיאנה המיניאטורית היא גרסה קטנה ועדינה של הדמות מהטלוויזיה. הבחורה פטיט. עם ג'ינס תכלת קרוע וגופייה ירקרקה המדגישה את גון עיניה החתוליות, חמושה בקופסת סיגריות מסרטנת, גולבי משדרת בו בזמן מיקס של פגיעות ועוצמה, תערובת של חולשה וכוח עמידה איתן, רכות נינוחה ואסרטיביות קשוחה ומחוספסת, שהתגבשו תוך כדי התבגרות באחת השכונות הפחות טובות של חולון.

לגולבי בת ה-18 וחצי קרה נס. עד לפני כמה חודשים היא היתה תלמידה אנונימית במגמת מדעי החברה בתיכון "עתידים", מאלו שהמורים מצפים מהם להגיע לבית הספר לפחות פעמיים בשבוע. בתוך ארבעה חודשים כבשה גולבי מקום של כבוד בתעשיית המוסיקה, כשאייקונים כמו יהודה פוליקר, רמי קלינשטיין ושרית חדד משבחים את כישרונה העצום בפריים טיים של ערוץ 2, למול עיניה הנדהמות. הקלישאה אומרת שהיא בכלל לא ידעה שהיא כזו, אבל גולבי חשדה. הבעיה היתה שאף אחד לא האמין לה.

על אנשים מסוגה כותבים בתעודה "בוגרת לגילה". כל הופעתה משדרת איפוק ושליטה עצמית. אפילו הדמעות שהזילה אחרי הזכייה היו דמעות של פורקן, דמעות של מישהי שהיתה במתח עצום ושמחה להשתחרר לרגעים ספורים מהלחץ הנפשי שהופעל ומופעל עליה, בעיקר מכיוונה.

דיאנה מספרת שכבר בגיל 4 היא היתה "דמות דומיננטית, ילדה שעומדת על שלה". כבת יחידה היא היתה שליטה בלעדית בבית הוריה במוסקבה, ילדה בטוחה בעצמה, המוכנה לכבוש את העולם בהינתן האות. שרשרת האירועים הבאים שפקדו אותה - העלייה בגיל 4 לישראל, גירושי הוריה כשמלאו לה 10 ומותה של אחת מחברותיה הקרובות ממנת יתר - היו מזכים אותה בלא מעט נקודות לחץ ב"מדד ההסתגלות מחדש בחברה", שפיתחו החוקרים תומאס הולמס וריצ'רד ראהה ב-1967. שלושת האירועים, מהקשים שאדם עובר בחייו, עיצבו את הילדה הקטנה, שהתרגלה לצבור אכזבות בקצב שבו קרן פלס מוציאה אלבומים.

גולבי הצעירה ספגה ולמדה. מעל גלעין האמונה הפנימית שלה בכוחותיה נוצרה שכבת חוסר ביטחון עצמי. ב"כוכב נולד" נוספה שכבה של ביטחון עצמי חדש, שנראה מפוקפק ומזויף כמו שכבת מייק אפ מיותרת שלא מצליחה להסתיר את הפגמים, אולי רק לטשטש אותם מעט. גולבי יודעת שהיא בעלת כישרון מולד. טהור, נדיר, כזה שזוכה בו אחת למיליון נערות, אך שכנוע הסביבה שהיא באמת כזו מיוחדת היה תהליך ארוך ומתיש, כזה הדורש תעצומות נפש ויכולת לספוג דחייה אחר דחייה מבלי להתייאש ומבלי לוותר.

רק בת 18 וחצי, ובכל זאת לגולבי כבר צריך היה להיות דוקטורט במדעי הסבל האנושי. לפחות תואר ראשון. פסיכולוגים יצטרכו לנתח מדוע, למשל, אין לה זיכרונות מילדותה. "בכללי יש לי זיכרון רע, ומרוסיה אין לי שום זיכרון", היא אומרת. "המוח שלי התחיל לחשוב פה, בארץ. הרוסית שלי לא הכי טובה, היא רוסית מעורבבת בעברית, אני יכולה למשל לשיר קצת ברוסית, אני שרה לפעמים במסעדות כמחווה לאמא שלי. יש שירים טובים ברוסית, אבל אני לא מתחברת לשפה ולטקסטים".

אחרי שנה בתל אביב נדדה משפחת העולים לחולון והתמקמה שם. אביה יגאל הפך לנהג משלוחים ("חורש את כל הארץ, מכיר כל חור"), גם אמא עבדה, אבל מצבם הכלכלי של נהג ומוכרת בקניון לא איפשר להם רמת חיים גבוהה, או אפילו בינונית. בבית היתה תחושה של מחסור. "הרגשתי שצריך כסף בבית. לא היינו עניים, היה לי ילקוט חדש כל שנה, אבל ידעתי שאנחנו לא יכולים לנסוע לאילת כמו משפחות אחרות או שאם מתקיים טיול מטעם בית הספר זו בעיה. אמא שלי מצאה תמיד בסוף את הכסף ושלחה אותי, אבל הכי לא באתי מהכיוון של כסף. אף פעם לא הייתי בחו"ל, ולא היו לי אפשרויות לקדם את עצמי. זה משהו ששם לי רגל ואיכזב אותי בחיים".

היום, כשאומרים לדיאנה "כסף", היא מרימה גבה. ההצעות שהחלו לזרום מאז שהגיעה ל"כוכב נולד" ואלה שוודאי עוד יגיעו בהמשך, יתקשו לסחרר אותה. "אני מאוד מינימליסטית. הכסף שאני רוצה שיזרום זה לא כסף של עושר", היא אומרת, וטוענת שכסף היה יכול לעזור לה רק בדבר אחד - קידום הקריירה המוסיקלית.

לפני פרוץ הקריירה, ועם או בלי קשר למצבם הכלכלי, אחרי 11 שנות נישואים החליטו הוריה של גולבי להתגרש. "ידעתי שזה הולך לקרות. היו ריבים וצעקות, זה היה באוויר. רוב הריבים שלהם היו קשורים אלי, בעיקר לחינוך שלי". למרות שהפרידה היתה, לדבריה, ידידותית, גם אחרי כמעט תשע שנים נותרו משקעים. אביה נישא בשנית, ולו ולאשתו החדשה, בעצמה אם לשניים, נולד גם בן משותף, כיום בן 3. אביה ומשפחתו מתגוררים אף הם בחולון, אך לאורך כל התוכנית נותר האב מחוץ לתמונה. גולבי לא הזמינה את אביה לאולפן, ומי שתמכו בה מהקהל היו אמה יאנה ובן זוגה בארבע השנים האחרונות, דניאל, צלם מטבריה הצעיר מאמה בשבע שנים. "הרגשתי שזה לא לעניין להזמין אותו, זה אינסטינקט שלי", היא אומרת ועננה חולפת על פניה.

"אני יותר ילדה של אבא, הייתי מאוד רחוקה מאמא", מספרת גולבי. "הייתי כמו כלבלב שמי שמשחק איתו הוא הבעלים שלו. אמא שלי נראתה לי כמו מישהי שמאכילה אותי ונותנת לי בית וזהו. אבא היה זה שבילה איתי. תמיד הרגשתי שהיא נגדי, שהיא מבקרת אותי, ולא שיתפתי איתה פעולה. היה לה קשה להתקרב אלי, היו לנו ריבים מאוד גדולים, בעיקר בגלל שקרים שלי. הייתי אומרת לה שאני במקומות שלא הייתי בהם, ויש לה אינטואיציות טובות, היא הרגישה. היה ריב שבגללו לא דיברנו שבועיים. היום המצב השתנה מאוד".

לשינוי, כאמור, יש שם. דניאל, שהגיח לחייה של יאנה מהאינטרנט, היה האיש ששינה את מערכת היחסים הטעונה בבית שבו גרו לבדן גרושה צעירה ומתבגרת מרדנית וטעונה. "ארבע שנים היינו רק שתינו עד שהוא הגיע. אני בטוחה שאמא שלי הסבירה לו למה הוא נכנס, אבל היה לי קשה איתו בהתחלה. לא אמרתי לה 'אל תמצאי לי אבא חדש' אבל הרגשתי שהוא מנסה להרחיק אותי מהתמונה, שהוא בטח מספר לה עם מי אני יוצאת. התברר שטעיתי. הוא היה זה שפתח מילון והסביר לה מה זה 'גיל ההתבגרות', ושככה זה".

האווירה נרגעה כשהכעס והעצבים נותבו לאפיקים אחרים. גולבי למדה לקבל את הגבר החדש בחיי אמה. עד עכשיו היא מתקשה להודות לו, למרות שהיא יודעת שצריך. לאמה היא הצליחה לשגר מסר מעל במת הגמר. "תודה לאמא שלי. אני יודעת שקשה לך שם, מאחורה", היא אמרה, חנוקה. בתגובה יאנה עלתה לבמה עם בקבוק מים, והשקתה את הבת הנסערת.

שום דבר טיפוסי לא היה בהתבגרות של גולבי בחולון, מלבד התגובות הגזעניות שספגה מהסביבה. לא משהו חריג, מקרים שעליהם שומעים כל יום. הילדה הקטנה התעלמה מקריאות הזלזול, אבל הפנימה את הסאב-טקסט. "אני זוכרת ריב במגרש כדורגל, כשמישהו שחשבתי שהוא חבר שלי התחיל להזרים עלי קללות בסגנון 'לא משחק עם הרוסייה הזאת', 'אמא שלך תבוא לאסוף אותך חזרה לרוסיה', דברים כאלה. אני מרגישה שאני הכי רוסייה בפרונט והכי מרוקאית באינסייד, אבל לפעמים אנשים מתמקדים במוצא. יש אמנים מדהימים בארץ שהמוצא שלהם יכול לדפוק אותם, ולא חשוב שהם מצוינים. אני מקווה שהגזענות תעבור".

הכדור הוא הקול

הקללות במגרשי כדורגל לא אמורות להפתיע מי שניהלה רומן בן ארבע שנים עם הכדור. "זה התחיל די בצחוק, מאבא. הוא חשב שיהיה נחמד אם אנסה כדורגל. אמא שלי לא אהבה את הרעיון, היא אמרה 'בסדר, תנסי, תראי שזה יימאס', אבל הגעתי לקבוצת הילדות של עירוני פ"ת והכי נהניתי מזה בעולם. שיחקתי בתפקיד חלוצה מהירה". אפשר לדמיין אותה שם בחוד, גמדה זריזה ונחושה, "גולבי עם הכדור, מחפשת את השער".

אחרי ארבע שנים היא תלתה את הנעליים ופרשה. אולי עולם הספורט הפסיד את היורשת של סילבי ז'אן, חלוצת נבחרת הנשים של ישראל, אבל עולם התרבות הרוויח בגדול. דיאנה בחרה במוסיקה. הכישרון הרי תמיד היה שם. "אני לא מאלה שאומרים 'התחלתי לשיר בגיל אפס', אבל אמא שלי אוהבת לספר שתמיד שרתי בלילה, במיטה. זה היה עבורי משהו נורא רגיל - לזמזם, לשיר. זו מי שאני".

בבית היא ספגה השפעות מוסיקליות מגוונות. "שמעתי הכל מהכל. כשהגענו לארץ אמא שלי, שאוהבת מוסיקה ערבית, שמעה הרבה מוסיקה מזרחית. היו בבית גם דיסקים של סקורפיונס, סטינג, היה רוק, בלוז, ג'אז, והתחלתי לקבל כמות מטורפת של מידע ושל מוסיקה. המוח שלי עוד לא הסתגל לסגנון שאני אוהבת, אז הוא פשוט קלט הכל, וכנראה שמהאהבה הזאת הראש שלי נפתח לכל הכיוונים".

ההורים ידעו שהילדה מזמזמת ובעלת סולו קבוע בטקסי בית הספר, אבל מפה ועד להשתלטות על משבצת "הדבר הגדול הבא" הדרך נראתה ארוכה, לרוב גם בלתי אפשרית. "במשפחה שלי כולם בשוק שהולך לי. אבי לא ידע שאני יכולה להפיק מעצמי דברים כאלה כי לא הראיתי לו", היא אומרת ומתייחסת לניסיונות הקודמים שלה להתקרב למקבלי ההחלטות בענף ולהיות חלק ממעגל המוסיקה הישראלית. ניסיונות שהסתיימו בכישלון.

בגיל 13, חמושה בגיטרה יד שנייה שקיבלה ממכרה של אמה ("היא היתה ישנה נורא ואמרו שאין סיכוי שאני אנגן עליה"), ניסתה דיאנה להתקבל למגמת המוסיקה בתיכון מקומי בחולון. היא נדחתה. "לא למדתי פיתוח קול ולא ידעתי תווים, הגעתי איך שאני, והפחידו אותי שם נורא. אחרי שלא התקבלתי, היה לי ברור שהמטרה הבאה שלי תהיה ללמוד ללוות את עצמי על כלי, לבד".

כבת מזל גדי עקשנית, גולבי סימנה מטרה וידעה שאין עוד אופציה חוץ מפגיעה בול. "יש אנשים שמוותרים מהר מאוד ויש כאלה ששמים מטרות קרובות וקלות מאוד. אני שמה לעצמי מטרות מגיל 10, גם מטרות רחוקות, 'זה מה שאני רוצה ואני אשיג את זה'. נכון שאני רוצה לעשות המון דברים בבת אחת, אני יודעת שאני מסוגלת, אבל כשאני במוסיקה - אני שם טוטאלית".

לפני הזכייה גולבי חטפה הרבה סטירות והתרגלה לשמוע בעיקר את המילה "לא". "לא" ללהקת "הרוסים", שעימה ניגנה שנה בפאבים תל-אביביים ואיתה רשמה השתתפות בתחרות אחת; "לא" מהפקת "כוכב נולד" שראתה אותה לפני שנה, ולא רצתה ללהק אותה לשורותיה. גולבי לא שמרה טינה, והשנה התייצבה שוב למיונים. "יש כנראה הבדל מאוד משמעותי בבשלות בין גיל 17 ל-18 אצל אנשים מסוימים. אותי זה הפך לבן אדם אחר לגמרי. בשנה שעברה באתי לא מוכנה, לא באתי עם כיוון לעבוד איתו ועם מספיק כוח רצון".

כשהיא נשאלת אם לנוכח העונה הפושרת ההיא אפשר לתהות אם לא מדובר בפספוס של ההפקה, היא נשמעת מפויסת. "אין את מי להאשים. ברור שיש פספוסים, המון אנשים באים לאודישנים ואני בטוחה שהשופטים לפעמים מפספסים כישרון אחד או שניים, אבל טוב מאוד שזה קרה לי השנה. הגיל שלי עדיין מתנוסס מעל הראש, אבל אני מרגישה מאוד בשלה. מבחינה מוסיקלית אני יודעת מה הכיוון שלי, אני יודעת מה אני רוצה לעשות. הגמר זה לא סוף העבודה. אף אחד לא חותם שאהיה כוכבת, יש נפילות. ההצלחה אחרי 'כוכב נולד' היא לא דבר מובן מאליו".

מה אני, מי אני

ארבעה קעקועים מעטרים את גופה של גולבי, כל אחד מסמל פרק מסיפור חייה שהיא רוצה לזכור. את הקעקוע האחרון, של ציפור האש הקדושה הפניקס, קיעקעה על כתפה במהלך התחרות, מתוך הזדהות עם עוף החול הצומח מאפר, פורש כנפיים ועף. גם גולבי למדה במהלך החודשים האחרונים לעוף. בשל ריבוי סיפורי סינדרלה בעונה הנוכחית, הדימוי שבנתה לה ההפקה לא התמקד בטראומות חייה אלא בכישרון המלהיב שלה, אך גולבי רשאית לדרוש כעת כרכרה, לאחר שהגשימה את החלום בניגוד לכל התחזיות.

כדי להבין מהיכן צמחה, צריך לחזור טיפה אחורה, לקעקוע הראשון. את הקעקוע ההוא, של אינדיאנית, קיעקעה על גבה לאחר שאחת מחברותיה הטובות מתה מנטילת מנת יתר לפני כשלוש שנים. גולבי עדיין מתקשה לדבר עליה. "היא נוכחת במחשבות שלי, בחלומות", היא מספרת ומתקשה להמשיך. בערב הגמר, בשבת האחרונה, כששרה את "עינייך", היא חשה את מיליוני העיניים שננעצו בה, וגם את עיניה של החברה שאיננה. "אולי זה גם מה שעזר לי להתחבר", היא אומרת על הרגע העוצמתי ההוא.

הסיפור של גולבי קיבל תפנית בגיל ההתבגרות, כשהיא התחברה לחבר'ה שהתעסקו עם סמים ואלכוהול וטופלו על ידי עובדים סוציאליים. "ילדים טובים עם בעיות", היא מכנה את חבריה, שאחריהם נגררה לגנים ציבוריים בלילות. עמותת על"ם היתה שם, עם לוחות שש בש וקלפי טאקי. המטרה היתה למנוע מילדי השכונות חסרי המעש להסתבך. גולבי צדה את עינה של עובדת סוציאלית קשובה, שראתה מולה שהנערה היפה עם הגיטרה לא זקוקה רק לכוס תה, אלא גם למישהו קרוב שיאמין בה וידחף אותה קדימה. הנערה, שלמדה משחק בילדותה בסטודיו מקומי, שודכה לפרויקט ניסיוני שקם בתיאטרון חולון.

שנתיים עמדה גולבי על במה עם טקסטים מקוריים, וחיטטה בפצעים בפומבי. המשחק עזר לה להתגבר, חלקית, על האובדן. "משחק זה עולם שמושך אותי, אבל המטרה העיקרית זה מוסיקה. משחק זה משהו שיש לי בכיס, זה קיים, מאוד הייתי רוצה לעשות הכל - קולנוע, טלוויזיה, תיאטרון, אלו דברים שמרתקים אותי", היא אומרת ועיניה מבריקות מהתרגשות. היא רעבה להצלחה, ויש לה סיבה. "אני הכי ילדת שכונות ויש לי תחושת שליחות. הייתי כמו כל ילדה שגדלה שם, ואם אני הצלחתי כל אחד יכול וצריך לנסות".

ועכשיו, התהילה. מי שמתקשר אל הטלפון הנייד של דיאנה שומע את אחד מלהיטיה של להקת REM, המעיד על הצעירה שהתקינה אותו: פופולרי ואיכותי, בדיוק כמוה. גולבי יודעת שהיא הרוויחה את התואר ביושר, בזכות אותה אמביציה לוהטת שגרמה לה לדלג מעל משוכות הדחיות, ובשל אותו פרפקציוניזם שהניע אותה להתאמן בחדרה בלילות, גם לאורך התחרות, עד שעלה הבוקר. קשה להאמין שלפני כמה חודשים היא רעדה בכל פעם ששמעה את צביקה הדר קורא בשמה.

"היו לי התקפי חרדה לפני כל שידור, אבל אני עובדת בלחץ. אני משתמשת בלחץ שלי כדי לבצע יותר טוב. בשידורים הראשונים הייתי מתהלכת מאחורי הקלעים, לא הצלחתי להרגיע את עצמי, הייתי מתנתקת מהעולם, לא הייתי מדברת עם אף אחד ולא הייתי מוכנה לשמוע 'בהצלחה'. אבל זה מדהים כי לא רואים את זה בכלל על הבמה. גם בגמר הרגשתי משוחררת בצורה מוזרה מאוד, בעיקר בשיר השני. הכנתי את עצמי לאכזבה, לא הרגשתי שאני הולכת לזכות. זה היה ממש לא צפוי".

עוד לפני הזכייה החל הרחוב להגיב בחמימות לגולבי. התגובות שזכתה להן מתחילת התוכנית בעיקר בילבלו אותה. "אנשים מאוד מפרגנים, נותנים 'כיפים', חיבוקים ונשיקות, זה מוזר לי קצת כי עדיין אני לא יודעת איך מגיבים לזה. אני מקבלת את זה ממש באהבה אבל עולה לי איזה חיוך מעוות על הפנים, אני כל כך מובכת מזה. זה נעים מאוד, אבל זה גם גורם לי קצת חרדות".

היא תתרגל. המנגנונים המנוסים יעבירו אותה סדרת אימוני גלורי, ואפשר להמר שבתוך זמן קצר גולבי תמצא את עצמה חותמת בטבעיות למעריצים ומתחבאת מפפראצי מאחורי תיק הגיטרה. בינתיים היא כבר למדה להרפות, טיפה. "אני בן אדם שבחיים לא הייתי מתחברת עם עצמי. נורא קשה להשיג את האמון שלי. קשה לי לסמוך על אנשים, אני תמיד מוצאת דברים שליליים, וכאן (בתחרות, ש"ז) השלתי את החומות שלי. אני בן אדם שקשה להסתדר איתו", היא מעידה על עצמה בכנות. גם אחרי הזכייה לא השתנה גוון קולה. כן, היא שמחה, כן, זהו אושר. לא, לא אושר עילאי.

כוכבת בדרך לבקו"ם

אחד המנהגים המשונים שהשתרשו בקרב פיינליסטיות "כוכב נולד" הוא השלת קילוגרמים זריזה. גולבי לא מתכוונת להצטרף לטרנד: "אני לא בדיאטה ולא עשיתי בחיים, אני אוכלת הכל, אני מאוד אוהבת לאכול. הדבר היחיד שאני לא אוכלת זה חריף. אני הכי נגד דיאטות, שאיבות שומן והקאות, ומצד שני יש רגעים שאני לא מסוגלת להסתכל על עצמי במראה".

הדבר היחיד שמאיים כרגע על עתידה של גולבי היה עד לא מזמן החלום שלה: השירות הצבאי. בילדותה היא חלמה להיות שוטרת. כשהגיע צו הגיוס היא החלה לקדם עניינים עם מג"ב, אבל נדחתה בשל "נתונים לא מתאימים". מורגלת בתשובות שליליות, גולבי החליטה ששוטרת צבאית יהיה מעתה ייעודה האמיתי. עכשיו, אחרי הזכייה ודחיית הגיוס לפברואר, יידרש הרהור נוסף. "הצבא מאוד בתוכניות שלי, אני הולכת לשרת והכל יהיה בסדר. אני מקווה שאגיע למקום טוב, שאהיה מרוצה ואעשה שירות כמו שצריך".

מנותקת מהנעשה באקטואליה, לפני הגמר, גולבי לא שמעה על חרם האמנים על אריאל: "גם אם תיתני לי להופיע בעזה, בזאפה שלהם, אם יש להם, אני אופיע שם. אני כל כך לא שמה דגש על אמנות ופוליטיקה, אני לא רואה את הקשר, אז לא, אין לי שום בעיה להופיע בכל מקום".

גולבי מרשה לעצמה להביט גם מעבר לשנה-שנתיים הקרובות. "אני רוצה קריירה ישראלית לגמרי. אני מאוד מכוונת גם לארה"ב, אבל אנסה שם רק אם אדע שיש לי לאן לחזור. ישראל זה הבית, פה הכל מתחיל ופה הכל ייגמר. אני לא רוצה להישאר במיינסטרים. אני טיפוס של רטרו, של להחיות את הרוקנרול, ליצור משהו חדש או להחיות סגנון מוסיקלי. יש לי הכוח להחיות משהו. אין לי מושג מי הקהל שלי. היום אני מקבלת המון תגובות מילדים קטנים, מנערים בני 16-14, מנשים בנות 32 ומנשים בנות 56. את לא יכולה לכוון לקהל יעד אלא לעשות את שלך, את מה שאת אוהבת, ואם אנשים עד עכשיו אהבו - אז הם כנראה קהל היעד שלך. כולם".

"החלום החדש שלי הוא שיעשו ספיישל שירים שלי ב'כוכב נולד 19'", היא מחייכת חיוך ממזרי, סוף סוף מרוצה. "סתם, זה חלום קטן... החלום זה לדעת שמעריכים אותך, שעשית משהו שיודעים וזוכרים, ששינית חיים של מישהו, ששינית דרך מחשבה של מישהו, שאת נחשבת להתחלה של משהו, של דור או של סגנון".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו